מכתב 112 - יקירי ואהובי יקותיאל ופיני! - 3.6.1918
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 112 - יקירי ואהובי יקותיאל ופיני! - 3.6.1918
כותרת משנה  חלב, יקותיאל בהרב ופיני ריקליס

 

                                                                                                                                  חלב,  [3.6.1918]

יקירי ואהובי יקותיאל ופיני![1]

  

מבלי להפריז - בושה וכלימה תכסה את פני בבואי להתחטא עתה לפניכם על הקשיחי את לבי זה כמה זמן לבלי כתוב לכם, באין בפי התנצלות שיהא כדי להיתָרץ בה.[2] במשך הזמן נשמטתי מכתיבה לגמרי והזנחתי את חילוף הכתבים לא רק עמכם כ"א גם עם הבית ועם רבקה ועם החברים שבקושטא. ובחטטי במצב נפשי לעמוד על פשר הדבר איני מעלה כלום. פשוט, לא הייתה היד מתרוממת לאחוז בעט, לא הייתה הרוח שורה ותובעת ביטויה במילים כתובות. מדוע?

 יש לאמר, כי העבודה רבה וטורדנית, מחריבה את לשד המוח ומשאירה בי, בצירוף ללאות, ריקנות גמורה. יש להוסיף, כי החום גדול, ומחנק האבק נורא ממנו, ובשעות הפנאי הראש כבד ואטום ואין שליטה לכוח הרצון, ואנוס עפ"י רפיון הגוף צונח אני על מיטתי ונרדם; ובערב איני מסוגל לעיון ולמחשבה, לכל היותר יכול אני לערוך שחמט בצירוף כוס תה אצל גליקשטיין ולהשתתף בשיחת חולין. יש לצרף, כי היו ימים ולא יכולתי שְאוֹף רוח בהם לגמרי: הכמות והאיכות, הגודל והקצב של עבודתי באתרה עבר כל גבול השיעור והדימיון, ונוסף לזה הייתי משַחת את שעות המנוחה שלי בצהריים לריצה מבוהלת לשם המעש והארזק - זוהי המלחמה הפרטיזנית שניבאתי לה באחד ממכתבי ואשר אומנם אסרוהָ עלי מכל צד, מלחמה שאחרי זיעת-דם יצאתי ממנה מנצח, בשיני ובציפורני הוצאתי את משכורתי ואת מזונותי וקבעתי את קבלתם להבא. ועוד יספר לכם [יצחק] בן-יעקב כמה ימים ביליתי יחד איתו בחיפושים אחרי אברהם צבי[3] עד שמצאנוהו סוף סוף.

 ויש ויש לתנות לפניכם את דכדוך הנפש המר ההולך ושולט בי עם עבור יום אחר יום להבל ולעבודה זרה ועם התרועַע התקוות בעתיד בהינגפן במאורעות ההווה, עם הידָחות הקץ והֵעלמו בחשכת העתיד.

 ועוד יש ויש. גברים אנו, ועם שניכם דיברתי על חוג שאלות ידועות, השייך דווקא לסוג זה של בְרואים, ויודעים אתם את תוקף פרינציפַי ומי מכם - אולי גם את סיבותיהם, בין שהן תודעיות בין שאינן; ויכולים אתם להבין בכמה קורבנות זה עולה וכמה ייסורים זה גורם - ניצחון זה שאני מנצח את עצמי - בייחוד ואולי רק מפני שאני יחידי במובן ידוע, משולל חֶברה ידועה. זהו.

 אבל כל זה אינו אלא משך-זמן ידוע. עתה זה עובר: הראיָה, כי התחלתי לכתוב. שלשום כתבתי הביתה,[4] היום לכם. גם חזרתי ללימודי בתלמוד. גם הֵחלתי שוב קורא צרפתית. יסתדר הדבר. רק חושש שיחזור חליפות וע"כ אל תתפלאו ואל תדאגו ואל תרעישוני במברקים בהיסָתם ממני חזון. אם יקרה דבר-מה אודיעכם תמיד.

                                                           ____________________

 

רציתי עוד להאריך, אבל פתאום בא הבחור מלכזון[5] והקדשתי לו את כל הערב. הבחור היה רחוק מעולם ומלואו - 8 חודשים לא דיבר עברית. עד היום לא ידע, כי אירע דבר בעולם שקוראים לו "גירוש יפו". ועתה כבר מאוחר ומחר אשכים קום ללכת איתו אל הרכבת וע"כ אפסיק ויהי רצון שאשוב לכתוב לכם בקרוב.

 שאו את נשיקותי והיו שלום.

 

שלכם, משה


[1]  המכתב נמצא בתיק יקותיאל בהרב שבאי"ט.

[2]  ב-4.4.1918 כתב בהרב למ"ש:

זה כמה שבועות שאין לי כל ידיעה ממך. בזמן אחר לא הייתי דואג, אך בשעת חירום זו אין לחשות, יכולים לחכות לכל. ולכן עתה, יותר מאשר תמיד, אני דורש ממך לכתוב לנו יותר ולהודיעני ולו גם אין מה להודיע. [...] משה, אני מבקש ממך, בזמן זה שאנו כה פזורים האחד מהשני ואין כל תקווה וכל אפשרות להתראות, ובשעה שהזמן כה רע והחדשות המתרחשות כה תדירות, אני מבקשך בייחוד לכתוב לי. נדע נא האחד מהשני (אי"ט).

[3]  לא זוהה. בהרב, במכתב למ"ש מדמשק, 21.8.1918, דיווח:

אשמחך בשמחה גדולה. שלשום קיבלנו טלגרמה וזו נוסחתה: "קיבלתי 8 חודשי חופשת מחלה. שלח כסף טלגרפית. קסריה פוסט-רסטנט. אברהם צבי" [המברק תורגם מצרפתית]. שבע ייפול צדיק וקם. ילד הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וכו'. שמח בבשורה הזאת גם את האחרים (אמ"ש).

[4]  המכתב לא נשתמר.

[5]  מרדכי מלכזון - בוגר מחזור ז' של ג"ה.

 

העתקת קישור