מכתב לד"ר קדמי כהן בפריס                                                                                     ירושלים, 2.1.1938

 

לכבוד

ד"ר קדמי כהן[1]

פאריס

 

קדמי יקירי,

 

ד"ר וייצמן הראה לי לפני כמה זמן את מכתבך אליו מ-30.11.37, בדבר פגישתך עם ד"ר שהבנדר[2]. רציתי לכתוב לך מייד בעניין זה, אך טרדות שונות מנעו בעדי.

בינתיים נתפרסם דבר פגישתך עם ד"ר שהבנדר בעיתונות הערבית, בראשונה ב"פלסטין" היפואי,[3] בתוך כתבה מדמשק, כדברים השאובים ממכתב ששלח שהבנדר לאחד מידידיו שם, ואחרי-כן בעיתוני מצרים.

מה שרציתי לכתוב לך הוא כי משונה בעיני שאתה מספר במכתבך רק על רצונו של שהבנדר לשלום ועל ההצעות שלך ביחס לסדר המשא-ומתן, אולם אינך עומד אף במילה אחת על תוכנו של משא-ומתן זה. אם היו לך מספר שיחות עם שהבנדר ודאי שנכנסתם לעובי הקורה וניסיתם לברר מה הם היסודות לשלום אשר גם היהודים וגם הערבים עלולים להסכים להם. על נושא זה אין במכתבך אף רמז כלשהו.

והנה עצם נכונותו של שהבנדר למשא-ומתן של שלום ולתיווך בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין בה חדש. בשנת 1935 נפגשתי עם שהבנדר פעמים בביתו בקהיר, בשנת 1936 נסע אליו ד"ר ב. ג'וזף[4] בשליחותנו ושוחח ארוכות איתו ועם חבריו, ובמשך כל השנים האחרונות - לפני ה"מאורעות" ובמשך ה"מאורעות" ואחריהם, עד לצאת שהבנדר בשליחותו האחרונה לאירופה - עמד בקשר אמיץ איתו וילנסקי[5] מקהיר ונפגש איתו פעמים אין ספור. כל השיחות האלו לא הביאו לידי תוצאות של ממש, כי בזמן ששהבנדר חשב למלא רק תפקיד של מתווך לא עלה בידו ובידי חבריו בקהיר להביא את הצד שכנגד לידי פגישה איתנו, וכאשר החל הוא עצמו לדון על תוכן ההסכם נתברר שעמדתו אינה יכולה לשמש בשבילנו בסיס למשא-ומתן: תוכניתו היא שיותן ליהודים להגר גם לארצות השכנות לארץ-ישראל, אך בארץ-ישראל עליהם להישאר מיעוט לצמיתות. משהגיעו הדברים לנקודה זו - חדל העניין להתקדם.

עכשיו אנו קוראים בעיתונים הערביים כי גם לך הציע שהבנדר הסכם על יסוד התחייבות מצד היהודים שמספרם בארץ לא יעלה על %36 - זאת אומרת שהערבים ירשו לנו עכשיו להכניס עולים חדשים רק במכסה של 6% מכלל האוכלוסייה (בהנחה שאנו מהווים עכשיו 30%) ולעתיד לבוא נוכל להעלות אנשים רק בשיעור ההפרש שבין הילודה שלהם ושלנו. מובן מאליו שהסכם כזה אינו בא בחשבון כל-עיקר.

אתה כותב כי שהבנדר רצה להתראות עם ד"ר וייצמן ומשלא מצאו באירופה פנה אליך ו"התאהב" בך. רצוני להפריד בין שני אלה. תשוקתו של שהבנדר לראות דווקא את וייצמן חשודה מאוד בעיני. מהניסיון למדתי כי ערבים המבקשים לראות את וייצמן לאחר שנפגשו איתנו כאן, עושים זאת מתוך תקוות-שווא שאצל וייצמן הם ימצאו אוזניים קשובות לאותו התנאי שאנו דוחים אותו לחלוטין: הישארותנו מיעוט בתוך מדינה ערבית. הם אינם מרוצים מאיתנו מפני שאנו נראים כ"קיצוניים" בעיניהם והם מחזרים אחרי יהודים או ציונים "מתונים". אני מקווה, כי לא "מתינותך" או ותרנותך בנקודה מרכזית זו היא שהביאה את שהבנדר לידי התפעלות ממך, אלא התרשמותו מכנות רצונך לבוא לידי הסכם עם הערבים על בסיס הוגן ליהודים.

שאלה זו של הסכמתנו או סירובנו לקבל עלינו מעמד של מיעוט בארץ-ישראל, שתיהפך למעשה למדינה ערבית, היא הציר שעליו סובב עכשיו הוויכוח בינינו לבין הערבים. ויכוח זה מתנהל עכשיו דרך כמה צינורות - שהבנדר הוא רק אחד מהם. הנהלת הסוכנות לא תזוז מעמדתה בנקודה זו.

הפרוצדורה שאתה מציע, כי תחילה יהיה משא-ומתן בין שהבנדר לבין איזה יהודי בלתי-רשמי, נאמר בינו לבינך, כי ההסכם שבין שני אלה יתפרסם ועל יסודו של הסכם זה יבוא אחר-כך משא-ומתן בין נציגים רשמיים של שני הצדדים - יש בה סכנה רצינית. נניח שאתה תוותר באיזו נקודה חיונית אשר התנועה הציונית בשום פנים לא תהיה מוכנה לוותר בה, ונניח שרק על יסוד ויתור זה ייתן שהבנדר את חתימתו להסכם המוקדם שביניכם. הסכם כזה מוכרח להידחות על-ידי הנציגות הציונית הרשמית. אולם עצם העובדה שנמצא יהודי - אשר לצד שכנגד היה יסוד לראותו כבעל משקל, שאם לא כן לא היו השיחות המוקדמות מתנהלות איתו, אשר התפשר בנקודה זו עם הערבי איש-שיחו ואילו הנציגות היהודית הרשמית דחתה את הפשרה - תתפרש כקיצוניות נוקשה מצד הנציגות הזאת ותגרום לנו נזק רב.

הייתי רוצה מאוד לשמוע מפיך פרטים יותר מלאים על שיחתך עם שהבנדר ולדעת כיצד אתה מתייחס לעניין עצמו.

 

                          בברכה רבה

                          מ. ש.

 

הערות