מתוך יומן העבודה                                                                          ז'נבה, 20.9.1937

 

סוף-סוף הלכתי לאסיפת חבר הלאומים. אולם ענקי. נציגי המדינות יושבים אל שולחנות המסודרים טורים-טורים – טור לימין וטור לשמאל ושני טורים צמודים באמצע עם מעברים משני הצדדים. יושבים לפי סדר האל"ף-ב"ית. לכל מדינה – שולחן או חלקו של שולחן. הבריטים יושבים אל השולחן השני של אחד משני הטורים התיכונים. הראשון אידן, השני וולטר אליוט, השלישי מלקולם מקדונלד, את הרביעי אינני מכיר. כל הצירים יחד – המון רב. אל קיר ה"מזרח" – במה גבוהה, בנויה תחתיים, שניים ושלישיים. למטה הקצרנים והמזכירות הטכנית, באמצע דוכן הנואמים, למעלה שולחן הנשיאות.

אגא חאן יושב ראש, על כיסא רם ונישא. שפעת בשרו ממלאת את הכיסא וגולשת מעל מידותיו. מזכיר את דמותו של יבין מלך חצור כפי שהצטיירה בימי הילדות. מימינו אַבֶנוֹל – מזכיר החבר, משמאלו המתורגמן הראשי. אגא חאן מנהל את הישיבות אנגלית וכל פסוק ומילה היוצאים מפיו נשנים מייד על-ידי המתורגמן צרפתית. הנאומים מיתרגמים מאנגלית לצרפתית ומצרפתית לאנגלית (שפות אחרות אינן נשמעות) [---] בסופו של האולם, מול הבמה, מעבר למחיצה, שורות של כיסאות מסודרים בשיפוע עולה. אלה הם מקומות הדיפלומטים, הקונסולים ואורחים חשובים. שם יושב בן-גוריון, המשתמש בכרטיסו של גולדמן בתור קונסול הונדורס.

משלושת צידי האולם, לכל אורך הקירות, יציע גבוה, אף הוא שורות שורות, אחת למעלה מחברתה. אלה הם מקומות העיתונאים היושבים כאן למאותיהם. כאן גם מקומי, בקצה היציע הקרוב לבמה – ירשתי את כרטיסו של אגרונסקי. בקצה אחר יושב ברל בתור נציג "דבר". כל מושב של עיתונאי מצויד באפרכסות להגברת השמיעה, אם כי הנואם והנשיא אף הם מדברים לתוך מגביר קול. ישיבת העיתונאים אינה ברחבות יתירה, אך נוחה למדי, עם אפשרות מלאה של שמיעה, ראייה וכתיבה, לא כמו בקונגרסים הציוניים.

ההרגשה הראשונה היא – אנו מחוץ לתחום, מעבר לגדר.

הסעיף הראשון על סדר היום – בקשות ספרד ותורכיה להיבחר מחדש למועצה. דרוש רוב של שני שלישים כדי שתינתן להן משאלתן. נערכת הצבעה בפתקאות. אחד המזכירים קורא בשם המדינות לפי אל"ף-בי"ת. אחד אחד ניגשים נציגי המדינות, עולים במדרגות, עוברים על-פני דוכן הנואמים שעליו עומדת הקלפי, מטילים את הפתק ויורדים וחוזרים למקומם. כך עוברים כבני מרון, בתוך קהל שליחי מדינות הרקק, גם הלווייתנים – אידן, דלבוס, ליטבינוב ואחרים. דמוקרטיה בין-לאומית גמורה! פתקת בריטניה שקולה כנגד פתקת אלבניה או לוקסמבורג. ואם כי ידוע כי השאלות המכריעות באמת נחתכות באופן אחר לגמרי, עושה מחזה ההצבעה הזאת, אפילו בסמליותו בלבד, רושם כביר.

אגא חאן מזמין את שני הנשיאים שקדמו לו להיות מוני הקולות. ההכרזה על התוצאות – שליליות בשני המקרים – מעוררת רחש באולם. נראה שרבים מופתעים.

