יום ד', 6/11/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  יום ד', 6/11/1957

 

 

יום ד',  6/11/1957

 

קמתי ב-6.30. ב-8 הייתי בע"ע ומסרתי את התוספות לספר. מיהרתי לירושלים. בא פרופ' אברהם קפלן אחד, מרצה בפילוסופיה במיכללת קליפורניה, עורך מסע לימוד, עשה כבר כחודשיים בישראל ועומד לשהות בהודו וביפן, בא לערוך לי חקירה ודרישה על בעיות חיי הרוח בארץ. שוחחנו ארוכות והזמנתיו לנסוע איתי מחר ל"בית ברל".

הלכתי לכנסת. רק ישבתי - ניגש אלי ישראל גלילי, התנצל מראש על ה"התערבות", ושאל אם אי-ביקורי אצל "הזקן" בבית החולים הוא פרי כוונה או היסח הדעת. אם במכוון - אין לו מה לערער. אמרתי כי במכוון וחזרתי על נוסחתי מאמש. הבין והסתלק. רק גמרתי איתו והנה לחישה מבֶּבָּה [אידלסון]: "משה, האומנם לא תבקר עכשיו את 'הזקן'?" אמרתי: "לא, לא אבקר, לא אוותר על האמת והכבוד, ומפלגה שהפקירה את שמי ואת פרשָתי בהיסטוריה להתעללות אינה יכולה לטעון כנגדי אם כל תגובתי על התועבה אינה אלא התנגדות סבילה ואילמת". נשתתקה.

ועדיין הוכרחתי לערוך בירור עם דוד באותו עניין. התחיל בִּרְתֵת ושיככתיו. אמרתי לו כי צחוק יהיה אם לאחר שאבקר את ב"ג - משום שנפצע או משום ששָכוֹל את נחמיה - אשוב לבלתי דבר איתו. ואילו אם אמשיך ביחסים איתו לאחר שממילא "שברתי את הקרח" בינינו, אהיה בעיני כאילו הרסתי את אישיותי במו ידי. ניסה לטעון, כי עצם בואי אליו ייתן לו פתחון פה לחסל את "העניין" [של "גבעת חיים"]. אמרתי כי איני מעוניין כלל לתת לו פתחון פה. מדוע לא עשה צעד לחיסול "העניין" ביוזמת עצמו? ומה אם יעבור על ביקורי לסדר-היום מבלי לחזור לאותו "עניין"?

 

[איזכור "פרשת גבעת חיים" לעיל הוא האחרון ביומן; נוכח חשיבות העניין בעיני מ"ש מובאת להלן תכתובת שנקשרה בינו ודב"ג בתקופה שלאחר גמר כתיבת היומן, כפי שנשתמרה בתיק המסמכים שהחזיק מ"ש בצד היומן:]

 

למשה שרת - שלום וברכה,                                                                    7 באפריל 1959

 

הריני ממציא לך בזאת את כל נאומי בגבעת-חיים ביום 18.1.57, שהשגתי אתמול מחיים ישראלי [מנהל לשכת שה"ב], כאשר צפיתי.

בקוראי עכשיו דברי נוכחתי שאומנם הזכרתי המילה "פרוטוקול", ושוב נוכחתי שאין לסמוך על (הזיכרון בלבד. כמו כן מצאתי לשמחתי שציינתי כי "השגנו אומנם מספר קטן אם כי חשוב של מטוסי סילון".

אולם הדבר העיקרי שאני רוצה להעיר - אם אתה מוכן לשים לב להערה שלי, - כי אדם, שאינו נוגע בדבר, הקורא את נאומי כולו, לא יכול, נדמה לי, להגיע למסקנה הקטלנית שלך על עלילת-דם ואי-אמת. ככל בן-תמותה אחר אני מסוגל לשגות, ואני יודע בעצמי כמה שגיאות שעשיתי בחיי (וודאי שיש כמה שגיאות שאיני יודע שהן שגיאות), אבל אני משוכנע גם עכשיו, שרק הודות למאמץ הבלתי אורתודוכסלי שלא בצינורות המקובלים, והמאמץ לא היה קשור דווקא ורק בהשגת נשק - הגענו למה שהגענו. אבל אילו הייתי נשאל: כלום לא היה מ.ש. כשר החוץ מסכים למאמץ זה באותו צינור ולאותן מטרות - לא הייתי עונה בוודאות לא "כן" ולא "לא". אבל אין לי כל ספק שחוסר-הרגלים רבי-שנים, הכובלים במידה ידועה כל איש, וחוסר ניסיונה של גולדה הֵקֵלו על עשיית המאמץ הזה, ומנעו מלכתחילה כל חיכוכים וחילוקי דעות בין שר הביטחון ובין שר החוץ.

בכל אופן, כל קורא בלתי מעוניין ימצא, כמדומה לי, שדברי על "השלב השני" לא עמדו במרכז דברי ולא היו עיקר כוונתי בכל נאומי.

אני מוכן להכיר באשמה שלא בחרתי לעצמי בנאומי לשון כזו שלא תעורר בשום פנים בלב השומע מחשבה כאילו אני מתכוון לקטרג עליך. אני בטוח בהחלט שלא הייתה לי כוונה כזו, ולא עלה ולא יכול לעלות דבר זה על לבי.

כשהודעתי בכנסת על התפטרותך, אמרתי עליך כמה דברים, ומה שאמרתי לא היה מתוך נימוס ואדיבות בלבד, אלא מה שאני חושב באמת ובתמים, אם כי לא ראיתי חובה לעצמי להגיד כל מה שאני חושב בנידון זה. אבל אף פעם לא הייתי מרשה לעצמי להטיל בך פגמים ולהחשיד אותך; אפילו בדברים שאני חולק עליך. ואני אומר זאת לידיעתך, בין שתקבל דברי אלה ובין שלא תקבל.

השתמשת בשיחתנו האחרונה במילים חריפות - שאין להן כל הצדקה. אבל לא נשארה כל טינה בלבי, כי הבינותי שאמרת מה שאמרת מתוך כאב ומרירות (ולא חשוב אם הכאב והמרירות מוצדקים מבחינה אובייקטיבית או לא). אני אומנם הודעתי - עוד לפני שובי לתפקיד של ראש-הממשלה, - בישיבת חברינו בממשלה, שלא אוכל לתמוך במדיניות שלך, אם כי כל זמן ששירתתי תחתיך, כשר הביטחון, הודעתי לך שאקבל בלי היסוס הכרעותיך בשאלות ביטחון.

