מכתב 100 - צפורה שלי, שלי, שלי! (מאירוב-שרת) - 28.2.1918
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 100 - צפורה שלי, שלי, שלי! (מאירוב-שרת) - 28.2.1918
כותרת משנה  חלב, י"ו אדר

 

                                                                                                                       חלב,  י"ו אדר  [28.2.1918]

צפורה שלי, שלי, שלי!

 

 

היום קיבלתי את מכתבַיך. כאילו בבת-אחת זרחה לי השמש, גזה האפלה מסביבי. למה זה איחר מכתבך ליום אחד, רק ליום אחד. איזה שיגעון תקפני תמול לכתוב לך מכתב כה נורא. מה עשיתי!

 

אני מתאר לעצמי את השמחה שחשת לקראת מכתבי ואת מפח נפשך עם הכעס אין-אונים, שהרגשת בקוראך אותו.

 

הביני באיזה מצב רוח שרוי אני בימים אלה, איזה הלך נפש שולט בי. כי עפ"י מילה אחת עלול אני לבנות עולם שלם, ועפ"י מילה שנייה יכול אני להורסו מייד עד היסוד.

 

את כתבת לי באחד מרגעי ספקותיך, שאלת אותי "מדוע" אחד ואני כבר דימיתי את הכל אבוד, הרוס. ובאמת, כלום אין גם אצלי קורים רגעי פקפוק, רפיון הרוח, כשם שקורים אצל כל אדם רגעי ייאוש ואי אמונה כוזבים באידיאלים הכי מקודשים ויקרים?

 

כל מילה חמה, כל הבעת לטיפה אלי במכתביך - צרבוני, עינוני. איך זה כתבתי מכתב כה אכזרי!

 

הביני וסילחי. הביני וסילחי.

                                               ___________________

 

אני חש עתה את עצמי, והנה כאילו התעוררתי משֵנה כבדה הרת חלומות מבעיתים, התפכחתי מדמיון בלהות. והנה הכל יפה ועליז מסביב ופני העולם שׂוחקים וצוהלים לקראתי.

 

נשב ונפטפט קצת, צפורה. נשיח לתומנו, סתם, ואנו כבר זה כמה לא דיברנו, ומי ימנה את רבבות הרגשות והמחשבות, הקלילות, הזעירות, הנולדות ומתות בן רגע, אשר גאולתן רק בביטוין מייד כהיוָולדן, וָלא - יתעופפו וייעלמו, אשר צצו בקרבנו ונבלו מייד...חבל, חבל עליהן.

 

מה את עושה ברגע זה, צפורה?

 

ובאמת, הלא איני מכיר את עולמך המוחשי, את סביבת העצמים והמעשים המקיפים אותך, והמוכרחים להטביע חותמם עליך.

 

על הצרה שפקדה את דודך[1] שמעתי פרטים מחנה כהן, שעברה פה בדרכה לקושטא (כן, מדוע לא כתבת על ידה, האם לא ידעת שהיא נוסעת?).

 

בכ"ז לא עלה בידי ליצור לעצמי מושג ברור ומדויק מן העניין. ואת דוחה את סיפור המעשה "לכשנתראה"! כיתבי מייד ואל תיראי, כי המכתבים מגיעים בשלמות ועין זר לא תשזפם.

 

גם אצלי יש חדשה "פוליטית", ואומנם כבר לא חדשה. אני כתבתי על העניין לשמואל[2] במעטפה אחת עם המכתב אליך, הארוּר! הילדים - ביכמן ולוקצ'ר – נוסעים מחר לקושטא. השינוי עלול להזיק להם הרבה, בייחוד מן הצד החומרי, כי הם עדיין נַמְזֶדים ומשכורתם קטנה. בסוריה מקבלים בחורים כאלה, כיתר האופיצרים, מזונות בעין במחיר פעוט בנייר, ומוכרים אותם בשוק במחיר יקר בזהב וע"י כך מתפרנסים. בקושטא אין זה נוהג, והחיים תחת זה יקרים שם מאוד. גם לא ידוע מה יעשו בהם. והעיקר - שהחשד וכתם של "בוגדים" יְלַוֵום. ולדבר זה - לגבי אי שגירוּת השפה בפיהם ומדרגתם הנמוכה בצבא - אין בידם שום נשק[3].

