[1]  המכתב נועד לחברים ביהודה, שכבר נכבשה בידי הבריטים, אך העתק נשלח גם לחברים שבברלין )ר' מכתבים 107 הע' 11, 119 הע' 5). נראה, שהנוסח שלפנינו הוא טיוטה. על כך מלמדים היעדר תאריך וכן רישומי צופן מסוג את-בש, אש-בת וכו', שרשם מ"ש בשוליים. סביר, שהמכתב שנשלח הוצפו.

[2]  אין ודאות שהמכתב הגיע לתעודתו, ור' על כך מכתב 104 והע' 3 ו-4 שם.

[3]  מ"ש סיים את שירותו בעבר-הירדן בנוב' 1917 ומכאן שמכתב זה נכתב במרס 1918, ואכן מ"ש מאזכרו ב-20 במרס (מכתב 104) וב-29 בו (מכתב 107 ושם הע' 11).

[4]  מהגליל לפ"ת (אליהו הגיע לשם בסמוך לכיבוש בריטי; ר' מכתב 89).

[5]  בראש-פינה ובחיפה.

[6]  לא נהיר מה היה ידוע למ"ש בשלב זה על תנועת ההתנדבות של תושבי יהודה לצבא הבריטי במסגרת הגדוד הא"י. יהודה נכבשה ע"י הבריטים בנוב' 1917. תנועת ההתנדבות, שא' גולומב וד' הוז היו מראשיה, נולדה בינואר 1918. ב-15 בפב' התכנסה בת"א ועידת המתנדבים לגדוד, אך רק במאי נפלה אצל הבריטים החלטה חיובית בסוגיית הגיוס. הגיוס הממשי החל ביוני ולמחנה האימונים במצרים יצאו המתנדבים ב-4 ביולי.

[7]  במכתב מפורט שכתב אליהו לרבקה ממחנה הגדוד העברי במצרים, נאמר:

כמה צר שאין עוד האפשרות לבוא בדברים עם משה. כמה חסר הוא לנו במשך כל הזמן. נחום רזניק [בוגר מחזור א' של ג"ה; נקלע למצרים בתחילת המלחמה], כשבא לבקרנו, למרות ידיעתו כי משה איננו איתנו, היה תמיד מחפש אותו בינינו. כה טבעי היה הדבר שהוא יימָצא בינינו. וכמה חסרו לנו כישרונותיו וכוחותיו" (חביון, ע' 159; תאריך המכתב מובא שם כ"חשון-כסלו תרע"ט" [אוק'-נוב' 1918]; המכתב המקורי לא נמצא).

[8]  במלחה"ע בכלל ובחזית המזה"ת בפרט. בסתיו 1917, נוכח אי יכולתו של צד כלשהו להביס את יריבו, ונוכח תבוסת הצבא הרוסי, גברו באירופה רוחות דפיטיזם ופציפיזם. במרס פתחו הגרמנים שורת מתקפות בחזית המערבית וזכו בניצחונות מרשימים עד שנבלמו לבסוף ביולי 1918, ליד פריס, בעזרת 9 דיויזיות אמריקניות. באותו חודש קיבל הרייכסטג הגרמני החלטה שקראה לשלום "בלי סיפוחים". בחזית הא"ית, אחרי כיבוש יריחו בידי הבריטים ב-15.2.1918, חלה השהיה בהתקדמותם צפונה וזאת חלקית, לפחות, עקב הצלחות הגרמנים במערב. במצב זה לא היה ברור כיצד תסתיים המלחמה - בתבוסת אחד הצדדים או בשביתת נשק ובהסכמי שלום ללא מנצחים, ועל רקע זה היה מקום להניח שבא"י ייוָוצר מצב שלטוני חדש: הבריטים ישלטו בנגב וביהודה (עד קו ארסוף-רמאללה-יריחו) ואילו החלק הצפוני של הארץ יישָאר בידי העותמאנים. אפשרות זאת, לפי שיקולי מ"ש, חייבה הישארות אנשים כמוהו בעבר העותמאני, כדי שבבוא השלום יוכלו לייצג את האינטרסים של היישוב היהודי הצפוני.

ליכטהיים כתב באותם ימים ביומנו:

התמוטטות רוסיה בסתיו 1917; השלום בברסט-ליטובסק [נחתם בין רוסיה וגרמניה ב-3.3.1918] וכמו כן כיבוש המחוזות הבלטיים ואוקראינה בידי הגרמנים - כל ההקלה העצומה הזאת בחזית המזרחית נתנה שוב להנהלה הצבאית הגרמנית שעת כושר לניצחון. גרמניה יצאה בהתקפה בחזית המערבית, שהביאה את גייסותיה במאי 1918 עד לקילומטרים מעטים מפריס. ואם הצליח מרשל פוש לעצור את ההתקדמות הגרמנית, הרי רק האופנסיבה הבריטית-צרפתית-אמריקאית באוג' 1918 הביאה את השינוי הפתאומי ואת התבוסה הצבאית הגרמנית (ליכטהיים, עמ' 436).

ומב"ה:

מחזית המלחמה בצרפת באות שמועות רעות. הגרמנים תוקפים את אויביהם בכל הכוח, בכוח הלגיונות שהביאו מרוסיה, והינם מתקרבים אל הדרך העולה פריסה... וישנן שמועות, שגם המיניסטריון [הממשלה] ייפול בצרפת לרגלי הניצחונות הגרמנים. נורא הדבר יהיה אם באמת יד הגרמנים תהיה על העליונה ותכריע את צרפת. ואיך ישפיע זה על המאורעת בא"י, בשאלת א"י?... הן הגרמנים המה בעלי ברית התורכים וגם שונאינו (4.6.1918, עמ' 924).

א' גולומב כתב לימים:

"בזמן כיבוש החלק הדרומי של א"י עדיין היה גורל המלחמה רחוק מלהיות נחרץ. רבים טענו שאין לסכן [בסיוע לבריטים] את תושבי החלק שלא נכבש" (חביון, עמ' 354).

ור' בסוגיה זו גם מכתבים 119, 120.

[9] לא מחוור למה מכַוֵון מ"ש ב"נטיות לוויתורים", "המרת ערכים" ו"רוחות זרות" המאיימות "לעקור את שורשינו". אין אנו יודעים איזה מידע, שכנראה הגיע לידי מ"ש על המתרחש ביהודה שלאחר הכיבוש הבריטי, יכול לגרום לו לנסח אזהרות חמורות שכאלה, ולמה בדיוק כיוֵון בהן. יש מקום לשער, שהוא הסתייג משמחת-יתר על המרת השלטון העותמאני בבריטי, ושמא מהסתמכות-יתר על השליט החדש (ור' על כך במכתב 120); אכן, בתקופה זו ניזון בעיקר מדיווחי העיתונות הגרמנית, הכללית והיהודית, שנשלחה אליו מקושטא, ועם זאת ברי שידע על הצהרת בלפור ועל היוזמה להקמת הגדודים, אך לאלה לא ראה, משום-מה, להתייחס במפורש (ר' התבטאותו בנושא זה במכ' 120).