אולם חילוקי דעות עקרוניים בשאלות מדיניות אינם יסוד למרירות; ואני משוכנע בעומק לבי שלא הייתה כל הצדקה אובייקטיבית למילים המרות והמכאיבות שהטחת נגדי; אבל בלבי אני לא נהרסה החברות שהייתה בינינו עשרות שנים, על אף חילוקי דעות ושוני יסודי בהערכות מדיניות.

אולי העתרתי דברים מיותרים, ואיתך הסליחה.

 

                 בב"ח,

                 ד. בן-גוריון

 

  

למשה שרת - שלום וברכה,                                                                    8 באפריל 1959

 

עלי להוסיף למכתבי קטעים אחדים מיומני שקיבלתי לאחר ששלחתי לך מכתבי אתמול.

היומן הוא מיום 10.7.56: "שב ז. [זָרוֹ - אלוף מאיר זורע] היום מפריס --- המשלוח הראשון יבוא בשלוש אוניות --- לפני חודש (טרם חלמנו על העיסקה) הוסכם שמשחתת אנגלית תבוא להתארח בחיפה ביום 23 ביולי, ותשהה אצלנו 3 ימים, ויש חשש שהרָדַר שלה יראה האונייה הצרפתית. או שנדחה בוא המשלחת לעשרה ימים, או שנדחה המשלוח הראשון לכמה ימים".

לא אשתומם אם אתה בלבך לא תאמין שדברים אלה כתובים ביומני מהזמן ההוא. אבל עובדה היא שהם כתובים. מכאן ברור לי בכל אופן, ללא צל צלו של ספק, כי הדברים ששמעת מפי מישהו בפריס על מו"מ בחודש ינואר או פברואר ועל סיום המו"מ בחודש אפריל 1956 על "העיסקה" - הם דברים כוזבים שאין להם שחר. חודש לפני 11.7.56 "לא חלמנו על העיסקה". ואני יודע היטב פרטיה, ורק מעטים יודעים, והמעטים היודעים לא סיפרו לך ולא יספרו, כי הם אנשי-אמונים. ומו"מ זה שנתקיים בימים הראשונים ביולי, לא בתחילת החודש, אלא כמה ימים לפני שובו של ז. מפריס - היה מו"מ בלתי רגיל, שלא בצינורות מקובלים, ולא רק, ובהתחלה לגמרי לא, על נשק. וכמה דברים או מבצעים שנידונו במו"מ ההוא והצד השני רצה בהם, - לא הסכמתי להם ולא אישרתי, אבל כל מה שאושר קיים עד היום הזה.

והפרשה הזאת לא נמסרה עוד לציבור ולא כל כך מהר תימסר, אפילו על העיסקה של נשק שזרם הנה במשך כמה חודשים, החל מסוף יולי 1956, "במחתרת", לא מסרתי על כך, - אלא ב-15 באוקטובר 1956 בכנסת, שבועיים לפני מבצע סיני, ועל תוכנית המבצע הזה, שנעשה ביום 29.10.56, מסרתי לחברי הממשלה ביחידוּת רק בשבת 27.10.56, ובאופן רשמי רק ביום א' בבוקר 10.56.28, ואז אושר הדבר.

ואם עוד אתה מסוגל להאמין לדברי - תדע שלסיפורים ששמעת בפריס - אין שחר, כי המספרים אינם יודעים על המו"מ "הבלתי אורתודוכסלי" שהתנהל בסוף השבוע הראשון ביולי 1956 בפריס.

 

                 בב"ח,

                 ד. בן-גוריון

 

 

לדוד בן-גוריון שלום!                                                                             22 במאי 1959

 

1. תשובתי זו על מכתביך מ-7 ומ-8 באפריל נתאחרה מאוד, תחילה עקב כמה בירורים ואחר-כך בגלל מערכת הבחירות בהסתדרות. הדבר שנפל בינינו נמשך ממילא זה זמן ועידן, ותוספת חודש אחד אינה משנה את המצב בהרבה.

2. לצורך חילופי הדברים האלה שבינינו אני מקבל, כמובן, את התיאור שנתת ואת המועד שנקבת להתחלת המשא-ומתן בארץ על עיסקת-הרכש הצרפתית הגדולה. את העובדות והתאריכים בפרשה זו, שעליהם הסתמכתי כאשר נפגשנו בבית ת.ק. טדי קולק; לדברי ד' הכהן ב-1977 נערכה הפגישה הזאת ביוזמת דב"ג בתיווכו-הוא והתקיימה ביחידות ללא עד; אחרי הפגישה אמר מ"ש לד"ה כי דב"ג חזר על דבריו בעבר ולפיכך לא היה בה כל טעם; גירסת ט"ק על הפגישה וטענתו ליזימתה מובאת בספרו "למען ירושלים", 1978, ויידנפלד וניקולסון, ע' 141/2 (מהדורה אנגלית);

גירסתו של דב"ג - אף היא מאוחרת - על פרשה זו מובאת ב"בן-גוריון" ג' (מב"ז) ע' 1460/1] - שאבתי לפני שנתיים ומעלה ממקורות משלחת הרכש בפריס. כעת, כאשר נוכח הכחשתך בעל-פה ובכתב ניסיתי לבדוק אותם מחדש אצל אותו מקור, לא השגתי אישור להם. אינני יודע אם לא הובנו שאלותי בשעתן ולכן נשתבשו התשובות, או אני לא הבנתי מלכתחילה את התשובות לאשורן, או חל מאז טשטוש העניינים בזיכרונו של הנשאל. אני מציין אפשרויות אלו להלכה, ואילו למעשה עדיין יש לי יסוד להניח כי לשלב המכריע של המשא-ומתן, אשר אתה רואה אותו כראשון, קדמו שלבי הכנה בפריס, שחלו עוד בזמן כהונתי ובלי ידיעתי. על-כל-פנים, מבחינת ההיסטוריה אני רואה שאלה זו כפתוחה.