 

ולי עשו חסד ואינם רוצים לגעת בי. הצעד שעשיתי אשר הודעתי על עצמי מבלי ששאלוני ומבלי שידרשו זאת מן המוסד שאני משרת בו, הוא בלי ספק אקסצנטרי אבל אין אני מתחרט עליו עד היום.

 

אני כתבתי את נימוקי לרבקה ואחזור עליהם לך. אני נרגז ומלא חימה, אַזְלוֹבְּלְיוֹן [רוסית: סר וזעף], לפי ביטויו של דוסטוייבסקי, על התורכים ואני מבזה ומואס בחסדם. בהרב חירפני וגידפני, מתוך אהבה, כמובן, וביאר לי בכל עוצמת הגיונו כי צעדי הוא שטות, שהרי לולא הייתי עושה זאת, לא הייתי עובר על "אל תפרוש" ועל "אל תתנכר", כי הרי לא שאלוני לגמרי. בלי ספק הצעד קיצוני: כשהיו פרעות ברוסיה היו יהודים שהוקיעו[4] בחלונותיהם איקונין. אלה נהגו "קום ועשה" לעבֵרה - פָּרשו, התנכרו. בלי ספק מילאו את חובתם לעמם אלה שנהגו אז "שב ואל תעשה". אבל בלי ספק למשוגע היו חושבים בעלי הדעה הצלולה והשכל הישר את האיש, שהיה תולה טבלה על דלתו לאמור: "פה גרים יהודים". זאת אומרת: "קום עשה", אבל אי אפשר לאמר למִצווה [בניגוד ל"קום ועשה" לעבֵרה], כ"א פשוט, פשיטת צוואר לתליין.

 

אבל תארי לעצמך, כי באיזו עיר יש איזה אדם חשוב, מכובד ונערץ ואהוב גם על ההמון, והוא יהודי, אבל אין יודעים זאת, או אם יודעים אוהבים ומוקירים אותו הכל עד אשר לא יעזו להתנפל על ביתו; ואדם זה עומד ליד החלון ורואה את הרצח והשוד ברחוב, והוא מרגיש כי על ביתו יפסחו מבלי עשות לו רעה. אלה יביטו על החלונות ויאמרו: הלא פה אין גרים יהודים, ואלה - גם זה אומנם יהודי, אבל בנשמתו הוא נוצרי ממש, ע"כ אל ניגע בו.

 

ואדם זה מרגיש, שלגבי מצבו הוא, תהיה פרישה והתנכרות מצדו אם ינהג "שב ואל תעשה", אם יישאר פסיבי - והוא עומד ומכריז על עצמו.

 

במצב כזה נמצא אני, וזאת עשיתי.

 

הבינות? את מוכרחה להבין, כי את, ילדה שלי, דווקא את, צריכה להבין את מעשַי האי הגיוניים, האקסצנטריים.

                                                           ______________________

 

כאשר יקרה לי תמיד - תקפו מסיבות שונות ונפסק מכתבי.

 

בא מנהל חדש ופתאום רבה העבודה ועלה דופקהּ עד הפסגה הכי עליונה. מבוקר ועד מאוחר בערב כפפתי ראשי על כתבים ורשימות, מכתבים ותלגרמות ובערב, בהיגמר העבודה, הייתי עייף ורצוץ, אָפֵס כוח וּלְאֵה המחשבה ולא היה בי המרץ להחזיק בעט. נוסף לזה תקפני כאב שיניים וניפח את לחיי, עינָני ימים אחדים עד אשר נמלכתי והלכתי לרופא שיניים גרמני צבאי והלז עקר את השן ונגמר העניין.

