דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                                תל-אביב, 2.2.1938

 

[---]

ובכן, את הפרשה הזאת [ההצעה למשא-ומתן יהודי-ערבי שהוצעה על ידי חיימסון, ניוקומב ומגנס] אפשר לחשוב כמחוסלת. הננו למודי ניסיון בעניין זה; כל הניסיונות בשטח זה, מ-1936 ועד 1938, נרשמו בכל שלביהם, ועתה נוסף שלב חדש. לאגדה המהלכת עכשיו בקרב חוגים שונים (כבר קיבלתי טלגרמה מאמריקה אם נכון הדבר שאפשרי הסכם עם הערבים למשך 10 שנים על יסוד קביעה שהיישוב היהודי לא יעלה על % 40 מכלל האוכלוסייה) - לא ניתן הפעם לעשות כנפיים.

בינתיים נשתתקו יוזמות אחרות שהופיעו בשטח זה, כמו זו של שהבנדר. לאחר הודעת בן-גוריון שהסוכנות לא תסכים לדון על הסכם שיסודו הישארותנו מיעוט בארץ-ישראל, הודיע שהבנדר שהוא מצטער ואין לו באופן כזה מה לעשות.

אף-על-פי-כן לא בא סיום לפרשה זו והיא מתחדשת לבקרים. ישנן הצעות מאפנדים שבדרום הארץ להתחיל במשא-ומתן על שביתת-נשק למשך 3-2 שנים, ושבזמן הזה תהיה עלייה יהודית מסוימת, על-מנת שישרור שלום בארץ לפחות שנים אחדות, מהי מידת העלייה שהם מסכימים לה - לא ברור, ועוד פחות מזה ברור מה כוחם של אנשים אלה לבצע הסכם.

בימים האחרונים באו הצעות מאת ממשלת סוריה. בין כל הגורמים הפועלים בנידון זה - המרכז המופתאי, שהבנדר, נורי סעיד[1], או כך מיני ערבים פרטיים פה - הגורם היחיד המתייחס בלויאליות לסוכנות הוא ממשלת סוריה. הם באים בדברים אך ורק איתנו ומגלים הבנה בעניין זה. בימים האחרונים היה לנו מגע עם חוג זה, לאו דווקא עם אנשי הממשלה אלא עם אנשים המקורבים לממשלה ותופסים עמדות חשובות במנגנון שלה. אלה מרגישים שהכרחי להתחיל במשא-ומתן בלי לדבר על תנאיו, והם מוכנים להיכנס בעובי הקורה. הם מבינים שפיתרון שאלת ארץ-ישראל לא ייתכן בלי שיתוף היהודים, אבל מדגישים, שהגורם היחיד אשר איתו אפשר לבוא לידי הסכם הוא זה שנמצא עכשיו בגולה [המופתי[2] וחוגו]. המנהיגים שנמצאים עכשיו בארץ - בזויים בעיניהם, אתם לא יבואו בדברים [---] הנה, אומרים הם, גם אותנו חשבה צרפת לבלתי-מתפשרים והקימה כל מיני בובות כדי ליצור כוח פוליטי, אך ניסיונות אלה נכשלו, וצרפת מוכרחה הייתה להחזיר אותנו מן הגולה ומן המחתרת ולהושיב אותנו אחר כבוד על כיסאות הממשלה. הוא הדין ביחס לארץ-ישראל.--- בעמדתה של הממשלה הסורית יש בלי ספק משהו "לשמה", אבל מתערבים גם גורמים אחרים "שלא לשמה". בלי ספק מכבידים על המופתי עניין החלוקה ועצם היותו בגולה. (אילו אפשר היה לממש את עניין החלוקה ולהכביד עליו את שבתו בגולה - היה הלחץ הזה גובר, והיינו רואים צעדים ממשיים יותר.) אבל יש כאן גם מניע הנעוץ בפוליטיקה הסורית עצמה. עניין ארץ-ישראל משמש חומר לאופוזיציה בסוריה. לדוגמה אפשר לציין את שהבנדר. הוא חותר תחת הממשלה הסורית ורוצה לשוב לשלטון כמנצח, כמציל גבולות המולדת, והוא נאחז בעניין ארץ-ישראל כדי לעשות ממנו נוצת-פאר לכובעו. והממשלה הסורית, הרוצה להוציא מידו את כל כלי-הנשק, משתדלת להוציא גם כלי זה, ולשם כך היא מנצלת את הקשר שיש לה איתנו. בכל-זאת, אף-על-פי שידוע לנו המניע לנכונותה של הממשלה הסורית להתערב בדבר, מצאתי לנחוץ להודיע להם, כי אנחנו מודים על הרצון הטוב ומעריכים את יחסם הטוב אלינו; ובלי לדבר על יסודות ההסכם, לעצם הרעיון של הסכם - אנו מוכנים. אבל מתוך הערכת הכנות של האנשים המוכנים לסייע לכך, ומתוך הערכת הממלכתיות הסורית, כדי שאנשים לא יאבדו את זמנם לשווא, צריך שיהיה ידוע, כי אם הכוונה היא להסכם על בסיס של הישארותנו מיעוט לצמיתות בארץ - אז אין על מה לדבר. הסוכנות לא תיכנס למשא-ומתן כזה, ואין חוג יהודי בעולם אשר יתנגד לעמדה זו של הסוכנות.

