מכתב לד"ר י.ל. מגנס                                                                        ירושלים, 25.1.1938

לכבוד

ד"ר י.ל. מגנס

כאן

ד"ר מגנס היקר,

את מכתבך אלי מ-14.1.38 הנני רואה כאישור לקבלת מכתבי אליך מ-13.1.38 וכתשובה עליו.

כבר הודעתיך טלפונית ב-20.1.38 שלעצם העניין אין לי מה להוסיף על התשובה שנתתי לך במכתבי הקודם. לאחר הודעת הערבים, כי הם רואים סיכויים לפגישה רק אם הנוסח שלהם ישמש בסיס לוויכוח - הנוסח האומר כי המכסימום של היישוב היהודי בארץ-ישראל הוא היישוב היהודי הנמצא בארץ כיום - הנני רואה את העניין, שנדון בינינו במשך השבועות האחרונים בדבר אפשרות של משא-ומתן בינינו ובין הערבים, כמחוסל.

יחד עם זה הרשה-נא לי להביע תמיהה על שמצאת לאפשר להציע לנו שוב להיפגש עם ערבים לאחר שהוברר לך כי הם עומדים לבלי זוז על בסיס שאנו דוחים אותו בהחלט ומסרבים לדון עליו. הנני להקשות גם על הצעתך שנביע את נכונותנו לפגישה על יסוד הנוסח הלונדוני כבסיס לוויכוח, תוך תוספת הערות מצידנו לתיקונים ולשינויים שהוכנסו בנוסח זה על-ידי הערבים. כפי שידוע לך, לא קיבלנו מעולם את נוסח חיימסון ניוקומב כבסיס לאיזה משא-ומתן שהוא ולא הבענו את הסכמתנו לשום סעיף מסעיפיו. ביקשנו רק לדעת אם נוסח זה מוצע לנו על-ידי ערבים, או אם לפחות ישנם חוגים ערביים בעלי-משקל הסומכים עליו את ידיהם. כדי לברר זאת הצגנו לך ולמר חיימסון בלונדון שורה של שאלות. על שאלות אלו קיבלנו תשובות שלא הניחו את דעתנו ואז הצענו לברר אפשרות של פגישה בלתי-אמצעית עם ערבים אלה לשם בירור מוקדם בינינו.

לאחר הודעתך, בשיחתי האחרונה איתך ביום- 12.1.38, שהערבים מודיעים כי אין הנוסח הלונדוני מחייב אותם ואין הם מכירים בו כלל, חדל מסמך זה בכלל לעניין אותנו. הצעה שחוברה על-ידי שני אנשים פרטיים בלונדון, גם אם אחד מהם יהודי והשני אנגלי, ואשר נתמכה על-ידי איש פרטי בירושלים, גם אם הוא יהודי מכובד, אינה מהווה בשום פנים מסמך אשר נציגות רשמית של העם היהודי חייבת להתחשב בו או אפילו לרשום לפניה את קיומו. מהרגע שנתברר כי מאחורי מסמך זה אין עומדים ערבים, הוא חדל להתקיים בשבילנו מבחינה פוליטית. וכן מהרגע שנתברר כי הערבים שאיתם התנהלו השיחות עומדים ללא כל ויתור על בסיס שאינו בא כלל בחשבון בשבילנו, ירדה מעל הפרק שאלת הפגישה עם ערבים אלה גם שלא על בסיס הנוסח הלונדוני.

להיפגש עם ערבים אלה לאחר הודעתם הברורה והנשנית, כי הם מוכנים לפגישה רק על הבסיס המכוון לשים קץ לגידולו של היישוב היהודי, הרי זה לתת להם יסוד להכריז בפומבי או להודיע לממשלה הבריטית כי הסוכנות היהודית אינה שוללת מראש ולחלוטין אפשרות של בסיס כזה למשא-ומתן. שום סייגים ומודעות-לוואי שבהם היינו מקיפים את הבעת נכונותנו להיפגש עם ערבים אלה לא היו מונעים בעדם להפיץ ברבים את הדיבה המסוכנת הזאת ביחס לעמדתנו.

הנה כי כן, ההצעה שהובאה לפנינו הפעם על-ידי מר חיימסון בלונדון ועל-ידיך בירושלים, לבוא בקשר עם חוג ערבי ידוע - ירדה אצלנו מעל הפרק, אולם נשארו בפרשה זו דברים המחייבים עדיין בירור פנימי בינינו. כפי שהודעתי לך טלפונית קודם-לכן, מסרתי את כל השתלשלות העניין בישיבת הנהלת הסוכנות ועל-פי החלטת ההנהלה הנני להציג לפניך שאלות אחדות.