 

עתה רָווח לי גם מקדחת העבודה וגם מכאב השיניים. נוסף לזה יש לי מחר הזדמנות טובה והעיקר מהירה ע"י פלדוֶובל [סמל] גרמני אחד הנוסע לנצרת. הוא ימסור את המכתב לד"ר בירם בעפולה.

 

ובכן, שלום לך, יקרה שלי. לו ידעת, ואולי את יודעת, כמה עזים געגועי אליך, באיזה כאב אני חולם עליך. מתי נתראה, נתראה לבלי היפרד מייד?

 

אין כל תקווה לקבל חופשה לפסח. אולי יותר מאוחר, בקיץ, כי אולי במשך הזמן יבוא עוד אופיצר-תורגמן אלינו ואז יוכלו לשלחני. לע"ע זה אי אפשר לגמרי.

 

בלימודי העצמיים באה הפסקה ארוכה. ראשיתה נבעה, עלי להודות על זאת, מהפרת שיווי המשקל והמבוכה הפנימית שהוסבה ע"י מכתבך, הֶמשכה ע"י הִתְרַבות העבודה, כאשר הזכרתי.

 

עתה הנני מתחיל לאט לאט. אני עוסק בעיקר בערבית. קורא צרפתית – בעיקר לשם השפה. גרמנית אני לומד הרבה מאוד ע"י העבודה המשרדית.

 

עוד דבר התחלתי כאן, אשר בוודאי תתמהי לו: אני לומד תלמוד, סתם גמרא לשמה.

 

איך באתי לידי זה? כשהתחלתי מחפש לי איזו עבודה שיהא בה משום סיפוק פנימי, עמדתי על לימוד בערבית וכו'. אבל הדברים האלה, למרות התעניינותי בהם וסיפוקם, שהם מספקים אותי כבר ע"י זה בלבד שהם דברים הנחוצים לי והחשובים בעיני, ושאיני עוסק בהם עפ"י צו ופקודה, הנה, בכל זאת, זרים הם. ולעברית שלי ראיתי שאיני עושה כלום. לקרוא תנ"ך סתם איני יכול בלי מפרשים וספרי עזר אחרים. לקרוא עברית בכלל בענפי הספרות הזרים לי עדיין, וכאלה ישנם לרוב, אי אפשר פשוט מחמת היעדר ספרים. והנה עלה על דעתי לימוד הגמרא. בורותי בזה הכאיבה לי תמיד, תמיד חשבתי זאת לחיסרון הצריך פעם להימלֵא. לו גם לשם השליטה בשפה בלבד, ראיתי את עצמי מחויב להקדיש פעם זמן מסוים ללימוד הגמרא, עד כדי שאגבר על קשי העניין ואתרגל לטיב הסוגיות למען אוכל כרצוני לקרוא בתלמוד לשם השפה - מבלי התקשות בעניין. אבל מלבד זה החלטתי שעלי לברוא לעצמי מושג מבוסס, לא רק דילטנטי, עפ"י הליקוטים הנלמדים בגימנסיה, מפנים התלמוד, כי זהו קניין שלנו וצריך לדעתו.

 

אני מרבה בטעמים ונימוקים, כי איני יודע את דעתך בזה ואיני יודע אם מכירה את עולם דעותי בחוג זה.

 

וכאשר ביקשתי סביב איזה חומר ללימוד עברי ודבר חי לא מצאתי, עלה על דעתי שדווקא עתה הוא הזמן להוציא לפועל את החלטתי העתיקה. מצאתי כאן בין מהגרי א"י יהודי ירושלמי אחד, עילוי גדול בגמרא, יחד עם זה טיפוס של תלמיד חכם איסטניס, מן הסובלים בחשאי, בעלי המוסר, אשר נוסף לזה גם הריח השכלה מבלי לכפור. העמדתי לו תנאי - מבטא ספרדי וביאור בעברית (וזה כבר מוציא מאליו את הניגון). הוא ניאות בלי כל כפיה ועתה אנו לומדים שלוש פעמים בשבוע ואני נהנה מאוד מאוד. זה בשבילו עניין חדש לגמרי, אבל אינו מתקשה כל עיקר בלימוד "הרציונליסטי" שלי ואפילו יש לו נחת מתפישתי.

