[1]  מכתב זה, ככל שידוע אחד משניים שכתב מ"ש לאחותו עדה (אז בת עשרים) במהלך שנות השירות, בא במענה למכתבה מראש פינה מ-13.4.1918. להלן קטעים ממכתב עדה, השופכים אור על תשובת מ"ש:

משה יקירי, רבקה נסעה לאיזה ימים לגליל התחתון ואני בהכרח צריכה למלא את מקומה ולכתוב לך. איני רוצה שיסעו אנשים מר"פ לחלב מבלי להביא אליך כל מכתב מאיתנו. ולכן החלטתי לכתוב אליך הפעם למרות הקושי שיש בשבילי בדבר זה. נדמה לי, שאני צודקת במידה ידועה באי כתיבתי אליך, שאין זו אצלי רק עקשנות טיפשית וילדותית כמו שחושבת רבקה. אני יותר מדי זמן לא כתבתי אליך וכאילו התרחקתי ממך. אני מקנאה תמיד ברבקה בראותי שהיא מרגישה צורך לכתוב לך. אני איני מרגישה צורך כזה. הדברים האלה אולי יכאיבו לך, אך זוהי אמת ואני אומרת את זאת מפני שזוהי הסיבה העיקרית והכי אמיתית לאי כתיבתי אליך.

אתה ורבקה הינכם קרובים מאוד ביניכם. לכם רוח אחת, עניינים משותפים. אתם שייכים לחברה אחת, אתם חייתם וחשבתם יחד. כל זה מובן ואינו יכול להיות אחרת, אך הביאור הזה אינו מקל לי ואינו שולל ממני את ההרגשה שאני בהרבה זרה לכם וכאילו עומדת מן הצד. וההרגשה הזו מכאיבה לי לפעמים.

אפשר מאוד שגרמו לזאת התנאים שאנו נתונים בהם, שאנו נמצאים בריחוק מקום דווקא עתה, בזמן שההבדל הגיאומטרי בין שנותינו הולך וקטן כאשר אמרת [במכתב מ-24.9.1917 לרגל יום הולדתה של עדה (מס' 87)]. אפשר שגרם לזאת המצב הכללי המכריח אותנו לשבת בראש-פינה. עלי הדבר פועל הרבה לרעה. נדמה לי, שאני נמצאת במצב של קיפאון, שזמן רב כבר לא חל בי כל שינוי שהוא. נדמה לי, להפך, שבהרבה נסוגותי לאחור, שמוחי ניטמטם, שהרגשתי קהתה.

[2]  מוגדר.

[3]  שהרי הם בת ובן בכורים.

[4]  על מכתב זה השיבה עדה כעבור שבועות אחדים במכתב ארוך. להלן עיקר הדברים:

מכתבך זה היה מאורע בשבילי. בפעם הראשונה קיבלתי ממך מכתב השייך רק לי. זהו מכתבך הראשון הנשלח אלי, הפונה רק אלי ומדבר על אודותי. לו ידעת עד כמה היה דבר חשוב בשבילי. איזו חמימות שטפתני בקוראי אותו וכל כך טוב וחם היה ללבי. למכתבך זה היה ערך בשבילי לא רק מפני אהבתך אשר האירה לי מכל שורה, מכל מילה, ואשר ליטפה וחיממה אותי כל כך, כ"א גם עצם דבר המכתב חשוב בשבילי ובייחוד עוררו את תשומת לבי דבריך ע"ד יראת הכבוד והפחד שאתה מרגיש מפני דעתי ומשפטי. ועל זאת בעיקר רציתי לדבר איתך במכתבי זה.

אינך מתאר לעצמך עד כמה היו דברים אלה חדשים בשבילי. לולא כתב ידך, כי אז לא האמנתי כי אתה הוא הכותב אותם. לא הייתי מאמינה, מפני שהכרתי העמוקה היא שאיני ראויה ליחס כזה. זוהי איננה ענווה, זוהי הערכה עצמית. בהימצאנו יחד, אהבת אחים שלנו מַשווה ומרככת את הכל. אבל בהימצאי במקרה באיזו חברה ובייחוד בהיותי לבדי, נדמה לי לפעמים שאני הנני חסרת כל תוכן, כל עצמיות, שחסר לי אפילו הכישרון לחשוב. ואתה מדבר ע"ד הפחד מפני דעתי...