אחרי ההצבעה חוזרת האסיפה להמשך הויכוח הכללי. רשות הדיבור לאידן.

דיבורו עושה רושם יותר רציני מקלסתר פניו ומכל הופעתו החיצונית – "דֶנדי" אנגלי שאין בפניו כל שאר רוח. נאום ענייני מאוד, נאמר בפשטות ובבהירות רבה.

"אילולא מלחמת 1914–1918 היה העולם הרבה יותר יציב ומאושר משהנהו היום", אמר אידן. חשבתי: מה צריכים לומר על זה נציגי פולין, צ'כוסלובקיה, רומניה, לטביה, ליטא, עיראק ועוד. מה צריך לחשוב ליטבינוב? מה צריכים אנו לחשוב?

"החלטתנו תקיפה – והדבר מתייחס לכל חלקי הציבור שלנו – להקציב סכומים מספיקים להגשמת תוכנית של זיון הדרושה להגנתנו ולמילוי התחייבויותינו הבין-לאומיות". באותו רגע הרגשתי כי למעשה הנני עומד מאחורי האיש הזה, יהיו היחסים שבינינו לבין בריטניה אשר יהיו.

מייד אחרי אידן – תופיק סוידי,[1] מיניסטר החוץ של עיראק. הופעתו אינה מייצגת כלל את הטיפוס הערבי. תופיק סוידי הוא צהוב-שער, אינו מזרחי בצורתו החיצונית. מדבר צרפתית. האולם התרוקן עד להרבה פחות ממחציתו.

החלק הראשון של נאומו מוקדש לעיראק. בכניסה לשערים רמים אלה קדמו לה טורקיה ואיראן. בעקבותיהן באו מצרים ואפגניסטן, והן מקוות כי בקרוב תצטרפנה למשפחה סוריה ולבנון. סיפר על הישגי עיראק במדיניות חוץ – סידור יחסיה עם המדינות השכנות. פיזר שבחים לתורכיה ולאיראן על הרצון הטוב שגילו כלפי עיראק. מסר על ברית ארבע המדינות, על חוזה הידידות והשכנות הטובה עם ערב הסעודית, על יחסי הברית המתמידים עם בריטניה. "בתוך אווירה בהירה ושקטה זו רק עננה אחת מעיבה את שמינו". וכאן בא החלק השני, המוקדש לנו.

סיכמתי את החלק הזה במברק לפלקור ולא אחזור עליו כאן. הייתה לו "ירייה" אחת חזקה: מי מהמדינות המיוצגות כאן הייתה מסכימה שיתנהגו איתה כמו שמתנהגים עם ערביי ארץ-ישראל? היה בדבריו גם איום: מהומות בארץ-ישראל מוכרחות להשפיע על מצב הביטחון של הארצות השכנות, הרי ששלומו של המזרח התיכון est en jeu [בסכנה]. כך שמעתי את הדברים. אחר-כך, בפרוטוקול הצרפתי, מצאתי כתוב: שלומה של ארץ עיראק בסכנה – כאילו איום בפרעות ביהודי עיראק, ואילו בנוסח האנגלי נאמר סתם "השלום בסכנה", מתוך השתדלות ברורה להמתיק. הנאום היה מחוצף, גס וחריף.

אחר הצהריים ביקרתי יחד עם גולדמן אצל אחד מחברי המשלחת הסינית – הציר בבריסל. זהו אחד משורת הביקורים הרבים שעושה גולדמן, אשר אני בוחר מתוכם את המעניינים אותי כדי להילוות אליו. באנו להשפיע על נציג סין בוועדה השישית שישתתף בויכוח ויאמר מילה לטובתנו.

אמרנו, שמלבד שני מיני המדינות שיש להן נגיעה ישירה לענייני ארץ ישראל – אלו המעוניינות ביציאת היהודים ואלו התומכות בהתנגדות הערבים לכניסת היהודים לארץ-ישראל – יש מדינות שאינן נוגעות בדבר וחשוב לנו שדווקא הן תגלינה את דעתן מבחינת ההכרה הבין-לאומית בצידקת התנועה הציונית ובצורך לפתור את השאלה היהודית. הדגשתי שאנו אומה אסיאתית החוזרת למכורתה ורוצה ביחסי גומלין ועבודת בניין משותפת עם כל עמי אסיה. סין היא כוח מוסרי בעולם וחשובה לנו אהדתה. ניתחתי את נאומו של תופיק סוידי והראיתי את עיוות הדין וסילוף האמת מצידו.