                                                            ___________________

 

קצת חדשות כותב אני לשמואל. מהן תראי, כי יש אפשרות, אומנם חלושה, שעוד אצפין ואצפין.[5]

 

חשבתי עוד לשוב להמשיך את המכתב ולענות לך על שאלתך בנוגע ל"תוכנית" - ביחס להסתדרות בכלל ולי בפרט.[6] יש הרבה והרבה לכתוב על זאת.

 

חשבתי, כי קריצ'מן ייסע בעוד ימים אחדים ורציתי למסור את המכתב השני על ידו, והנה בא הבחור עתה ומודיעני, כי גם הוא נוסע היום, יחד עם אותו הפלדוֶובל. ע"כ להמשיך לא אספיק.

 

ובכן, אכתוב לך במשך השבוע, כי המפקד נוסע לעזאזל, ז"א לבקר את הקו, ויהיה פנאי.

 

שלום לך. כיתבי וכיתבי.

 

שלך,

                                                           משה


[1]  יוסף אוֹזרקובסקי-עזריהו, מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה בשנות המלחמה - תחת ד"ר ארתור בירם, שהתגייס לצבא הגרמני (ר' נצ"ב). רעיתו שרה לבית מאירוב הייתה אחות אבי צפורה. ה"צרה", הנרמזת במכתב רבקה למ"ש מ-19.2.1918 ("לצפורה הייתה אי נעימות. דודה אוזרקובסקי היה אסור בגלל מורה אחד, עתה הנהו חופשי"), הייתה מאסרו של י' אוזרקובסקי לאחר שעקב מעשה מלשינות נודע לשלטונות כי אחד ממורי המוסד שבהנהלתו מחזיק ב"וַסיקה" מזויפת; מאחר שלי"א היו קשרים עם א' אהרונסון בנושאי חינוך, הוא גם נחשד בהשתייכות לניל"י. הפרשה מתוארת בפרטות בשרה עזריהו, פרקי חיים, מ' ניומן, תשי"ז, עמ' 143-127).

[2]  סבוראי. שני המכתבים, כמתחוור להלן, אבדו.

[3]  במכתב מפורט מ-14.5.1918, שכתב גבירצמן מקושטא למ"ש בחלב על מאמצים שנעשו בקושטא בעזרת הרב הראשי ומפקדים גרמנים בכירים למַתֵן את צו ההרחקה של הקצינים בוגרי הגימנסיה:

גזרות הכלל חלפו לע"ע, אם לא תתחדשנה ח"ו. אחדים נסעו קווקזה (דוד כהן, קצ'י הקטן [ישראל קדשאי], [ישראל] אביבי וד"ר עפרוני). [מיכאל] זמיר, ירחמיאל [לוקצ'ר] - הולכים למחנה ה-5 (בנדירמה וסביבותיה) - זה מקום טוב מאוד. ביכמן, ע. כהן - למחנה ה-3.

כל זה תוצאות הקומבינציות שעשה ה"רב" (חכם נחום) עם הווזירים השונים. מבטיחים להשאיר את אלה שנמצאים עוד בחזית א"י במקומם. גם [מרשל אוטו] לימן [פון סנדרס) טילגרף לציר הגרמני שיעשה את הנחוץ בשביל להשאיר את הצעירים במקומותיהם וישתדל עד כמה שאפשר לא לפנות מושבות (אמ"ש).

[4]  תלו, תקעו.

[5]  על אפשרות זאת ר' להלן במכתב 101.

[6]  צפורה התעניינה, כנראה, בתוכניות מ"ש להמשך לימודיו, שנקטעו עקב המלחמה, ובדעתו על עתיד "ההסתדרות המצומצמת", שלמעשה התפרקה עם פרוץ המלחמה.

 

העתקת קישור