מכתב לחברי הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים - לונדון, 19.1.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מכתב לחברי הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים - לונדון, 19.1.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                לונדון, 19.1.1939

 

חברים יקרים,

 

(חברי הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים [המערכת])

 

המחלוקת שנפלה בתוכנו בשאלת ההשתתפות ב"שיחות"[1] נתיישבה למעשה במסקנה חיובית. אף-על-פי-כן רצוני לברר לפניכם את שיקול דעתי בעניין זה ואת הנימוקים שהניעוני לחייב את ההשתתפות. צר לי מאוד שהנני עושה זאת באיחור כה רב, אך הטרדות הרבות כאן, שמצאוני במצב גופני רעוע, ואשר עליהן נוספו כמה נסיעות לערי-השדה באנגליה וכן הנסיעה לבלגיה, מנעו ממני כל יכולת של כתיבה.

בגשתי לבירור השאלה הנני נתקל בשני נעלמים.

קודם-כל לא ברור לי אם הדרישה לקבלת החלטה על אי-השתתפות הייתה מכוונת באמת ובתמים להחרמת השיחות למעשה, ויהי מה, או שהכוונה הייתה רק להכרזה על אי-השתתפות בבחינת איום, כדי להכריח את הממשלה לוויתורים בענייני עלייה או להשמיע באוזניה אזהרה לעתיד לבוא - בלי שהתכסיס הזה ימנע את השתתפותנו אם נראה בה הכרח ברגע האחרון; על-כל פנים לא ברור לי אם כל "השוללים" התכוונו להגשמת ההחלטה.

שנית, ספק בידי אם הנחת השוללים הייתה שהסתלקותנו מהשיחות מוכרחה להביא לביטולן המוחלט, היינו לידי אי-קיום שיחות בין הממשלה והערבים, או שאלה מהם שהתכוונו ברצינות לאי-השתתפות היו מוכנים למעשה להישאר נאמנים להחלטתם גם במקרה שהגשמתה מצידנו לא הייתה משיגה את התוצאה הזאת.

לגבי הנעלם הראשון, אם הכוונה הייתה לתכסיס גרידא, הרי השתמשנו בו עד לשלב מסוים. בן-גוריון כתב למקדונלד[2] מייד לאחר הוויכוח בפרלמנט שעמדתו מחייבת אותנו לשוב ולעיין מחדש בשאלת ההשתתפות. על המכתב הזה באה תשובה שלילית (בעניין עליית הילדים[3]), שנמסרה לבן-גוריון בעל-פה על-ידי פרקינסון[4], בביתו של ווקופ[5] בבואי ללונדון מצאתי כי יום לפני-כן נתקיימה שיחה עם מקדונלד בביתו של וייצמן, ובה שוב דובר על אי-השתתפות. ניימיר[6] שהשתתף בשיחה, "מירר את החיים" למקדונלד כיד המירור הטובה עליו. הדברים לא הועילו. יומיים לאחר בואי נתקיימה שוב שיחה עם מקדונלד, גם הפעם בביתו של וייצמן והפעם בהשתתפותי. שוב נגולה כל פרשת הסירוב לעליית הילדים. הוספתי את הטענות לגבי עליית ההורים, אך מקדונלד נשאר בשלו: כשהזמינו את הערבים דרשו הללו (הכוונה למדינות ערב) את הפסקת העלייה כתנאי מוקדם לקבלת ההזמנה. הממשלה ענתה: על זאת אין לדבר. אמרו: לא נבוא. ענו להם: אל תבואו, אך את העלייה לא נפסיק. שאלו: מדוע. ענו להם: כי יש לקיים את הסטאטוס-קוו עד לשיחות, וסטאטוס-קוו פירושו עלייה במכסה הקיימת, שהיא כ-1000 יהודים לחודש. הערבים ויתרו. אם תוגדל עכשיו העלייה יטענו הערבים בצדק שרימו אותם. תמיד הייתה טענתם שכל הבטחה שמבטיחה להם הממשלה מופרת אם היהודים מתחילים להרעיש עולמות כנגדה. זה היה גורל הספר הלבן של 1930[7] וכך עלה גם למועצה המחוקקת[8] שארית האמון שיש לערבים בדיבורה של אנגליה תתנדף.