3. אבל כל פרשת ה"עדות" הזאת אינה מעלה ואינה מורידה הפעם ולגבי הוויכוח בינינו אני מוכן להתעלם ממנה לחלוטין. הן לא הסתמכתי עליה כל עיקר בהביאי קובלנה עליך לפני ישיבת הוועדה המדינית של המפלגה, שכן היא הגיעה לידיעתי רק כחודש ימים לאחר אותה ישיבה. עקב תוצאותיה של הישיבה ההיא, ולא מפני הפרטים שנודעו לי שבועות לאחריה, החלטתי להתפטר מהוועדה המדינית ולנתק את היחסים האישיים ביני לבינך.

4. תיתי לך שהמצאת לי את הנוסח המלא של נאומך בגבעת-חיים. אגיד מייד, כי לגבי הנושא שאנו דנים בו מעניין אותי לא הנאום כשלעצמו ובכללותו, אלא אופן נגיעתו בי - בעברי הציבורי, בשירותי את המדינה, במעמדי בתנועתנו ובאומה כולה, וכל אלה מבחינה חיונית ונוקבת ביותר.

5. מקריאת הנאום הוברר לי, כי טעיתי בטענתי שלא הזכרת בו את הסילונים הראשונים שהשגתי מידי אדגר פור (ולא רק אותם השגתי ממנו). אין זאת כי רושם נאומך בכנסת, שבו לא ראית לזקוף הישג זה לזכותי כאשר אמרת כי בכל מאמצי להשיג נשק העליתי חרס, או דברים מעין אלה, נתחלף לי ברושם הנאום של גבעת-חיים.

6. אבל תיקונו של פרט זה שוב אינו משנה אף כלשהו את עיקרו של העניין, אשר הוא העלילה המזעזעת שהעללת עלי באוזני הציבור שהתאסף אז לשמוע את דבריך, ובאמצעות הציבור הזה והעיתונות - באוזני האומה כולה. ידעתי היטב את חומרת ההגדרה שאני נוקט, אבל אין לי מנוס מלהביע את האמת שבלבי. הגע בעצמך - קרא את הדברים שאמרת ושווה בנפשך כי אתה מאזין להם כאחד מקהל הנאספים הרב. תהיינה אוזניך שומעות את אשר הוצאת אז מפיך.

7. ובכן היה היה "שלב ראשון" בפעילות הרכש שלנו לאחר העיסקה המצרית-הצ'כית, אשר בו, כדבריך, "השגנו אומנם מספר קטן אם כי חשוב של מטוסי סילון, אך בדרך כלל עלו בשלב זה כל מאמצינו בתוהו".

אעיר שוב, כי השגנו בשלב זה עוד כלי נשק חשובים - מכל מקום, חשובים לפי הערכתו של משרד הביטחון אז - אבל לא אעמוד על פרט זה.

אתה מדייק ומציין, כי שלב זה נמשך עד אמצע יוני 1956. משמעות התאריך ברורה לכל יודע-דבר: ב-17 ביוני התפטר מ"ש מהממשלה.

ואתה ממשיך ונוקט לשון עוד יותר מפורשת: "השלב השני התחיל עם כניסת גולדה למשרד-החוץ בסוף יוני". דברים כדורבנות, שמשמעם ברור לכל בר-בי-רב - חל מיפנה בתהליך הרכש ונפתחו לפניו אופקים חדשים לא מפני שאיזה גורם-חוץ גילה במפתיע את נכונותו לספק לנו נשק כבד ויקר-ערך בכמויות לא שיערנון, אלא מסיבה שהייתה תלויה אך ורק בנו - עקב חילופי שרי החוץ בישראל; השר שלא השיג כמעט ולא כלום הלך, והשר שבא כמקומו הביא את הישועה! כך מתברר כבר בשלב זה של הנאום לכל שומע, כי לדעת ראש הממשלה היה שר החוץ הקודם לא-יוצלח גמור לגבי עניין העומד ברומו של עולמנו, ואילו שרת החוץ החדשה נתגלתה דווקא באותו עניין כאשת-חיל להפליא.

8. אבל דבר זה לא הושאר בגדר השתמעות. הוא הוגד בפה מלא לאמר:

"... לגולדה היה יתרון אחד חשוב... יתרון זה הביא לידי תוצאות חשובות, והיתרון הוא כי לגולדה לא היה אז כל ניסיון במשרד החוץ. הודות לכך יכולנו מאז לעשות פעולתנו המדינית לא לפי שיגרה, לא בהתאם דווקא לטקס ולפרוטוקול (כך בפירושו - מ"ש) וגם לא בצינורות מקובלים. והמאמצים הבלתי-אורתודוכסליים נשאו פרי. עלה בידינו להשיג מינימום הנשק שהיה חיוני לקיומנו".

כך מפי הגבורה. מדי קוראי את הדברים המדהימים האלה שוב ושוב, אני מזדעזע ומתפלץ כל פעם מחדש.

כי מה שמע מדברים אלה כל מי שהאזין להם? מה מבין מהם כל הקורא אותם בכתב?

ראשית, כי המיפנה המושיע בא לא עקב שינוי כלשהו בעמדת הצד השני, אלא בגלל שינוי הקו בשיטת פעולתנו שלנו וכפרי מאמצים יזומים מצידנו, אשר קודם נבצרו מאיתנו;

שנית, כי כפי שכבר נרמז קודם, בא שינוי קו זה וננקטה יוזמה זו כתוצאה ישירה ומיידית מהתחלפות שרי החוץ;

שלישית, כי הדבר שהיה בעוכרי ביטחון המדינה בתקופת כהונתו של שר-החוץ הקודם, ואשר חיבל ביכולתה להשיג נשק-מגן, הוא היות אותו שר חוץ איש-שיגרה נוקשה, המדקדק כחוט השערה בהלכות "טקס ופרוטוקול", גם כשמדובר בהצלת המולדת מסכנת כליה;

ורביעית, כי רק סילוקו של אותו שר חוץ כושל ומכשיל הניח למדינה לרכוש - לא סתם כמות נוספת של נשק, אלא לא פחות, אם גם לא יותר, מאשר את "מינימום הנשק שהיה חיוני לקיומנו;" (ההדגשות שלי); הווה אומר, כל עוד הוא עמד ליד הגה ענייני החוץ, היה קיומנו הפקר, והכל עקב הקפדתו הנואלת על דקדוקי עניות של "טקס ופרוטוקול" שהיו עדיפים בעיניו מהשגת "מינימום הנשק החיוני".

