מתוך יומן העבודה                                                                         ירושלים, 18.5.1937

אהרן כהן מסר פרטים על ועידת "קדמה מזרחה" במקווה ישראל. היו שם כשישים איש מירושלים, תל-אביב, חיפה והמושבות. ד"ר יעקב טהון[1] סקר את המצב המדיני וקלווריסקי[2] הירצה את תוכניתו הישנה על ברית ערבית–יהודית לפי קווים פאן-שמיים. הסוכנות זכתה למנה הגונה של ביקורת על חוסר מעש בשטח הערבי ועל שאינה מתייעצת עם אנשי היישוב הבקיאים היטב בבעיה הערבית.

לבסוף מסר שם אהרון כהן אינפורמציה קצרה על עבודתנו. הוא חושב שדבריו עשו רושם על הכל. מכל מקום, רבים ניגשו אליו אחר-כך והביעו את קורת רוחם מכל אשר שמעו, אך ביקרו אותנו על שאיננו מביאים את הדברים לידיעת הציבור. זו באמת בעיה סבוכה, משום שאין אתה יכול לפרסם את הכל בלי שתקלקל את העניין, ואם אין אתה מפרסם הנך זוכה לביקורת מחוסר ידיעה.

קבעתי עם כהן ועם ששון את הכותרת ואת הצורה לעטיפה של פרסומנו החדש בערבית, שהוא תרגום חוברתו של דוד הורוביץ על ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. ששון תירגם ואחד מידידינו הערבים דאג לכמה ליטושים אחרונים.

[---]

זסלני ביקר אצל קינגסלי הית,[3] ראש הבולשת, כדי למסור לו את הידוע לנו על שביתת הבזק בחיפה ועל המחלוקת הפנימית במחנה הערבי – האם ראוי להביא את הדברים עד משבר בשעה זו. מטרתנו הייתה להבהיר שהעניינים אינם קשים עד כדי כך שיחייבו את הנציב העליון לנסיגה חדשה. קינגסלי היה נוטה לבטל את חשיבות חלקם של ה"איסתיקלאלים" בהתלקחות בחיפה, ולעומת זאת יש לו טעמים להניח שהמחשבה להכריז על שביתה כל-ארצית, אם אסירי עכו לא ישוחררו, באה משורות המופתי. אחד הנימוקים שהאיצו בנציב העליון לצוות על שחרורם של 80 אסירים היה, לדעתי, הפחד שאם תובא לפני בית-המשפט העליון שאלת חוקיותו של המעצר האדמיניסטרטיבי של אנשים אלה, צפויה סכנה שהממשלה תפסיד במשפט.

[---]

לפנות ערב נסעתי עם אליהו גולומב לתל-אביב, שם נאמתי באסיפה כללית שנערכה לציון יום-השנה לפתיחת נמל תל-אביב. האסיפה הייתה ברוב עם, ואולם הקונצרטים הגדול שבבנייני התערוכה [של "יריד המזרח"] היה מלא מפה לפה. יושב-ראש האסיפה היה ברלין[4] ונאמו גם הופיין,[5] רמז[6] וסולובייצ'יק.[7] האסיפה נערכה בחסות "חבל ימי לישראל", איגוד שמטרתו למשוך את תשומת-ליבו של הציבור ל"כיבוש הים", ולעשות את עמנו, ובמיוחד את הנוער, ל"חובבי ים". [---].

לפני האסיפה תפס אותי אפרים קרסנר,[8] איש ההסתדרות, מנהל אגודה של עובדי טרקטורים, שברשותה כ-150 מכונות פנויות לחריש עמוק, לסלילת כבישים ולעבודות יישור בקנה-מידה גדול (רק בסיועם של טרקטורים אלה ניתן להביא את כביש חדרה לידי גמר תוך זמן קצר כזה). הוא קרא בעיתון "גרייט בריטן אנד די איסט", כי העבודה בסלילת הדרך לבגדאד עומדת להתחיל, ויש לו אמביציה לקחת חלק במפעל הזה. הסכמתי לכתוב ללונדון שיחקרו בדבר.

במשך כל היום היו קריאות טלפוניות מבית הממשלה בדבר הסידורים לחגיגת כפר שמריהו.[9] שאלת היום הייתה, איזה מין עץ ייטע הוד מעלתו, ואם יכולים אנשי המקום לספקו, או שהנציב צריך להביא אותו עימו מגינתו. התברר שאנשי המקום הכינו עץ נוי שאינו נושא פרחים, ואילו הוד מעלתו חשקה נפשו בשיח נושא פרחים. יהודה גולן היה מוכרח לסייר בכל חנויות הפרחים של ירושלים ער שנמצאה דוגמת העץ שהוכן בכפר שמריהו ונשלחה אל הנציב העליון למען יראנו בעיניו.

הערות