בשיחתנו הראשונה ביום 19.11.37 מסרת לי שתי הצעות-הסכם ואמרת כי שתיהן הובאו לפניך על-ידי קבוצות של ערבים, כל אחת על-ידי קבוצה אחרת, וכי ההבדל ביניהן הוא לא רק בתוכנן אלא גם באופן ניסוחן: בעוד שאחת ההצעות, הקצרה מן השתים, איננה אלא ניסוח של קווים כלליים, הרי ההצעה השנייה, הארוכה, נוסחה בזהירות ובשיקול-דעת רב וכל מילה ומילה שבה קבועה במקומה כלבנה שאין להזיז מן הבניין. באותה הזדמנות מסרת לי, לידיעתי הפרטית, את שמות הערבים העומדים מאחורי הנוסח הזה. בפגישה השנייה שהייתה לנו ב-22.11.37 יחד עם ה"ה אוסישקין ובן-גוריון, הודעת, בתשובה לשאלתו של מר בן-גוריון, כי אכן הנוסח חובר לא על-ידי ערבים אלא על-ידי יהודי אחד ואנגלי אחד, אולם חזרת והדגשת שיש עליו הסכמת חוג ערבי חשוב אשר את שמות אחדים מחבריו כבר מסרת לי. באותה פגישה הצגנו לפניך מספר שאלות לבירור בלי שהבענו שום הסכמה מצידנו לעצם הצעת ההסכם כבסיס למשא-ומתן. על שאלות אלו ענית לי בכתב ב-3.12.37. על שאלתנו הראשונה, אם חוג ערבי בעל השפעה הביע את הסכמתו לנוסח ההסכם המוצע - ניתנה באותו מכתב תשובה קצרה וחותכת: הן. את ההודעות והתשובות האלו מסרת לנו בביטחון גמור אף-על-פי שראית כי אנו חוקרים ודורשים ומתייחסים בספקנות רבה להנחות הוודאיות שלך ושל מר חיימסון, כי ערבים מאנשי החוג הידוע מסכימים אפילו לאותם יסודות ההסכם שנוסחו במסמך שהמצאתם לנו.

ספקות אלה חזרתי והבעתי לך בשני מכתבי מ-13.12.37 ו-28.12.37.

והנה בשיחתנו ב-12.1.38 הודעת לי שנתברר לך כי הדברים שנמסרו לך על-ידי מר חיימסון לא היו מדויקים, כי שותפו מר ניוקומב עבר על סמכותו והמצב הוא שהערבים לא הסכימו כלל לאותו נוסח ואין הם מכירים בו כל-עיקר.

זוהי סתירה גלויה ובולטת בין הודעותיך הראשונות והודעתך האחרונה והנני לבקש אותך, איפוא, לברר לי - אם יש ביכולתך לעשות זאת - על-ידי מי ומתי נאמרו כאן דברים שאינם מתאימים לעובדות? בירור השאלה הזאת איננו רק עניין להיסטוריה, אלא הוא חשוב לקביעת מהלך הדברים להבא. אם זהו פשר הסתירה, שהערבים אשר דיברו עם מר חיימסון בלונדון או איתך בירושלים הכשילו אתכם בהודעות כוזבות או חזרו בהם מהודעותיהם הקודמות, כי אז אין לתת יותר שום אמון בדבריהם, ובמקרה זה לא מובן לנו כיצד אתה מוצא לאפשר להמשיך את הקשרים והבירורים איתם. לעומת זה, אם אין הערבים חייבים כאן בשום הונאה או שינוי עמדה, אלא - כפי שהגיד אחד מהם למר בקשטנסקי[1] בלונדון ב-4.12.37 (עיין נספח למכתבי אליך מ-28.12.37) - מעולם לא הובעה מצידם הסכמה לנוסח של חיימסון-ניוקומב, אזי נשאלת השאלה, על יסוד מה נמסר לנו ונשנה בעל-פה ובכתב, כי חוג ערבי מסוים הביע את הסכמתו לנוסח זה?

אני מקווה כי תסכים שיש להנהלת הסוכנות הרשות המלאה להציג לך ולמר חיימסון שאלות אלו. אם אנשים פרטיים פונים למוסד כהנהלת הסוכנות היהודית ותובעים את תשומת-ליבו להצעות ולתוכניות בעניינים העומדים ברום עולמו, צריך שיהא ברור להם מלכתחילה כי מוסד זה לא יוכל לעבור על העניין לסדר-היום אם יתברר לך כי לא היה לאנשים אלה כל יסוד להטרידו בהצעותיהם משום שהדברים שמסרו לא התאימו לעובדות, אלא היו פרי התרשמות מוטעה, או שמועות קלוטות מן האוויר, או סילופים שנעשו על-ידי מישהו במזיד. יחס האמון שהמוסד הזה נוהג לגבי אנשים פרטיים אלה על-ידי עצם כניסתו במשא-ומתן איתם מחייב ומצדיק דרישת בירורים כאלה מהם.

אודה לך, איפוא, מאוד אם תואיל לענות בהקדם האפשרי על השאלות שהצגתי.

                       בכבוד רב,

                       מ. ש.

הערות