זוהי משמעותה המובהקת של אותה פיסקה - אין כל מיפלט ממנה.

9. כדי להקהות במקצת את מחץ הדברים הנוראים האלה אתה מבקש עכשיו להסביר כי כל אותם דברים על "השלב השני" לא עמדו במרכז נאומך ולא בהם היה עיקר כוונתך.

איזו הצטדקות היא זו? הרשני נא לאמר כי היא צולעת מאוד. אם בדיני עלילות אנו עוסקים - ואני חוזר וקובע כי דבריך באותה מובאה הם לדידי עלילה מזעזעת - כלום נגרע משהו מחומרתה על עלילה, או כלום היא פוגעת פחות, כשאינה מוצגת "במרכז הדברים" אלא נאמרת דרך-אגב? אך למעשה, כל מי ששמע את הדברים בשעת אמירתם וכל מי שיקרא את הנאום עכשיו, אי-אפשר לו שלא להתרשם מפיסקה זו במיוחד, ובכל ההדגשה והחריפות, לפי ההדגשה והחריפות שבהן היא מנוסחת ולפי ה"תפקיד" שהיא ממלאת בהסברת השתלשלות העניין.

10. בפגישתנו, וכן במכתבך, הסברת ביתר פירוט משעשית זאת בגבעת-חיים את נסיבות הרכש הגדול מצרפת. מהרצאתך עלה ברור כי רכש זה היה פרי יוזמה צרפתית, שבאה באפתעה, ולא פרי יוזמתנו. עובדה מכרעת זו, מדוע לא היה לה רמז כלשהו בנאום? מדוע השתמע מן הנאום ההפך מזה? כן לא ניסית בסיפורך להציג את פנייתם של אותם צרפתים אלינו כמיפנה שבא עקב התפטרותי ומינוייה של גולדה במקומי. מדוע נמסר לציבור שומעיך בגבעת-חיים רושם אחר לגמרי? כללו של דבר, מדוע לא אמרת בגבעת-חיים כי "השלב השני" החל כאשר לפתע-פתאום באה לפנינו הצעה מרחיקה לכת, אשר בבת אחת חוללה מהפכה במושגים ובממדים של הרכש שלנו? ואם מפני חובת הסודיות או מתוך שיקולים מדיניים אחרים - ואהיה האחרון לזלזל בכגון אלה - לא יכולת לאמר בפומבי את האמת הזאת, מדוע לא דנת לגניזה את כל עניין ה"שלבים", תחת לתת לקהל תיאור אשר גם לדידך יש בו רק מחצית האמת ולדידי יש בו חטא משווע כלפי האמת ההיסטורית, שכן דבר לא היה לגילוי אפשרות הרכש הגדול עם התחלפות שרי החוץ אצלנו.

11. סיפרת לי את הפרשה עכשיו, כעבור שנתיים ומעלה. לפיה פנו אלינו צרפתים מסויימים ובפיהם הצעה כפולה - רכש סודי בצינורות בלתי-סדירים ושיתוף פעולה מדיני מסויים, אף הוא חשאי ואי-סדיר. ולהצדקת הדופי שנתת בי אמרת בשיחתנו, ואתה חוזר ואומר במכתבך, כי אינך בטוח אם הייתי מסכים - אילו נשארתי שר החוץ - "למאמץ זה (ההדגשה שלי) באותו צינור ולאותן מטרות". ואתה מוסיף ואומר במכתבך, כי "חוסר הרגלים רבי-שנים," אשר כבלו אותי, כביכול, "וחוסר ניסיונה של גולדה הקלו על עשיית המאמץ הזה (שרב ההדגשה שלי) ומנעו מלכתחילה כל חיכוכים וחילוקי דעות בין שר הביטחון ושר החוץ". עד כאן לשונך.

והנה לא ברור לי לאיזה "מאמץ זה" כוונתך - אם לרכש, או לאותו שיתוף-פעולה, או לשניהם גם יחד. לדידי יש כאן שאלה של הבחנה חיונית מאוד.

12. אם לרכש, הבה ונברר פעם אחת עניין רציני זה כהלכה. האומנם מתקבל באמת על דעתך כי הייתי מתנגד לרכישת נשק-מגן, שהיה דרוש לנו כאוויר לנשימה, רק משום שהוא ניתן להיות מושג בדרכים בלתי-מקובלות בלבד? מתי, איפה וכיצד - באיזו תקופה, באיזו ארץ, באיזה מקרה ובאיזה אופן - התנגדתי או הפרעתי לניסיון כלשהו להשיג נשק בכל דרך שהיא? מתי לא הייתי מוכן לסייע לכל נסיון בלתי-מקובל בכיוון זה במלוא יכולתי, מתי לא איחלתי לו מלוא ההצלחה ולא ציפיתי ברטט לתוצאותיו? עצם הספק הזה מצדך הוא עלבון-מוות לי.

אבל שים-נא לב, כי בעוד שלפחות עכשיו, באביב 1959, אתה מודיע לי בשיחה המתנהלת בחדרי חדרים ובמכתב אישי כי הדבר הוא בחזקת ספק לדידך; הרי אז, בינואר 1957, בנאום פומבי, קבעת במסמרות, כעובדה שאין לערער עליה, כי כל עוד אני הייתי שר החוץ לא הייתה עיסקה כזאת אפשרית.

בנקודה זו, גם אם אהיה חוזר על מה שכבר הוגד, עלי לאמר דברים ברורים ומפורשים בתכלית. שנים על שנים נשאתי באחריות כבדה מנשוא לקיום היישוב והמדינה. לחץ האחריות הזאת לא הוקל מהיותי רוב הזמן שני ולא ראשון בסולם הסמכות. במשך השנים הללו לא משכתי ידי משום פעולה מחתרתית, הרפתקנית ומסוכנת, שראיתי בה סיכוי להצלת ענייננו או לחיזוק כוחנו. לא פעם אישרתי פעולות כאלו על דעת עצמי. כמובן, תמיד שקלתי את מידת הסיכון. אבל בכל תקופת פעולתי המדינית לא היה לעיני צו נעלה וקדוש מהשגת נשק-מגן ויהי מה. אם אחרי כל אלה אתה מסוגל להטיל בי ספק בנקודה זו, הריני מוכרח להשתומם ולהתפלץ - כן להתפלץ! - על סילוף כה ממאיר של יישותי בעיניך. ואם מלאך לבך להכריז ברבים כי אני הינני אדם המוכשר להקריב את קיום המדינה על מזבח ה"פרוטוקול", הרי הכרזה זו בעיני היא עלילת-דמים, ומותר לי להגדירה כך ובכל חריפות-לשון אחרת, כי זהו חץ הפוגע בבבת עיני.