אין מענייני כאן לחזור על תשובותינו לנימוקים אלה. העיקר הוא שהם הוכיחו לנו כי לפנינו החלטה נחרצת אשר לא נצליח לשנותה. במצב זה לא ראינו תועלת בהמשכת התכסיס. ולא עוד, אלא היה מקום לחשוש להפסד. להודיע ולחזור ולהודיע עד הרגע האחרון שאין אנו משתתפים או שספק אם נשתתף, וברגע האחרון להיכנס לשיחות-דרך זו, ראשית, לא הייתה מנחילה לנו כבוד ותוקף בעיני הממשלה. ושנית, היא הייתה גורמת מבוכה ומעוררת נגדנו האשמות בהטעיה מדעת בתוך שורותינו אנו.

אשר לנעלם השני, הרי ההנחה שבהסתלקותנו מהשיחות אנו מכשילים את העניין כולו - הנחה שבעיני היא לבדה יכולה לשמש בסיס להסתלקות, אילו הייתה מוצדקת-מוטעה היא לחלוטין. אחרי כל הניפוח שניפחה הממשלה את עניין הזמנת מדינות ערב, אי-אפשר היה להעלות על הדעת שהיא תחזור בה מהזמנה זו אך ורק משום שהיהודים דחו את ההזמנה שנשלחה אליהם. יתר על-כן: הן כל הדרישה להסתלקות מהשיחות באה כאמצעי-לחץ על הממשלה, כדי להפריע לה ללכת בדרך של פיוס הערבים. אולם אם כיוון הממשלה הוא לפייס את הערבים, הרי כיוון זה מוכרח להביאה לידי קיום השיחות עם הערבים גם במקרה שהיהודים יסתלקו מהן. מבחינה זו, האין בהצעת ההסתלקות משום סתירה בגוף הנושא?

אינני סבור שהממשלה הייתה נזקקת לתקדימים כדי להצדיק את התנהגותה זו. אך אילו נזקקה, יכלה להסתמך על המשא-ומתן החד-צדדי שהיה לה איתנו ב- 1930 - המשא-ומתן שהביא לידי פירסום אגרת מקדונלד.

תקדים זה של משא-ומתן איתנו בלבד ב-1930, באמצעות ועדה מיוחדת שנבחרה על-ידי הקבינט, מביאני להקשות קושייה זו על השוללים: נניח שהממשלה הייתה אומרת כך: ב-1930 היו טענות ליהודים נגדנו - פרצה תנועת מחאה בכל תפוצות הגולה, נשיא הסוכנות התפטר וכו'. מה עשינו. עמדנו ומינינו ועדת-קבינט והזמנו את הסוכנות למשא-ומתן איתה. את הערבים לא קראנו כלל. עכשיו יש לערבים טענות, ולא טענות סתם, אלא זה שלוש שנים שהארץ אחוזה מרד וכל הממשלות הערביות ממטירות עלינו מחאות ודרישות. הרינו מזמינים אפוא את הערבים למשא-ומתן ואותם בלבד.

אינני בוחן את מידת ההיגיון והצדק שבהצגה כזו של השאלה. מה שמעניין אותי כרגע - מה הייתה תגובתנו על צעד כזה מצד הממשלה.

ברור לי כי תגובתנו הייתה מחאה נמרצת נגד חד-צדדיות המשא-ומתן, נגד הוצאתנו מתוכו. היינו מרעישים עולמות ומתריעים על העוול שנעשה לנו. היינו טוענים כי שקר הדבר שרק לערבים יש קובלנות, כי קובלנותינו אנו - בעת צרה זו לישראל - הן הרבה יותר חמורות. היינו מוכיחים כי על-ידי אי הזמנתנו למשא-ומתן חורצת הממשלה מראש את תוצאות המשא-ומתן שלה עם הערבים וכו' וכו'. ואילו בעת ובעונה אחת עם הזמנת הערבים למשא-ומתן היה בא סירוב להכניס לארץ את הילדים מגרמניה - לא היה זה בשום פנים מחליש את מחאתנו ואת תביעת שיתופנו ; אדרבא, זה היה רק מגביר את לחצנו על הממשלה לנהל משא-ומתן גם איתנו.