זהו המצב בשטח המשא-ומתן עם הערבים. חושבני כי ככל שיימשך הטירור בארץ, ולא יתקדם עניין החלוקה - אין לקוות להתקדמות רבה בשטח זה.

ומכאן לשאלות הביטחון. קשה להתנבא ולומר מה פירושה של התחדשות הטירור בצפון הארץ. אפשר שזהו ניסיון אחרון, ואם יוכשל תשקוט הארץ. אבל ייתכן גם אחרת. ברור שגדל והולך זרם הכסף המיועד לכנופיות, ויש סבך פוליטי בעולם המסייע למצב זה. אפשר איפוא לצפות שהטירור יימשך. אין זו איפוא שאלת ביטחון בלבד אלא שאלה פוליטית חמורה. כל זמן שמצב זה נמשך - לא ניצלנו מן הסכנה. עלולה לחול נסיגה כללית של אנגליה, שתחליט כי אין ברירה ומוכרחים להגיע בכל דרך שהיא לחיסול הטירור בארץ. פירושו של דבר - חיסול על חשבוננו. סכנה זו עומדת כל הזמן לנגד עיני. כל התנקשות טירוריסטית נוספת מגבירה אותה. לבריטים כידוע יש תיאוריה האומרת, שכנגד טירור צריך להילחם בשתי דרכים: הדרך הראשונה - דיכויו באמצעי-כוח. אבל בכך לא די, כי הוא יימשך כל זמן שישנה אווירה מסייעת בדעת-הקהל. ולכן, כדי לשלול מן הטירור את תמיכת דעת-הקהל, צריך לקנות במה שהוא את ליבו. זהו סיכום ניסיונה האימפריאלי של בריטניה, כך עשתה בהודו ובמצרים ובאירלנד. היא לא נרתעה מפני הטירור, היא לחמה בו בעקשנות, אבל יחד עם זה עשתה גם דברים אחרים לפצות את דעת-הקהל. ---

