חלב, חוה"מ פסח ע"ח [29.3.1918]
אחותי האהובה!
קיבלתי את מכתביך, ואשר יגורתי מכבר, בא לי לפתע פתאום. כוונתי לב"י.[1] תמיד פחדתי מזה. עוד לפני שנים אחדות, אחר בואי מקושטא, זכורני שרמזה לי לזה רבקה מ'.[2] אח"כ ביעתָּני הדבר הזה בהיוודע לי כי משפחתנו בר"פ; טרם ידעתי, כי את ביהודה.[3] אומר לך גם, שבקראי במכתבך הקודם על femme .l .ch,[4] כמובן ביחס לי"ט,[5] הלא כן? - הרגשתי מעין זחיחות דעת אנוכיית, והנה אין הדבר כן!
מה אומר לך. אני מבין ומרגיש את מצבך וכמו בהרבה מקרים ומצבים שעברו עליך, יודע אני כי גם עתה מקומי על ידך. ואולם מה אעשה, ובקשותיך התקיפות, כי אבוא לפסח הביתה, ויהי מה, היו רק למִזְרֶה מלח על פצעי. אי אפשרי הוא הדבר לגמרי ואין גם להעלותו על הדעת.
אבל נשוב לאותו עניין: לדעתי, אסור להניחו במצב חצאי, כי מי יודע את אשר יצטייר במוחו. דרוש בירור, ויהי אכזרי וערוֹם כדבריך. אין אתם ילדים ולגילויי טפח וכיסויי טפחיים אין מקום. איספי את כל אוצר כוחותיך ועשי זאת.[6] כתבי לי על זה. היודעת אימא דבר-מה?
אני כתבתי לך פעם, כי קיבלתי מכתב[7] שהשרה עלי רוח רעה. דעי, כי לא היה הדבר אלא רימוי עצמי, דימיון כוזב. מתוך הסבל ועינויי הרוח הרבים נוטה האדם לראות את עצמו נרדף, עלוב, אומלל. רגש חולני ולא יותר. אם ניסך על-ידי דברי ההם בך איזה נטף מר - המסיהו, כי אצלי נימח רושמו לגמרי. אני חש עתה רק געגועים מתוקים ולא יותר. על השאלה הזאת לא דיברתי איתך לעולם לעומקה. והאמיני לי, כי חושי די חריף. אומר לך דבר אחד: יודע אני, כי אחיותי, את ועדה, אולי בייחוד עדה, שהיא לי יותר אחות מחבר, בשעה שאת הינך יותר חבר לי ביחס אליה, מקנאות אתן לי קנאה גדולה. ובכן דעי, שגם אני מקנא לכן כך. אבל מכיר אני שרגש זה אינו נכון, על כל פנים אינו ישר: הבינות?
שמעי, מדוע לעולם לא דיברנו על שאלות, שיהיה להן ערך מכריע בחיינו? הלא בשיחותי עם אליהו הִסקתי מרומים וירדתי תהומות בעניינים אלה ואיתך - אף נגיעה שטחית בהם נדירה הייתה מאוד. אני, למשל, לגמרי איני יודע ואין אני יכול גם לנסות לשער, מהן מחשבות אימא עלי, ודעת אימא - הלא זה קודש. אגב, היודעת את, שרק לפני זמן מעט מאוד, ביחס, החלה אימא תופשת מקום בעולמי הרוחני בתור מציאות מוסרית, יותר נכון בתור אוטוריטט מוסרי. ובייחוד דחף את מחשבתי לקראתה מכתבך הידוע,[8] שקראתיו - איני זוכר אם בראש-פינה או בפתח-תקווה.
מדוע איחרתי כה בזה? - אם אחל להרצות את הסיבות - יהיה עלי להתעמק בזה לגמרי, ואני איני יכול. לו ידעת כמה עייף אני! מתי אנוח, רבקה אחותי? מי כמוך מבינני. את הגבלת[9] את הלך נפשי בדקות נפלאה כזו, שלעולם לא הייתי מגיע אליה אני עצמי. כמה נכסף אני למנוחה וללטיפה, למנוחה וללטיפה.