ייתכן לומר שכל השיקול הזה הוא בבחינת סברה בעלמא ושעל-כל-פנים אין צרת המשא-ומתן הדו-צדדי שלפנינו נעשית יותר קלה רק משום שניצלנו, כביכול, מצרה גדולה הימנה של משא-ומתן חד-צדדי. נניח שכן הדבר, אולם ברצוני לשער עוד השערה אחת, אשר אותה לא יוכלו בעלי הלאו לדחות באותה טענה. נניח שהסתלקנו מלהיכנס למשא-ומתן עם הממשלה במסיבות הנתונות והשיחות מתנהלות בין הממשלה והערבים בלבד. אנו יושבים בלונדון וקוראים בעיתונות על הפגישות המתקיימות יום-יום בין שני הצדדים האלה. מגיעות אלינו שמועות מחרידות על הקנוניות הנרקמות. אנו קולטים גם ידיעות מוסמכות מאחורי הפרגוד, המעוררות דאגה חמורה. מהי תגובתנו. ודאי, אנו מרעישים את הממשלה דרך העיתונות (הן היא כולה לרשותנו!) ודרך הפרלמנט. אך מיום ליום אנו מרגישים יותר ויותר שהחיץ שהקימונו, הפרישות שגזרנו על עצמנו הם לנו לרועץ ואנו הולכים למשרד-המושבות ודורשים בירורים, מכריזים על עמדתנו, מתרים בממשלה שלא תעז להחליט כזאת וכזאת. ואז אומרים לנו אנשי משרד-המושבות: באתם סוף-סוף. אדרבא, נשב ונשוחח. בסתר לבם הם לועגים למישבתנו.

כל החלטה "לא לשוחה עם הממשלה" מוכרחה להכניס אותנו לסתירה זו, שתוצאותיה כישלון ואי-כבוד בחוץ, מבוכה והתרוצצות בפנים. נעשה ניסיון להסביר שהסירוב להיכנס למשא-ומתן זה עם הממשלה אין פירושו ניתוק קשרים והפסקת משא-ומתן בכלל. לזאת תשובתי: אני מוכן לגרוס משטר שבו פלוני מנהל משא-ומתן עם השלטון ואלמוני מנצח על פעולות מרי נגדו. אני מניח גם אפשרות של משטר שבו אותו פלוני גם מנהל משא-ומתן וגם מנצח על המרי. אך נבצר ממני להבין משטר שבו אותו פלוני נתבע גם לנהל משא-ומתן עם הממשלה וגם לא לנהלו. לשוחח ולשתוק בעת ובעונה אחת - כישוף זה נשגב מבינתי.

ההסתבכות המסוכנת הכרוכה בהחלטה לא להיכנס למשא-ומתן זה עם הממשלה הייתה מתבלטת עוד ביתר שאת במקרה של דחיית ההזמנה על-ידי הערבים. אם כי הידיעות שהגיעו בימים האחרונים מרחיקות מאוד אפשרות זו, עדיין אין לבטלה לגמרי. אולם ההתפתחות שחלה בשבוע האחרון אינה ראיה. כששקלנו בדעתנו אם לקבל את ההזמנה או לדחותה, ואחר-כך - אם להודיע לממשלה שאנו חוזרים ומעיינים בדבר או לא להודיע, חייבים היינו להביא אפשרות זו בחשבון וכל מי שהתעלם ממנה עלול היה ללקות בחוסר עקביות.

נניח שהמשא-ומתן עם הערבים בדבר בואם ללונדון נגמר ללא תוצאות (אני חושב למיותר לפרט את הסיבות שיכלו או יכולות עדיין להביא לידי כך) או שהוא מתמשך במידה כזו שהממשלה מחליטה להפסיקו ולקבוע את מדיניותה בלי התייעצות רשמית מוקדמת עם הערבים. מה אז? הנסכים שהחלטות הממשלה תתקבלנה גם בלי התייעצות איתנו או נדרוש משא ומתן? אבל אם הקדמנו והודענו שאין אנו נכנסים עם הממשלה למשא-ומתן זה, כלום אין סכנה שהממשלה תסרב לדרישתנו המאוחרת? מי שיוצא מתוך דפיקת דלת צריך להיות מוכן לכך שבבואו לשוב ולהיכנס לחדר ימצא את הדלת נעולה מבפנים.

בשיחה הראשונה עם מקדונלד שהשתתפתי בה, לאחר שובי הנה, הוא הדגיש כמה פעמים שאם יתקיים משא-ומתן רק עם ערבים ולא איתנו  תהיינה תוצאותיו הרבה יותר גרועות בשבילנו: הממשלה תהיה נתונה תחת לחץ רק מצד אחד והערבים ודאי ינצלו את היעדרנו במלוא יכולתם. הוא עצמו ניסה לבדוק את הרושם שתעשה הסתלקותנו בחוגים האנגלים על-ידי שיחה עם כמה אנשים (הוא לא פירש מי היו אנשי-שיחו - פקידי משרד-המושבות, חברי הקבינט, או חברי הפרלמנט, ואם האחרונים - לאיזה חוג היו שייכים). הוא סיפר להם שהיהודים נירגזים במידה כזו מההחלטה בעניין הילדים, שהם חושבים על הסתלקות ממשא-ומתן והוא נזדעזע מתגובתם: כולם כאחד אמרו - אם כך יתנהגו היהודים נוכל לברך "ברוך שפטרנו"; אם הם ידחו הזמנת הממשלה לשיחות בלתי-מחייבות - אין הממשלה צריכה לראות את עצמה כמחויבת כלפיהם.