13. אבל אם תמצא לאמר, שלא כדבריך המפורשים והבוטים בגבעת-חיים, כי הספק שלך לגבי יחסי כשר החוץ לאותו מאמץ חל רק על סעיפו השני, זאת אומרת על שיתוף הפעולה החשאי שבא כלוואי לעיסקת הרכש - כי אז אומנם סמי מכאן יסוד ה"דמים", ובוודאי שכל הצעה על שיתוף-פעולה מדיני, ועל אחת כמה שיתוף-פעולה כה מיוחד במינו, מחייבת שיקול מפוכח ביותר, אבל ההצדקה ההגיונית והמוסרית של דבריך אינה נעשית משום זה פחות מופרכת, וזה משני טעמים.

הטעם הראשון הוא כי בגבעת-חיים ייחדת את הדיבור על הנשק בלבד. מסתבר, כפי שכבר אמרתי, כי לא יכולת לדבר בפומבי על הנושא השני, אבל כלום מפני זה מותר להעתיק את הקטרוג על שר החוץ לשעבר מקוטב אל קוטב ולתת את שמו לשמצה על לא דבר?

והטעם השני והמכריע הוא כי גולדה עצמה התנגדה לאותו שיתוף-פעולה. היא אמרה לי זאת בתשובה לשאלתי. לדבריה, כאשר מסרת לה את הצעתה של אותה קבוצה על שני חלקיה, היא נענתה בחיוב גמור לתוכנית הרכש הבלתי סדיר, אבל שללה ללא הסתייגות את התוכנית השנייה כולה. היה לה, כנראה, הרושם הברור כי אתה תמים-דעים עימה.

הינה כי כן, זאת אומרת אם מותר לי להסתמך על עדותה של גולדה, נמצא כי כל הסברת הניגוד שביני לבינה במידה שהיא חל על הצעות הלוואי של הקבוצה הצרפתית - הניסיון שלי וחוסר הניסיון שלה, השיגרתיות והאדיקות הפרוטוקולרית שלי והחופש שלה מ"כבלים" אלה - היא עורבא פרח. אדרבה, התנגדותי שלי להצעות אלה היא, אפילו לדבריך, רק בבחינת "שמא" שלא נבחן, בעוד שהתנגדותה של גולדה היא, לדבריה, "ברי" מוחלט. כאן השערה בלבד ואילו כאן עובדה ניצחת.

14. הודעתה של גולדה מסירה מעל הפרק כל אחיזה בהצעות-הלוואי הצרפתיות כיסוד לדבריך בגבעת-חיים. היא מחזירה אותנו לעניין הרכש ומצמצמת את הדיון בו בלבד - ועל כך אמרתי די ולא אוסיף.

15. אתה אומר בסיום מכתבך, כי בליבך "לא נהרסה החברות שהייתה בינינו עשרות בשנים". דברים אלה מוכרחים לעורר בליבי תמיהה כאובה - ואולי יותר נכון, גיחוך מר. נראה כי מי שגורם הרס לא חש בו כלל, אך לא כן מי שההרס פוגע בו, לא אגש בשלב מאוחר זה לבחון אם הייתה או לא הייתה זה משנים חברות בינינו, לאורם של מעשים שנעשו עוד בימי היותנו יחד בהנהלת הסוכנות וכן בימי המדינה, בין לפני התפטרותי ובין לאחריה. אין זאת כי כל אחד מאיתנו י גורס עניין זה של חברות לפי דרכו ולפי מושגיו.

16. אבל רצוני לשאלך איזו מידה של חברות, אחת היא לפי גירסתו של מי, באה לידי ביטוי כלפי החתום-מטה בהופעה המדהימה שלך לפני קהל 1000 איש במועצת ה"איחוד" בגבעת-חיים - אפילו סבור היית, בניגוד חותך לכל הנחה סבירה, כי היה יסוד כלשהו לדברים שאמרת? איזה צורך ציבורי, איזו תבונה ממלכתית או תנועתית, איזה כורח נפשי, ועל הכל איזה רגש של חברות הניעוך לגולל אותה פרשה בכלל, ואף כי באותו מעמד, ומכל שכן לגוללה ככה? אתה שהחברות לא נהרסה בליבך, מה אילץ אותך לקום ולהרוס במחי-יד אחד אותה יציבות כלשהי ביחסי אנוש פשוטים בינינו, אשר קוימה במאמץ נפשי כה רב ובהתאפקות כה קשה לאחר כל הזעזועים שאירעו? האם לא צדקו אלה שאמרו לי, כי רק היצר להוכיח שוב ושוב את צידקת סילוקי מהממשלה הוא שהניעך לאמור את הדברים הנוראים שאמרת?

17. ומדוע, מדוע, כאשר מבלי להגיב בפומבי על דבריך שנאמרו בפומבי הבאתי את העניין, בהסכמתך, לפני הוועדה המדינית של המפלגה - מדוע לא עמדה בך רוחך להודות כי אפשר באמת מיותר היה להשמיע אותו ניתוח ברבים, או כי בגוללך את הפרשה אפשר לא צדקת בביטוי זה או זה, אלא נכשלה בפליטת-פה, ואתה מצטער עליה? מדוע נהגת קשיחות ונוקשות כזו כלפי חבר שנפגע עד עומקי הנפש והכרזת בזעף כי אתה אחראי לכל מילה שיצאה מפיך בגבעת-חיים ואין לך מה לתקן? הן דבריך אלה שרפו לדידי כל גשר אחרון בינינו, ומשעברה הישיבה לסדר-היום על הודעתך, לא נשאר לי מה לעשות באותה ועדה וכן לא נשאר לי על מה לדבר איתך.