[---] אחד הגילויים של התיאוריה הזאת הוא השימוש המוגבר בערבים למטרות ביטחון. במאמרים בעיתונות שלנו כינו זאת "ערביזציה" של כוחות-הביטחון. אך עדיין רחוק הדבר מלהיות "ערביזציה", לעת-עתה אנחנו מתרבים במשטרה, אבל זוהי בלי ספק נטייה מצד הממשלה; ובמידה שישנו כיוון כזה הוא תוצאה של שיקול-דעת האומר, כי אי-אפשר להילחם בטירור בלי לשתף כוחות מקרב הציבור במלחמה נגדו; שאם לא כן מזהים את הציבור עם הטירור ומגבירים אותו. אנו דרשנו להטיל אחריות על הכפרים שבסביבתם מבוצעים מעשי-טירור - על-ידי אזהרות מוקדמות ועל-ידי הטלת עונשים לאחר מעשה, אולם הממשלה השיבה: אם רוצים להטיל את האחריות על הכפר צריך קודם להעמיד אנשים מקרבו על המשמר, ושהטירוריסטים ידעו כי אנשים אלה יתנו את הדין במקרה של מעשי-טירור. [---]

[---]

אם ממשלת ארץ-ישראל תצטרך לשלם את הוצאות הצבא, כפי שלונדון תובעת, אזי לא יישאר עודף בקופת הממשלה. לשנת 1936 צריכה ממשלת ארץ-ישראל לשלם בעד החזקת הצבא 1,200,000 לא"י; לשנת 1937 - 700,000 לא"י, וכסכום הזה לשנת 1938, [---] אפשר לומר שמצב זה עלול לקבור את החלוקה, שכן "הוועדה המלכותית" בלי ספק הביאה בחשבון את עודף הכסף שבקופת הממשלה. אך, מצד שני, אפשר שבריטניה תאמר, כי במצב הנוכחי אבודה הארץ בין כה וכה, ומוטב להעמיס את העול ואת האחריות על שכם אחרים. מכל-מקום מצב זה הוא שלילי מבחינת מעמדנו הפוליטי. כל הטענות שלנו על הפרוספריטי בארץ ועל הכספים המרובים שהכנסנו לתוכה - מתמוטטות נוכח מצב זה. כמובן, אפשר להסביר למדינאי זה או אחר שלא אנו אשמים. אבל בחשבון פוליטי כולל אין זה מעניין, כי התמונה המצטיירת היא שהעלייה היהודית אומנם מכניסה לארץ הון רב, אבל היא גורמת גם להוצאה גדולה יותר. הארץ גם מתרגלת לרמת שירותים מסוימת, שאחר-כך אין אפשרות לקיים אותה, וזה גורם לזעזועים. טענתנו היא, שאין לממשלת ארץ-ישראל ברירה אלא להודיע ללונדון, כי אם תצטרך לשלם את כל הוצאות הצבא - לא תוכל לשאת בזה; וגם יהיה זה בלתי-מוצדק, שכן יש לבריטניה אינטרסים אימפריאליים בארץ ובהחזקת הצבא בה. אבל אין גם להתעלם מכך, שאם ממשלת ארץ-ישראל תצליח בטענה זו - תתנקם בנו הצלחה זו באופן קשה מאוד. לא מעט הון פוליטי עשינו מהעובדה שארץ-ישראל לא נזקקה לכספים מבריטניה, ואם הדברים יגיעו לידי כך, שהפרלמנט יצטרך להקציב כספים לארץ ישראל - לא יחזק הדבר את עמדתנו.

מובן מאליו, שבמצב-דברים זה קשה להסתייע בממשלה כדי להתגבר על המשבר הכלכלי בארץ. כשאתה בא לדבר על כך עם הממשלה שואלים אותך: מה אתה מציע, להקטין את תקציב הביטחון?