אני מביא את הדברים לאו דווקא בסימוכין לעמדת "המחייבים" אלא כראיה שהממשלה לא הייתה מבטלת את ההזמנה לערבים אילו אנו הסתלקנו מהמשא-ומתן.

לעומת זה, בשיחה האחרונה אמר מקדונלד, שאם הערבים יוסיפו לדחות ולהציג תנאים מוקדמים, דעתו תהיה שהממשלה צריכה לבטל את המשא-ומתן ולקבל החלטה על דעת עצמה. משמע כאילו שאם אין משא-ומתן עם הערבים אין חובה לנהל משא-ומתן איתנו.

כידוע לכם, הצעתי לאחר השיחה לשלוח מכתב למקדונלד ובו לדרוש שלא תתקבל שום החלטה בלי משא-ומתן איתנו. וייצמן התנגד לכך. הוא היה סבור שאין טעם להציג דרישות למקרה אשר אולי לא יבוא לעולם, ויש לדחות את הצגת הדרישה עד שבאמת יתהווה מצב כזה. גם תגובתכם להצעתי הייתה שלילית, אך את נימוקיכם אין אני יודע.

בינתיים, כפי שאמרתי, התרחקה האפשרות שהערבים לא יבואו למשא-ומתן. אולם במקרה שכך יפלו הדברים ברור לי שנצטרך לדרוש דיון עם הממשלה לפני שתקבל איזו החלטה שהיא, ולעמדתנו זו יהיה תוקף מוסרי ומשפטי רב. רק אז, נדמה לי, תצדיק את עצמה עמדת "המחייבים" לעיני כל.

כל אלה הם שיקולי תכסיס. לעצם העניין נדמה לי שצריך להיות ברור, כי אין אנו יכולים לוותר על שום אפשרות להשפיע על הממשלה השפעה ישירה על-ידי הוכחות שבעל-פה. הסתלקות מדיבור עם השלטון יכולה לפעמים לתת סיפוק לרגשותינו הפצועים - אבל היא מוכרחה באותו זמן להזיק לעניינינו הממשיים. שיחות עם הממשלה אינן בשום פנים אמצעי-הלחץ היחיד שיש בידינו. עומדים לרשותנו גם אמצעים אחרים ועלינו  לנקוט בהם, אך מצבנו אינו כזה שעלינו להשמיט מידינו כלי-נשק אחד, כדי לאחוז בכלי-נשק אחר. יכולים אנו להילחם בכל מערכת כלי-נשקנו בעת ובעונה אחת, ובשום אופן איני יכול להבין איזו תועלת תצמח לנו מאי-שימוש בכלי-הנשק העיקרי של לחץ פוליטי שיש בידינו.

יכולים, כמובן, להיות אקטים של הפסקת משא-ומתן בשאלה ידועה, של התפשרות וכו'. אבל לא ייתכן סירוב מראש להיענות להזמנה למשא-ומתן. כל הבדיקות שעשינו כאן הוכיחו, כי דעת-הקהל, ובתוכה כמעט כל ידידינו, היו מגנים את צעדנו זה, כשם שהיו מגנים את הערבים אילו בא הסירוב מצידם. אומנם דעת-הקהל כיום אינה קובעת בהרבה את עמדת הממשלה. יכולים אנו לתאר לעצמנו מצב שבו דעת-הקהל מתמרמרת על הערבים ואילו הממשלה מציעה להם ויתורים נוספים. אך אם אני סבור שהסתלקותנו מהמשא-ומתן לא רק שלא הייתה משנה את עמדת הממשלה לטובתנו, אלא משמשת תירוץ בידה להצדיק את הבגידה בנו, הרי המפלה שהיינו נוחלים בדעת-הקהל היא בעיני הפסד נקי.

לא פעם נתקלנו בסתירה בין המניעים הנפשיים הפועלים בתוכנו ובין צווי הכרתנו הצלולה. תמיד נתבענו לעשות את מאמץ ההתגברות - ה"הבלגה"- על התפרצות רגשותינו כדי להשליט את הכיוון התכליתי. הוא הדין גם הפעם. משא-ומתן עם הממשלה הוא דרך עיקרית של מלחמתנו הפוליטית. הסתלקות מהמשא-ומתן מראש היא הפקרת עמדה, בריחה ממערכה. כניסתנו למשא-ומתן היא כניסה לקרב. ברירה אחרת אין לנו.