18. צא וראה כיצד אתה נוהג גם עכשיו, לכאורה תוך כדי ניסיון "לפייס" אותי. הינה התברר לך כי טעות הייתה בידי לגבי אי-הזכרת הסילונים הראשונים בנאומך בגבעת-חיים. נוכחת כי אכן הזכרת אותם ואתה מציין במכתבך כי מצאת דברים אלה בסטנוגרמה לשמחתך (ההדגשה שלי). אבל לעומת זה גם אותך היטעה הזיכרון. מתוך שיכחה השתוממת כאשר הוקעתי בשיחתנו את המילה "פרוטוקול" והיית בטוח שלא אמרת אותה. ממילא היה ברור כי אתה מבין היטב את הפסול שבה, ובכל זאת, כשאתה מודה כי מצאת מילה זו בסטנוגרמה, אין אתה אומר כי מצאת אותה לצערך.

19. לבסוף, רצוני להוציא טעות אפשרית מליבך. בדרך כלל, עוולה שנעשתה בפומבי אין לה תקנה בשיחה או בהתכתבות אישית; אפשר לחסלה רק על ידי צעד פומבי. אפשר שאתה סבור אחרת או שאתה כופר בכלל בעוולה כלשהי במקרה זה. מכל מקום יהא נא ברור כי איני מתכוון להציע לך לחזור בפומבי על הסברותיך שנשמעו בשיחתנו ונישנו במכתבך, כי בהסברות אלו אין שום תיקון למעוות. אפשר להצטער על כך, אך סבור הייתי כי מוטב לי למנוע כל אי-הבנה.

20. בנסיבות אלו נשאר המצב הקיים בעינו, ואין לי אלא לומר לך שלום ולאחל לך כי תזכה להוסיף ולשרת את מדינתנו לאורך ימים. אני יודע כי סיומו זה של המכתב יגרום לך אכזבה עמוקה. צר לי מאוד, אך אינני יכול להתפשר עם חילול שמי ברבים, וגם אינני יכול להסכים בכלל כי שמו הטוב של אדם יהיה הפקר בחברתנו.

 

                 משה שרת

 

את המכתב הזה העתקתי במכונה בעצמי.

 

 

למשה שרת - שלום רב,                                                                        25 במאי 1959

 

קיבלתי תשובתך מיום 22.5.59 - וקראתי אותה בתימהון ובצער. הדברים הבוטים והקשים שאתה מטיח כאילו נגד דברי בגבעת חיים - אין להם כל אחיזה בדברים שאני אמרתי, אלא בפירוש התמוה שאתה מפרש אותם. אני לא אחראי לפירושיך שלא עלו על דעתי. פירושיך מכאיבים - אבל אין הם דברי. הכרזה עליך כי "הנך אדם המוכשר להקריב את קיום המדינה על מזבח הפרוטוקול" היא באמת עלילה, אבל הכרזה זו נוצרה לצערי ולתימהוני רק בדמיונך. לי אין חלק בה.

גם לא זכור לי כל נאום בכנסת שבו אמרתי כי "בכל מאמציך להשיג נשק העלית חרס". אולי תזכיר לי היכן ומתי אמרתי זאת?

ידעתי כי דברי ייפלו על אוזן לא שומעת, אבל הרגשתי חובה להגיד לך שאני דוחה בכל תוקף פירושיך לדברי. הם מחוסרי-שחר ולא צודקים.

ואם כי איני מקבל גזר דינך על חברותנו - אבל אתה הגוזר על עצמך, ולצערי אין ביכולתי לבטל גזירתך. לגבי הגזירה לא קיימת. יש רק צער ותימהון.

 

                 ושלום רב לך,

                 ד. בן-גוריון

 

 

משה יקר                                                                                       שדה בוקר, 8.10.60

 

רק עכשו נודע שאתמול מלאו לך שישים ושש. קבל ברכתי הנאמנה לאריכות ימים ולעבודה פורייה ולשירות נאמן למדינה ולעם. תרשה לי להגיד לך בהזדמנות זו שמעולם לא עלה על לבי להחשיד אותך במשהו, אם גם מדברי אפשר היה להבין שזוהי כוונתי. חלקתי לא פעם על דעותיך, אך חלקתי על ברל [כצנלסון] בשאלה הרצינית והגורלית ביותר בתולדותינו - בשאלת החלוקה, ולא נגרע אף קורטוב מההוקרה והחיבה שהיו בלבי אליו.

ייתכן שלא הייתי צריך להגיד מה שהגדתי במילים שהגדתי, אבל המשמעות שאתה מצאת בדברי - לא עלתה על ליבי.

ושוב - קבל ברכתי הנאמנה.

 

                  ד. בן-גוריון

 

 

לדב"ג                                                                                                     11.10.60

 

אני מודה על הברכה ליום הולדתי ומחזיר ברכה ליום הולדתך. אינני יכול לקבל את התנצלותך הסתמית הכלולה במכתב פרטי אלי ואינני מוכן לקבל בכלל שום פנייה אישית שלך אלי כל עוד לא חזרת בך בפומבי ובמפורש מן העלילה הנוראה והמזעזעת שטפלת עלי בגבעת חיים קבל עם ועדה. דבריך באותו מעמד, אשר חיללו שמי והתעללו באמת, מרתיחים את דמי כיום לא פחות משהרתיחוהו בהיאמרם. את יחסי לפרשה זו הסברתי לך הסבר היטב, בעל פה ובכתב, ולא אבוא לגזול מזמנך ומזמני על ידי חזרה על מה שאמרתי וכתבתי.

 

                    משה שרת

 

 

למשה שרת - שלום וברכה,                                                                           13.10.60

 

לא אטפל ב"עלילת גבעת-חיים" עד שתסויים הבהרת הפרשה של לבון בוועדת חו"ב ובמשפט שייערך לאחר חקירה חוקית על-ידי ועדה מוסמכת מבחינת החוק בישראל. [להלן סב המכתב על "פרשת לבון" (תוכנו מובא בשלמותו בפרק "חרושת זוועות" כרך 3)].

