יום ה',  14/11/1957

בבוקר בע"ע חזרתי לעריכת ג'ילאס.

בא הרופא [מיכה] בן-עמי, בנו של הסופר היהודי-רוסי [חיים מ'] בן עמי [רבינוביץ'], לתבוע עלבון ספרו של אביו שהובטחו תרגומו והוצאתו על ידי קודמַי והעניין לא זז זה שנים. ספר זה, בו מתאר בן עמי את חייו, נתפרסם בהמשכים ב"ווסחוד" [שחר; כתב-עת יהודי ברוסית, יצא בסנט-פטרבורג 1906-1881] לפני יותר מחמישים שנה. ודאי קראתיו בילדותי כשם שקראתי סיפורים אחרים של בן-עמי והתחנכתי עליהם לא מעט בפרוזה כשם שהתחנכתי בשירה של פרוג. כל זה שריר וקיים, אך אם יקרא הנוער עכשיו ספר זה בתרגומו - שאלה גדולה. אף על פי כן אמרתי אקרא ואשקול. אבל לא מייד אלא לאחר שובי מאמריקה.

התקרבותה של נסיעה בישת-מזל זו מעיקה עלי יותר ויותר. רעיונות אינם נסחטים, איני נותן דעתי מה עלי לראות ומפי מי עלי ללמוד, כולי חרדה פן לא יספיק ספר אסיה לצאת עד לאותו תאריך והכלל איני חסר ייסורי נפש עקב צרה זו שלא הייתה כתובה בתורתי.

במפלגה שיחה ממושכת עם יעקב לבב, מזכיר "סולל בונה", על מצב העניינים באותו מוסד. הסתעפותו העצומה מזה, שידוד מערכות בחברת העובדים מזה - המגמה היא יתר פיקוח ופחות לית-דין - וחילוקי הדעות הפנימיים בצמרת סו"ב מזה, הצטרפו לפקעת בעיות שלא קל להתירה. עומדים להכרעה עניינים חיוניים ואנשי סו"ב יצאו כנראה למיבצע של הסברה כלפי "אישי התנועה". לבב, שאני משוחח איתו זו הפעם הראשונה, והעושה רושם של בן תרבות ובעל תבונה, נמנה כנראה על חסידי הלל דן - אשר אי-אישור מינויו כמרכז התיאום בין המחלקות והאגפים של סו"ב על ידי "חברת העובדים" הביא לידי משבר.

בבוקר הטריד אותי בטלפון אחד מבחורי מינהל ההסברה בהצעה משונה ובלתי בשלה - כי אבוא ל-29 בנובמבר ל"אוהלו" שליד כנרת על מנת להרצות בכינוס של 500 בחירי ההתיישבות החדשה בכל מחוז הצפון. על מה? על עשור לכ"ט נובמבר או על שנה ל[מערכת] סיני (בדיוק נושא בשבילי!) או על כל העולה על רוחי. אמרתי לו לבוא למפלגה וזימנתיו עם אריה נשר אשר הצליח לחסל את העניין שכולו בוסר.

פנייה יוצאת דופן זו רק הזכירתני כי שום מוסד מרכזי - לא המפלגה ולא מינהל ההסברה ולא "קול ישראל" - לא פנה אלי לשם קיום איזה מעמד ראוי לשמו לציון תאריך העשור לכ"ט נובמבר.

ארוחת צהריים עם צפורה ועם נלי תייקף ב"תנובה" שליד המפלגה. צפורה חזרה לירושלים.

מכאן ואילך הוקדש היום ל"בית ברל". עשיתי שם כשמונה שעות והשתתפתי בארבעה מעמדים.

