שבת, 9/11/1957
רוב היום עבר בכתיבת מכתבים - 25 במספר. בין השאר - מכתב למכס נורוק על נושא מאוד משונה. קיבלתי מכתב ממנו ובו סיפור תמוה. מעשה באחד ששמו דה וואל רובין, יהודי אוסטרלי לפי מוצאו ואנגלי בחינוכו, במלחמת העולם הראשונה היה קצין באחד הגדודים העברים ובשנייה שירת בחי"ל. אישיות יוצאת דופן, הפכפך ובעל שיגיונות, נשא שלוש נשים, כנראה כולן גויות, עשיר מופלג ונראה כי אינו יודע מה לעשות בכספו. עכשיו הוא חולה אנוש, נגוע בסרטן ריאות, מוטל על ערש דווי. בהיותי באוסטרליה לא נתגלה ואילו עכשיו הזמין אליו לבית החולים את נורוק וביקשו להתקשר איתי ולשאול "כמה כסף עליו לתת לישראל" - לא ברור אם הכוונה לצוואה על כל רכושו או לתרומה סתם. נורוק בחוכמתו כי רבה מציע לי לבקש 10,000£! זאת ועוד. נורוק דיבר איתו על עזרה להקמת בית הצירות והאיש נתלהב והביע נכונות לתרום למטרה זו לחוד כל סכום שאצווה עליו ולערוב למותר הוצאות הבניין. למישמע דברים כדורבנות אלה צלחה על נורוק רוח עצה וגבורה ואמר כי מוטב לו לתרום מייד לקרן הבניין וכששאל הלה כמה - דרך נורוק עוז והוציא מפיו את הסכום האדיר של 1,000£!!! רובין חתם מייד על שק, אבל נורוק לא אץ כלל לגבותו אלא מנוי וגמור עמו לברר תחילה אם מותר לו מבחינה מוסרית להשתמש בכסף זה - שמא יהיה מנצל שלא כדין את מצבו הנפשי המיוחד של איש אשר ימיו ספורים. כל סיפור המעשה הזה הרתיחני ובמכתב התשובה שפכתי על ראשו של נורוק האומלל קיתוני זעם וקצף. גזרתי עליו לשוב אל האיש ולמסור לו בשמי כי אני מבקש כתרומה מיוחדת 25,000£ ולקרן הבניין 10,000£; זה בהנחה כי אין הכוונה לצוואה, שאם לצוואה הרי מוכרח המספר להיות בן שש ספרות. ואשר לתרומה המיוחדת, הרי פירוטה: 10,000£ ל"מכון וינגייט" לטיפוח תרבות הגוף, 10,000£ לשיקום מצדה, 5000£ ל"עם עובד". נראה אם יצא מזה דבר מה ומה יצא.
אותו הודי צעיר שראיתיו ברחובות ואמרתי לו כי אם יזדמן פעם לירושלים בשבת ייתן לי צלצול - פירש דברים אלה כהזמנה לשבת זו ויאץ לבוא. חקרתיו על ענייניה המדיניים הפנימיים של הודו והבהיר לי רבות, גם אישר לי כמה מהנחותי והגדרותי - בין השאר את ההגדרה שנתתי למנהיגי "פראג'ה" באחת התוספות האחרונות שלי לספרי, והיא כי אף על פי שמפלגתם אינה בעלת משקל רב בחיי הודו, הרי הם עצמם כאישים נערצים על רמתם השכלית, יושרם וכנות האידיאליזם שלהם.
לארוחת הצהריים סו בריצ'ר, נלי תייקף, נבות והָרָי וארבעתנו.
אחה"צ משה יובל עם הילדים, אורי ושרה לוברני עם בתם טליה, רוחמה ספיר - הכל למען ללה וגדעון.
לפנות ערב עשינו מעשה רב, אני וצפורה - הלכנו לבקר את גולדה שעודנה מוטלת על משכבה משום הפצע שברגלה. היה זה מיבצע כפול:
ראשית, הביקור כשלעצמו,
ושנית, הייתה זו כניסתי הראשונה לבית ברחוב סמולנסקין מאז עזבנוהו. השיחה עם גולדה עברה ללא כל מתיחות - ממילא לא נגעה בשום נושא רציני. הביקור בבית היה מדכא, כאילו פקדתי נוף אהוב אשר במרוצת הזמן נסתלפה דמותו והוכה שאייה.
בערב ביקרני הסופר האמריקני רוברט סן ג'ון, זה שכתב ספר על ישראל בימי מלחמת השחרור ושמו "שלום פירושו שלום". איש קל משקל ומהיר עט, די נחמד, אמן בהופעתו, אך כולו ריפרוף על פני השטח. קיבל על עצמו עכשיו לכתוב ספר על ב"ג, בא לאסוף חומר. ניסה להציל מפי דברים ונמנעתי - רק הסברתי לו בתשובה לשאלותיו עניין תגובתי לבינאום ירושלים.
כתיבת המכתבים נמשכה עד שעה מאוחרת מאוד.
