חלב,  [15.6.1918]

רבקה אהובה!

 

 

כמה נפלא היה מכתבך האחרון![1] ואיך זה נולד בלבך הרעיון הגאוני לנסוע חלבה ממש באותו זמן שהצעתי אני לך זאת והשתדלתי ללַמֵד על הדבר כל מיני זכויות, להכשירו ולהראות את חשיבותו. התפעלותי העצומה בוטאה בתלגרמה "שיריתי" בך עם שפע מיליה וסגנונה המשונה. בוודאי קיבלת כבר גם את המכתב ששלחתי לך על-ידי מלכזון.[2] אני שכחתי אז לגמרי, כי יהיה עליך לחכות עד סוף הלימודים. רציתי מייד אחר זה לכתוב שנית ולאמר לך, כי איני דורש חס ושלום כי תעזבי עבורי את הלימודים, אבל דחיתי זאת מהזדמנות להזדמנות.

 

שמעי, אצלי הדבר כה ברור ומוחלט והשפעת התקווה לראותך פה כה מחיה ומרהיבה, עד כי אם תסורי מהוצאת הדבר לפועל תתחייבי בנפשך במפח נפשי. ואני חוזר ואומר לך שוב, כי קל הדבר יותר מכפי שתשערי, בייחוד אחר שקטינקא מבטיח עזרתו. ומלבד הראיון איתי - מובטחני שתשבעי רצון גם מהנסיעה לאורך סוריה וגם מראותך את דמשק וכו' וכו'. החיסרון היחידי הוא החום הגדול, אך אין זה מעצור חשוב ביותר.

 

על-ידי טריידל שולח אני לך 3 לירות זהב - להוצאות הדרך. אני חושב שתצטרכי לקנות לך כובע. זאת תוכלי לעשות בדמשק. רק אל תתני ליקותיאל רַסְקוֹשֶלִיוַטְסְיַה [רוסית: להריק כיס] יותר מדי. מובן, שגם להעליבו לא צריך ואם יכניסך כאורחת, אין בכך כלום. הבחור מרוויח עתה סכומים עצומים, ובין אנשים כמונו אין מקום לחשבונות. אך, בכל זאת, הוצאות שבין כה וכה תצטרכי להוציאן - תקחי על עצמך ואם יחסר לך כסף, רשמי כמה הוציא עליך בהרב ואשיב לו.[3]

 

מצבי החומרי הוטב בזמן האחרון, אבל על זה נדבר בעל-פה.

 

השמעת כי יהושע ברזילי[4] מת? מת בג'נף [ז'נווה] בראשית מאי.

 

טריידל נוסע ואני מסיים - להתראות!

 

שלום לחברותיך, נערות, נערות! כמה מאושרות אתן, וכמה אומללות אתן! כמה מאושרות אתן בפינותיכן השקטות, במקום שעוד מפכים בדומייה מעיינות החיים הקדומים, במקום שעוד שולטים סדרי בראשית, במקום שעוד נוהג העולם כמנהגו.

 

וכמה אומללות אתן בזה, שלא תדענה לעולם מהי קללת הגלות ומהי מארת הנכר ומהי עבודה זרה ומהו שיעבוד הרוח; ולא תרגשנה לעולם את לַהַט הגעגועים לארץ-מולדת ומחנק הנפש באין אווירה ואת אש הכוסֶף לעבודת הקודש ואת עוז השאיפה לשחרור הנשמה. ומחרישות תשתאינה[5] בראותכן את שמחת עליית הנשמה וההתלהבות העצומה שתתקוף אותנו, הפזורים עתה בפינות חושך, נמקים בעבדות, ממירים את דמותנו, שוכחים את שפתנו, משַחֲתים את לשד המוח ואת מיץ העצבים לבניין זר ולהרס זר - בשובנו אל חיק האם-המולדת, פדויים משבי, קרוּאי דרור מכלא. ולא ייפול אז בחלקכן הגמול העילאי שננחל אנחנו, בעד כל עוניינו ולחצנו וסבלותינו. ואני לוקח נקם בכן עתה בגאווה זו שארגיש אז - נקם על העירכן בי קנאת-רגע בשעות חולשתי, עת אזכור כי מטַפחות אתן לבות ילדים עבריים ומתיזות מהם ניצוצות ללהבת התמיד של האומה, והשמש זורחת לכן מעל לכנרת, והחרמון מברככן בהדרת שיבתו - בעוד אני נחנק באבק עיר זו נוכריה, כופת קומתי על גלי ניירות מתים וּמחטט באותיות-נבלות - עד מתי!

 

נשיקות לאימא ולילדים ולכל,

משה