נסעתי עם גיורא וקובי, שהוזמן במיוחד יחד עם שאול לישיבת ועדת ב"ב שנקבעה לדיון בבעיית הספרייה הרוסית [שליקט י"ש בארה"ב]. המסיבה הראשונה הייתה שיחת המחזור היוצא מהמכון להשכלה ולמחקר. פתח אהרון ידלין. דיברו כעשרה ממסיימי המכון - אנשי קיבוץ ומושב ועיר, בכולם בני עדות המזרח. כמעט כולם הביעו סיפוק נפש רב, אפילו עצום, מהתורה שקלטו ומהתנאים שיצרה המפלגה ללימודיהם. קָבלו קשה על צמצום הלימודים משנתיים לשנה. עיקר הקיטרוג היה על המפלגה שאינה ערוכה כלל להסתייע בכוחות צעירים המכשירים עצמם במכון שהיא עצמה מקיימת. בדברי ניסיתי להסביר כי התביעה לשנתיים והתביעה להסתייעות תנועתית סותרות זו את זו. אם הכוונה להרכב מתוכנן ולא אקראי של כל מחזור, הרי יש לבחור אנשים שכבר הוכיחו ערכם במוסדות או בגיזרות התנועה ואת הללו קשה לשחרר ליותר משנה.

שיחה זו נמשכה כשעתיים. לאחר הפסקה קצרה לתה התחיל כינוס עיוני לשאלת נושאי הלימוד ושיטות ההוראה במכון. נכח קהל לא מועט - מורים ותלמידים, חברי מזכירות המפלגה ומוזמנים שונים. ישבתי ראש. היו שלוש פתיחות - של אהרון, של מרדכי ושל אלי שביד. לפי הסדר נסבו הפתיחות על מדעי החברה, תולדותיה ובעיותיה של תנועת הפועלים בארץ ומדעי היהדות. הצטיין ניסיהו בהרצאה התיכונה שהייתה מצומצמת, בהירה ועניינית. אהרון לקה בהפשטה ואילו אלי פשוט לא התכונן כהלכה. היה בירור, שלא הצטיין במידה יתירה של ריכוז, אם גם היו בו הברקות. סוגיית "התודעה היהודית" המעסיקה עכשיו רבות את הציבור, חתרה גם פה לתפוס מקום מרכזי. פלש לתוך הוויכוח גיורא בלי שיקול מספיק וללא התמצאות מאוזנת - בא בטענות על המכון שָלָמה הוא משתקע בהשכלה סתם, שכן הלא תפקידו לשמש בית יוצר למחשבת התנועה. בסיכומי הוכרחתי להדוף טענה זו ולהרים על נס חשיבות ההשכלה - גם עמדתי על ההבחנה בין "בית ברל" בכללותו, שהוא בית היוצר וכו', לבין המכון שהוא מוסד להכשרת עובדי תנועה, והחזרתי מלחמה שערה כלפי מזכירות המפלגה שאינה מתמסרת כראוי לטיפוח "בית ברל" כמרכז רוחני לתנועה.

לאחר ארוחת הערב נפתחה ישיבה סגורה של ועדת ב"ב. על הפרק גורל הספרייה הרוסית. הזמנתי את קובי להרצות. סיפר על המיבצע - כיצד תיכנן מיבנה הספרייה, מניין השיג כספים, איך רכש את הספרים, מה הרכב האוצר עכשיו. הייתה לי נחת רוח רבה מהופעתו - חופש וצניעות, מעשיות ותרבות, ביטוי נאה ופשוט, ללא כל התפארות מזה ומבוכה מזה. בוויכוח דגל שאול [אביגור] בצורכי המכון הירושלמי [ליהדות זמננו] ואילו סורוקה תבע עלבונו של ב"ב. בסופו של דבר נתקבלה הפשרה שהצעתי - ספרים ההכרחיים למכון הירושלמי לעבודתו הסדירה [ספריית היידיש בבריה"מ] יושאלו לו ואילו כל הנותרים יישארו בב"ב. נחה דעת הכל.

אחרי תשע התחילה באולם האוכל הענקי מסיבת הסיום של המחזור. בתחילתה קרא אחד המסיימים - בנו של ראש עיריית חולון - קטע מדברי ברל כצנלסון על הצורך במוסד כעין זה שנתממש אחרי מותו ב"בית ברל", אשר הפליא ברוח הנבואה שבו. נשמעו כמה נאומים ושלי היה האחרון.

מאוחר בערב חזרתי לת"א.