[---] בעוד כחודשיים תסתיים עונת-העלייה הנוכחית. יש לנו סימנים שהממשלה חושבת לחדש את המכסימום הפוליטי לתקופת-העלייה הקרובה, לפי אותה המיכסה שנקבעה בתקופה הקודמת. פנינו בעניין זה רשמית לממשלה. אתם יודעים שהוצעה הצעה לארגן משלחת של יהודי פולין שתצא ללונדון לפעול לביטול המכסימום הפוליטי. כפי הנראה זה לא יצא לפועל. תחילה הייתה תקווה שמשרד-החוץ בלונדון יקבל את המשלחת. עתה באה הודעה שלא מוכנים לקבל משלחת של נתיני ארץ אחרת, ונאמר כי מה שיש בפי המשלחת עליה לומר בצינורות הדיפלומטיים הרגילים - או לציר הבריטי בוורשה או לציר הפולני בלונדון. יהודי פולין היססו אם בכלל טוב ואם כדאי להם להיות מיוצגים על-ידי הציר הפולני בלונדון. דעתנו הייתה שילכו גם בתנאי זה. אבל עכשיו העניין ירד לגמרי מהפרק. ובינתיים כבר ביקרה משלחת יהודית אצל הציר הבריטי בוורשה.

הייתה גם הצעה לארגן משלחת של יהודי אמריקה ויהודי רומניה בעניין העלייה, אבל התשובה בעניין המשלחת מפולניה סותמת את הגולל על הצעות מסוג זה.

ברור, שסיכויי מלחמתנו לביטול המכסימום הפוליטי וההדים לקריאה, כמו זו של יהודי רומניה, לקבוע מיכסה מיוחדת לעלייתם - נחלשים במידה רבה עקב המצב הכלכלי הנוכחי בארץ. [---] אין דוגמה לסתירה יותר בולטת במצבנו מאשר העלייה מרומניה. כאשר פרץ המשבר הפוליטי ברומניה[3] קיבלנו שאלה טלגרפית, אם יעלה בידינו להשיג מאות רישיונות מיוחדים לעליית בעלי-הון יהודים מרומניה. ענינו שאין צורך ברישיונות מיוחדים, שכן מונחים מאות רישיונות כאלה - בואו וטלו. אלה רישיונות שניתנו מכבר לעליית בעלי-הון, אך לא השתמשו בהם. הממשלה הכניסה אותם שוב למחזור, והם מונחים כמניות שאין להן קונה. הודענו לרומניה שישנם רישיונות כאלה, אך אין קול ואין עונה. אין זה מעיד על רצון נמרץ מצד בעלי-הון מרומניה לבוא לארץ-ישראל. אפשר שהעיכוב נעוץ בקושי להוציא כספים מרומניה. על-כל-פנים, אם דורשים מיכסה מיוחדת לעולים-עובדים מרומניה, אזי מוכרח כל אדמיניסטרטור [בריטי] לשאול את עצמו כיצד תיקלט עלייה עובדת. זו. כאשר התחוללה השואה על יהודי גרמניה שטפה העלייה בשני זרמים, עליית בעלי-הון ועליית עובדים, באופן שעליית בעלי-ההון נשאה בקלות את העלייה העובדת מגרמניה. לא כן הדבר ביחס לרומניה, שאין עליית בעלי-הון באה משם, ואף-על-פי-כן אנו דורשים להגדיל את מיכסת העלייה העובדת. מבחינת הממשלה פירושו של דבר הגדלת מספר מחוסרי-העבודה בארץ. וברור כיצד ישפיע מצב זה על מיכסת העלייה הקרובה. לנו כמובן טענה פרינציפיונית נגד המכסימום הפוליטי בעלייה. הממשלה איננה יכולה לטעון, שזהו אחד הפליאטיבים, שכן היא לא קיבלה את תוכנית הפליאטיבים[4] אלא את תוכנית החלוקה, ואם כן הרי המכסימום הפוליטי איננו אלא פרס לפורעים.

לא מן הנמנע שיכולים אנו לזכות בוויכוח הזה, אפשר שנצליח גם לגייס את ועדת-המנדטים לטובת השקפתנו (וכבר פעלנו בכיוון זה), ואף-על-פי-כן הסיכויים הממשיים להצלחה אינם רבים ביותר.

בעוד ימים אחדים יוצא וייצמן ללונדון כדי ללחום נגד המכסימום הפוליטי ונגד המגמות החסלניות ביחס לתוכנית החלוקה. [---]

[---]

 

הערות