 

                  בב"ח

                  ד. בן-גוריון

 

 

[קטע ממכתב מ"ש מירושלים אל יעקב ורנה שרת בשגרירות ישראל במוסקבה:]

 

                                                                                                          7.10.60

 

כיוון שאני מצרף את כל צרור חליפת המכתבים שביני לבין רה"מ - יותר נכון, ולא רק משום הכבוד, בין רה"מ לביני - הריני להפנות תשומת לב מיוחדת לניסיון שעשה הייזקן", אגב כל המירקחה [של התחדשות "פרשת לבון"], ל"פייסני" על ידי מכתב ברכה ליום הולדתי, בתוספת הצטדקות תפלה על תועבת גבעת חיים: מי לנו גדול כב"כ [ברל כצנלסון] והרי גם עמו היו לו חילוקי דעות. כאילו על חילוקי דעות יצא מאיתי הקצף ולא על סילופי עובדות. וכאילו כלפי ב"כ, עם כל המריית סמכותו, התיר לעצמו ב"ג אי פעם אותה התנהגות פרועה אשר נקט כלפי.

 

[קטע (הנוגע בדבר) מדברי מ"ש בישיבת מזכירות מפא"י (לפי הפרטיכל ששמר ברשותו) ב-11.1.61]

 

אני יודע מעשה שקרה לפני שנים אחדות, שאישיות רמה ונישאה מאוד, אדם שאי-אפשר כלל להפריז בחשיבותו ההיסטורית, העליל עלילה מזעזעת על חבר שבשום אופן לא התיימר להשתוות איתו, אבל גם לו יש מעמד מסוים בחיי המדינה, בחיי העם בארץ ובחו"ל, גם במידת-מה בזירה הבינלאומית. לפי דעתו של החבר הזה הוא העליל עליו עלילה מזעזעת לפני קהל של אלף איש והדבר הזה פשט כאש אוכלת על פני כל הארץ וגם הופיע בעיתונות, והמפלגה נהגה בזה אדישות גמורה. פה דובר בציפור נפש. נאמר כי הביטחון הוא ציפור נפשו של בן-גוריון. גם העלילה ההיא נגעה בציפור נפשו של אותו חבר, כי הוא לא מעט הקדיש את נפשו לעניין הזה, את חלבו ואת דמו הקדיש, והוא הביא את הדבר לפני המוסד של המפלגה (אז עוד הייתה ועדה מדינית) והוא קיטרג, והחבר שהוא קיטרג עליו אמר "לא", אין הוא חוזר בו, להיפך, הוא אמר כי הוא מאשר את הדברים, והמפלגה עברה על זה לסדר היום. שני חברים הגיבו, אבל היו עוד חברים, מהם היושבים פה, שלא דרשו רשות דיבור ולא אמרו מילה ויו"ר הוועדה אמר: "חברים, יש לי פה עניין דחוף," והישיבה עברה לסדר-היום כאילו לא קרה דבר.

מה הייתה כל העלילה הזאת? זו הייתה עלילה שהטילה צל כבד לא רק על אותו חבר כי אם למעשה גם על מדיניות הממשלה, מפני שהחבר ההוא היה אחראי במשך שנים רבות, יותר משנות המדינה, לתחום מסויים בפעולתנו; הוא ביטא את צרכיה ושיקול דעתה של התנועה ואחר כך של המדינה בתחום הזה, עמל בזה ימים ולילות, והאשמה הייתה שבגלל דברים טפלים, קלושים לחלוטין, לא מעלים ולא מורידים, הוא מנע בעד המדינה מלהשיג את מינימום הנשק הדרוש להגנתה. והוא ראה בזה חילול שמו, הוא ראה בזה סילוף האמת, והוא ביטא את הדברים האלה, בלשון עצורה אולי, כדרכו, אבל בלשון בהירה, ושוב כדרכו, והמפלגה עברה על זה לסדר היום. הייתה שאלה בשבילו איזה מסקנות עליו להסיק. המסקנות היחידות שהוא הסיק היו לפי שיטת גנדי - תורת ההתנגדות הפסיבית. הוא הסיק מזה מסקנות כאלו והוא מקיים אותן עד היום הזה, אבל באותו ערב הוא הזדקן בעשר שנים - לא בצבע שערותיו ולא בבריאות גופו ולא בכושר עבודתו, אבל בניסיון חיים. הוא התחיל לראות את בית-המשפחה שלו, את המפלגה הזאת, באור אחר. אין לו משפחה אחרת, אבל המשפחה שלו הייתה לאחרת בעיניו.

 

 

למשה שרת - שלום וברכה,                                                                    3 במארס 1961

 

במכתבי אליך מיום 13.10.1960 כתבתי: "לא אטפל בעלילת גבעת-חיים, עד שתסויים הבהרת הפרשה של לבון בוועדת חו"ב ובמשפט שייערך לאחר חקירה חוקית על-ידי ועדה מוסמכת מבחינת החוק בישראל".

מכיוון שאין כל ביטחון שוועדה חוקית כזו תקום, ו"הזוועה" בוועדת חו"ב (כפי שאתה הגדרת זאת בהופעתך בוועדה) נסתיימה - אני מוכן לעשות מצדי כל האפשר לחסל מה שאתה קורא בשם "עלילת גבעת חיים", ואשמח לקבל ממך הצעה: מה עלי לעשות לשם כך. ואעשה כל מה שאפשר יהיה מבחינת האמת, החברות וההגינות.

 

                  בב"ח,

                  ד. בן-גוריון

 

 

לדוד בן-גוריון שלום,                                                                                  15.3.61

 

מכתבך מ-3 בח"ז נשתהה בידי לא מחמת מחלתי, אלא משום שהוא הביאני במבוכה והתקשיתי לענות עליו.

לכאורה הייתי חייב לברך על רצונך הטוב לשים קץ לניתוק קשרים אישיים בינינו, הנמשך זה למעלה מארבע שנים. אבל מה אעשה ואין הדבר כה פשוט ומובן מאליו.

אתה יודע היטב מה היו בשבילי, כל השנים הללו, הדברים שיצאו מפיך קבל עם ועדה בגבעת חיים. שלוש פעמים ניסיתי להסביר לך את אשר עוללו הדברים ההם - כאילו בעצמך לא יכולת להבין זאת - ולא עלה בידי:

בראשונה בישיבת הוועדה המדינית של המפלגה,

בשנייה בשיחה אישית שנתקיימה ביוזמתך,

ובשלישית במכתבי המפורט אליך. זכותך הייתה לכפור בהגדרותי וזכותי הייתה להסיק מסקנות מעמידתך על דבריך.