 

                         מ. שרתוק

                         בברכה לכולכם,

 

הערות

[1]  על המחלוקת סביב שאלת ההשתתפות בוועידת לונדון ראה כרך ג', עמ' 331-332, 344-350.

[2]  מלקולם מקדונלד (Macdonald Malcolm) - מיניסטר-המושבות הבריטי. ראה כרך א', עמ' 381, הערה 3 מ-26.1.1936, ראיון עם הנציב העליון.

[3]  לאחר פרעות "ליל-הבדולח" (9.11.1938) הביע היישוב היהודי בארץ-ישראל את רצונו לאמץ 10,000 ילדים יהודים מגרמניה. שלטונות המנדט ושר-המושבות הבריטי סירבו באופן מוחלט להתיר את עלייתם. עניין זה הגביר את רגשות המרירות כנגד בריטניה ביישוב וחיזק את קולם של המתנגדים להשתתפות בשיחות לונדון.

[4]  סר קוסמו פרקינסון – (1967-1884) (Sir Cosmo Parkinson) פקיד משרד המושבות הבריטי 1944-1909. עוזר למנהל הכללי של משרד-המושבות 1931-1937, מנהל כללי של המשרד 1939-1937 וממאי 1942-1940.

[5]  סר ארתור ווקופ  (Sir Arthur Wauchope)– (1947-1874) - נציב עליון בארץ-ישראל בשנים 1938-1931. ראה כרך ב', עמ' 455, הערה 3 מ-16.1.1937.

[6] פרופ' לואיס ניימיר (Prof. Lewis Namier) - -- (1960-1888) ראה כרך א', עמ' 401, הערה 2 מ-11.10.1936.

[7]  הספר הלבן של 1930 פורסם באוקטובר אותה שנה על-ידי מיניסטר-המושבות הלורד פספילד (סידני ובּ). בהתבססו על דוחות הופ-סימפסון ופרנץ' (ראה כרך א', עמ' 382) קבע שר-המושבות, כי הסיבה למאורעות 1929 נעוצה בעלייה היהודית המוגברת ובנישולו של הפלח הערבי מהקרקע. לכן המליץ לקצץ בעלייה היהודית. בעקבות פרסום הספר הלבן התפטר וייצמן מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית. התעוררה סערה ציבורית, מנהיגים בריטים (בולדווין, אמרי, אוסטין צ'מברליין ולויד ג'ורג' וכן חוגים בקרב הלייבור שהיה אז בשלטון ובראשם הנרי סנל) הצטרפו למחאה נגד בגידת ממשלתם בעניין הציוני ובהתחייבויותיה כלפי העם היהודי. המחאה הועילה וב-13.2.1931 שלח ראש ממשלת בריטניה רמזי מקדונלד איגרת לד"ר וייצמן שבה ריכך במידה רבה את מסקנות הספר הלבן והדגיש מחדש את התחייבותה של ממשלת בריטניה לסייע להקמת הבית הלאומי היהודי ובכלל זה יצירת תנאים להקלת עלייה יהודית נרחבת.

[8]  ההצעה להקים מועצה מחוקקת בהשתתפות נציגי היהודים והערבים בארץ-ישראל הועלתה לראשונה על-ידי הרברט סמואל בסוף שנת 1922, לאחר פרסום הספר הלבן של צ'רצ'יל (יוני 1922). החוגים הערביים הלאומניים התנגדו להקמת המועצה, הטילו חרם על הבחירות שנערכו בפברואר 1923 ואף הצליחו לבטל את הקמתו. בדצמבר 1935 הועלה הרעיון מחדש על-ידי הנציב העליון סר ארתור ווקופ. עתה, היישוב היהודי התנגד נמרצות להקמת המועצה משום שחשש כי באמצעותה יצליחו הערבים לעצור את העלייה היהודית לארץ ובכך יונצח מעמדם של היהודים כמיעוט. החלטה ברוח זו נתקבלה גם על-ידי הקונגרס הציוני הי"ט (לוצרן, אלול תרצ"ה). בקרב הערבים היו חילוקי דעות. הרעיון ירד מן הפרק בעקבות ההתנגדות הרבה שהוא עורר בין חוגים פרלמנטריים בלונדון ובבית הלורדים. בעקבות זאת רבו הטרוניות במחנה הערבי על הלחץ הגדול של היהודים על הפוליטיקה הבריטית.

 

העתקת קישור