היודעת את, כי אימא מרבה תמיד לדבר איתי עליך, והיא מספרת לי את כל ספקותיה, מתנה את כל הדאגות שלבה כואב בהן עליך, מענה אותי בשאלות, בהשערות. ואני נוכחתי, כי אינה יודעת שמץ מן האמת, אם רק אמת היא, מה שאני משער. שמעי, את יודעת, אני חושב לפעמים, כי חטא הוא אשר נועלים אנו את עצמנו בפני אימא בענייני לבותינו. הלא אין אנו קטנים, והלא אימא כה יחידה, ואם לא איתנו עצמנו - הרי עם מי תדבר עלינו. ומה יש לה בעולמה חוץ מאיתנו? ואני חושב שבייחוד את, חובתך לפרוץ בחומה ולהתגלות לפני אימא, הלא את בת, ובת בכירה, או אולי עשית זאת? אבל לא, הרי אני מכיר אותך.
ואחריך - עדה. גן נעול, מעיָן חתום. פחד תוקפני תמיד בפניה. לו ידעה לפחות איך אני מעריץ, מרומם וירא, ירא בהדרת כבוד – אותה. והיא – קבר.
חודש אחד לו הייתי בבית, רק אחד. שבוע שלם לא הייתי עושה דבר - מתחכך ליד אימא במטבח, מתנהל בעצלתיים מחדר לחדר, פעם ניגש אל הפסנתר, פעם אל גאולה בכָתבה, נהנה מארוחות הצהריים - מרק העדשים והקציצות - מספר לכם אוצר חדש של הלצות וחידודים, גם שירים ז'רגוניים שר לכם - כל שלמדתי פה מגליקשטיין, ולאט לאט הייתי מתרגל אליכם ומרגיל אתכם אל עצמי. ואז, אחר כלותי להתפשט לרוחב, ואחר הרגישי שאין כִברה בבית שאין אני מכַסָהּ, הייתי מתחיל להכות שורשים לעומק, לחטט בנשמת כל אחד ולמתוח נימי נפש ביני לביניכם. אבל מתי?
לע"ע הנני פה. כנראה לא ישלחוני. אבל אם ישלחו, כמעט ברור לי, שאהפך פני ואסע הביתה. זה לא קשה ביותר. דרוש רק אומץ לב והוא לא יחסר. רק קשה יהיה להחליט, קשה מאוד.
המאורעות האחרונים בעבה"י עצוּמֵי ערך, רבת-עמון נפלה, המסילה הגדולה[10] נקטעה, רמת חורן פתוחה. אולי מנסרת כבר באוויר התוצאה המכרעת. ואני עוד במריי. אני מחזיק ועוד לא חזרתי מדעתי, כי לא צריך לסור מהדרך. כי מי יודע!
אני כתבתי מכתב לחברים הרחוקים-הקרובים, שלחתיו לקושטא ע"מ שיקחוֹ שוחט איתו. לא נכון הדבר, אשר כתבתי קודם, כי הוא נסע. רק היום קיבלתי מכתב מגברץ, כי עומד הוא לנסוע בקרוב, אבל לפלא בעיני כי אין הוא מזכיר את המכתב. שמא נאבד?[11] המכתב היה קצר. מסרתי להם בקיצור את השתלשלות קורותי, היותי בראש-פינה ובחיפה, בריאות משפחותיהם. עוררתים למצוא דרך לקשר, ואם תהיה ארוכה, כי מי יודע כמה יימשך פירודנו. רמזתי להם, כי עלול אני ועוד רבים להצפין.
שלחתי מכתב ארוך בגרמנית לארטור על הצו האחרון בנוגע ל[קצינים ה]יהודים. כשיהיה לי יותר פנאי אעתיקו ואשלחו לך.[12] את מכתב יהודה קיבלתי. כבר כתבתי על זה. המון דברים יש לענות, אך המעין חרב.[13]
שלום לך, אחותי. נשקי לאימא ולילדים בשמי.
משה
מת וינר,[14] המורה לתורכית. מת בדרכו מרומניה - מקום עבודתו בצבא - לקושטא, בנסיעת חופשה הביתה, בסופיה, מטיפוס.