הסיני הקשיב, אך לא הבטיח שום דבר. פטר אותנו בבת צחוק שלא ירדה מעל פניו ולא אמרה דבר. מהערה אחת שהפליט ברור היה כיוון מחשבתו: המהומות בארץ-ישראל אשתקד נמשכו זמן כה רב! אמרתי לו כי המהומות הרסו את הערבים וביצרו אותנו. על-ידי מהומות, על-כל-פנים, לא יכריעו אותנו, ולא להישנות המהומות אנו חוששים. יהודי ארץ-ישראל יחזיקו מעמד, אולם לנו דרושה עלייה חדשה.

במשרד עברתי על נוסח ההצהרה שהכין כהני בשביל "ההסכמה הקטנה" לקראת ישיבת הוועדה השישית. לפני שנה דיבר בוועדה השישית נואם אחד בשם שלוש המדינות של "ההסכמה הקטנה" – צ'כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה, גם הפעם יהיה כך.

בערב התייעצנו במלונם של ברל ובן-גוריון אם להגיב על נאומו של העיראקי. ברל היה סבור כי כדאי לנו לפרסם שוב הודעה, כמו שעשינו אחרי נאומו של המצרי. ב. ג. פיקפק בדבר וחשב שמוטב היה לו נתפרסם בעיתון חשוב מאמר הסותר את טענותיו של תופיק סוידי. אני התנגדתי לפרסום הודעה – ראשית, מפני שאין אנו יכולים לפרסם הודעה בכל יום (לפנינו עוד הויכוח בוועדה השישית), ושנית מפני שלא הרי נאום המצרי כנאום העיראקי. בראשון היו נקודות אחדות מסויימות שנוח היה לענות עליהן בקצרה. השני נגע בשורשי הדברים – זו הייתה הצגת הטענה הערבית נגד הציונות – וכדי להתווכח איתו צריך להיכנס לעבי הקורה. גולדמן אמר, כי צירים אחדים שאלוהו אם תהיה תשובה של בריטניה על הנאום הזה, שהיה ביסודו התקפה על המדיניות הבריטית. החלטנו לפנות למשלחת הבריטית ולדרוש ראיון לקראת ישיבת הוועדה השישית, שבה תהיה הזדמנות להשיב לתופיק סוידי. ניסיתי להתקשר טלפונית עם לורד קרנבורן, אך לא מצאתיו במלון. מסרתי את מבוקשי לאחת המזכירות.

גולדמן מסר שיחה מעניינת עם נציג אסטוניה. הוא דיבר איתו על השתתפות בויכוח בוועדה השישית. הלה אמר, כי ממשלתו החליטה לא להתערב בויכוח הארץ-ישראלי. הם מדינה קטנה וחלשה ולא יוכלו לצאת למלחמה בבריטניה. גולדמן הביע תימהונו על הצגה כזו של השאלה; אין אנו מתכוונים כלל למלחמה נגד בריטניה. האסטוני הסביר, כי ביקרו אצלם רוויזיוניסטים שהסבירו לאנשי השלטון את בעיית ארץ-ישראל. כתוצאה מהסברה זו באה הממשלה לידי מסקנה, שמוטב לה שלא להיכנס לעסק זה שפירושו מלחמה נגד בריטניה. בהתאם לכך ניתנו הוראות למשלחת האסטונית בז'נווה.

אגב, גם הסיני – כמו הניו-זילנדי – אמר לנו כי היו אצלו שליחי "ההסתדרות הציונית החדשה" ושאל מה ההבדל בין שתי ההסתדרויות.

הערב נסעו ברל ואגרונסקי – הראשון ללונדון והשני לטרייסט בדרכו לארץ-ישראל.

 

הערות