[1] ברוך בן-יהודה, בוגר מחזור ב' של ג"ה וחבר קרוב. את רוב שנות המלחמה עשה בר"פ, שם הורה בביה"ס. לבעית התייחסותה אל אהבתו הנכזבת אליה נדרשה רבקה בשני מכתבים לאחיה מ-15 ומ-19 במרס 1918. בראשון מפצירה רבקה במ"ש לבוא לר"פ כדי לעשות את הפסח בחיק המשפחה, אך גם מטעימה כי "אתה נחוץ לי עתה מאוד מאוד", "נחוצה לי עצתך", וזה מפני ש"קרה מקרה אחד..." שעליו אין היא מספרת, שכן אין היא בוטחת בנושא המכתב (ר' על כך במכתב 109); בשני היא חוזרת ואומרת: "האמת היא כי באמת נחוץ אתה לי עד מאוד" אך הפעם היא מפרשת מדוע: ב"י הפתיעה והביכה בווידוי אהבתו עד כדי כך, ש"בימים הראשונים הייתי חולה ממש (---) חשבתי אפילו על עזיבת ר"פ [---] אותה המנוחה הנפשית, אשר מצאתי בר"פ, נגזלה עתה ממני. אני חייתי חיים כה עצמיים, לא הייתי תלויה בשום איש, בשום מצב רוח של מי שהוא..." (ואכן רבקה הדרימה לטבריה ומשם הלכה לנהל בית יתומי מלחמה בצפת). (אמ"ש, ושם גם מכתב ב"י לרבקה מ-1915).
[2] רבקה מהרשק, בוגרת מחזור ב' של ג"ה. הצטרפה לקבוצת כנרת (לימים רעייתו הראשונה של לוי אשכול).
[3] על השתהות רבקה ביהודה ר' בהקדמה ושם הע' 67.
[4] "חפש את האישה" (צרפתית).
[5] יפה טורקניץ, לימים רעיית ברוך בן-יהודה. אביה אהרון הורה בביה"ס של ר"פ בשנות המלחמה.
[6] רבקה, שהייתה מושא הערצתם-אהבתם של כמה וכמה מבני מחזורה בג"ה, רובם חברי ההסתדרות המצומצמת או נִלְוֵויה ובראשם א' גולומב וד' הוז, שנקשרו כולם בברית-נאמנות לעקרונות נעלים של לאום ומוסר גם יחד, לא יכלה להתעלם מרגשותיהם כלפיה ונדרש לה זמן לא מעט להתרת הסבך ולבחירה לפי צו לבה.
[7] ייתכן שהכוונה למכתב צפורה, שעליו הגיב מ"ש במכתב שאבד (ר' מכתב 104).
[8] אפשר שהכוונה למכתב רבקה מ-27.4.1917 על גירוש ת"א ועל החלטתה להיפרד מהמשפחה ולהשאר ביהודה, שבו היא משבחת את האם על הבנתה למניעיה והסכמתה ללכת לר"מ בלעדיה, הבת הבכירה (אמ"ש).
[9] הִגְדַרְת (כאן הכוונה למכתב רבקה מ-23.1.1918, המובא במכתב 89, הע' 2).
[11]המכתב, שלא נשלח באמצעות י' שוחט, נשלח בדרך אחרת: "את מכתבך לחברים שלחתי ברלינה, וביקשתי אם רק אפשר לשלחו הלאה. להבא כתוב גרמנית או צרפתית" (גבירצמן למ"ש, 4.5.1918. אמ"ש) - ואכן הגיע לברלין (ר' מכתב 119 הע' 5).
[12] המכתב לארתור רופין לא נמצא.
[13] מתכתובת מ"ש עם אחיו יהודה שרד רק מכתב אחד של יהודה, לא מתוארך, מר"פ, וסביר מאוד שבו מדובר (ר' מכתב 102). במכתב זה, המשתרע על-פני 10 עמ' מצופפים, מצר הכותב בן השש-עשרה על אובדן היכולת של יוצאי קהילות אירופה להגות כהלכה חי"ת, עי"ן, קו"ף וטי"ת, וכן את האותיות הדגושות ברגש חזק ומונעות ע"י שווא נע או תנועה גדולה, וטוען כי השחתה זו של העברית היא אחת מתוצאותיה הטרגיות של הגלות (אמ"ש).