והינה עכשיו, כשאתה פונה אלי ומציע "לחסל" את העניין, אני מוכרח לתהות - העודך מיישב עם מצפונך את הדברים שאמרת, או לא? מלשון הודעתך, כי אתה מוכן לעשות מצדך כל האפשר כדי לחסל מה שאני קורא בשם "עלילת גבעת-חיים", אין משתמע כי חל שינוי כלשהו בעמדתך. אם כן הדבר, מה פשר דבריך "ואשמח לקבל ממך הצעה: מה עלי לעשות לשם כך"? האומנם כה קשה להבין, כי אין כאן סתם שאלה של חידוש יחסים בין שניים, אלא בעיה של תיקון מעוות - ציבורי ואישי כאחד?

סמכות רמה בארץ קבעה בפומבי הערכה נוקבת לעובדות כבדות-משקל בפרשה גורלית בחיי המדינה ולתפקיד שמילא בה אדם בעל מעמד ממלכתי וציבורי מובהק. על הערכה זו בא ערעור תקיף, השולל אותה הערכה שלילה מוחלטת מראשיתה ועד סופה. המתקבל הערעור או אינו מתקבל? אם הוא מתקבל, כי אז הדברים שנאמרו, נרשמו, נתפרסמו ונחרתו בזיכרון הציבור - טעונים מחיקה. אם אינו מתקבל, מה יש כאן להציע?

נניח כי אתה אדם שלישי, שאינו מעורב אישית בעניין ורק עובדותיו ידועות לך. המכיר אתה או אינך מכיר, בכל האובייקטיביות ובמלוא היושר, כי כאן נעשה עוול משווע, שיש בו סילוף האמת וחילול שמו של אדם על לא דבר? אם אין הכרה כזאת, אזי אין שום תביעות והמצב נשאר כשהיה. אבל אם ישנה, חזקה עליך כי תדע בעצמך את אשר עליך לעשות - או, כאיש שלישי, מה עליך לפסוק.

אני מבקש מאוד להיות פטור מהמשך חליפת מכתבים על נושא אומלל זה. אם ניסחתי כמה מדברי בצורת שאלות, עשיתי זאת רק לשם הבהרת העניין - ולדעתי, עם כל הכבוד, אלו הן שאלות אשר עליך להפנות קודם כל אל עצמך. מכל מקום, לא התכוונתי לקבלת תשובה עליהן במכתב פרטי אלי.

 

                 בב"ח,

                משה שרת

 

 

למשה שרת - שלום וברכה,                                                                   19 במארס 1961

 

תשובתך מיום 15.3.61 התמיהה וציערה אותי. אעמוד כאן רק על התמיהה. אתה כנראה לא מעלה כלל על הדעת שהמשמעות שאתה ייחסת או מייחס לדברי בגבעת-חיים אינה המשמעות שאני ייחסתי לדברי, ולכן איני זקוק כלל לעזרתך בחיסול הרוגז, אלא עלי להבין בעצמי מה עלי לעשות.

אני לא שולל נכונות פירושך אתה לדברי. אני מקבל העובדה שכך פירשת או הבינות את דברי. אבל אני יודע בלא פחות ודאות כי כוונתי אני בדברי הייתה בהחלט אחרת, ומשמעות דברי בעיני הייתה שונה בתכלית. ייתכן שאיני יודע להתבטא כהוגן, או איני מבין היטב משמעות הדברים שאבי משמיע. אני מוכן לקבל הנחה זו, ומשום כך פניתי אליך שתגיד לי - לפי הבנתך אתה משמעות דברי - מה עלי לעשות (להגיד, לכתוב וכדומה) למען חסל בתום-לב וברצון חברי אמיתי את התקלה. אני מוכן לקבל דבריך שהיה בדברי סילוף האמת וחילול שמו של אדם ועוול משווע כלפי חבר שהוא גם אדם בעל מעמד ממלכתי וציבורי מובהק. אבל אני מקבל זאת כדעתך אתה על דברי (וייתכן גם דעת חברים אחרים). זוהי לא דעתי אני על דברי, כי אני יודע יותר מכל איש בעולם כוונת דברי. אבל ידיעה זו אינה פוטרת אותי מקחת בחשבון הרושם שדברי עשו עליך (ואולי על עוד חברים), ולכן פניתי אליך להגיד לי מה עלי לעשות - והבטחתי לעשות הכל שיתאים להגינות ולאמת ולחברות.

איני מתכוון לסתם חידוש יחסים, כפי שאתה סבור, אלא לתיקון-מעוות כפי שהוא נראה לך.

אם אתה מסרב להיענות לי בבקשה זו - כמובן שאין לי יכולת ורשות להכריח אותך, אבל אשאר באי-ידיעה מה לעשות לשם תיקון המעוות כפי שהוא נראה בעיניך.

ואני פונה אליך שוב שתעזור לי בעניין זה, כי רק אתה יכול לעזור לתקן המעוות שאני יודע עליו רק מפני שכך הדבר נראה בעיניך.

 

                 בב"ח,

                 ד. בן-גוריון

 

 

[המשך היומן]

 

עם צפורה בקבלת פנים רבת עם אצל הנשיא לכבוד בחירתו מחדש. הקיפוני בעיקר ערבים - חברי כנסת ומכובדים מהמקומות וראשי דת. שמתי לב מה רב מספר הערבים דוברי עברית - אפילו הבישופ חכים לימד לשונו לשוחח שיחה עברית קלה.

אחר הצהריים כתבתי מכתבים. בא יוסף קרוק לבשר כי הוא כותב חיבור גדול על "איחוד ופילוג בתנועת הפועלים העולמית".

אצל אייב בסוכנות ישיבה על הרבעון האנגלי של המפלגה.

בבית אלי שביד עם ספרו "שלוש אשמורות" - מסות על שלושה דורות של סופרים: סופרי גלות בגולה, סופרי גלות בישראל, סופרי ישראל בישראל.

בערב חזרתי לת"א. נסעה איתי נלי תייקף מכלכותה, זו שתופיע בספרי ["משוט באסיה"] בכינוי גב' נ.

בשעה מאוחרת ביקרתי ב"דן" את השופט הרי באטשו ממונטריאול ואשתו רות, שניהם ידידים יקרים. לשם ביקור זה חזרתי לת"א עוד הערב.

עד אחר חצות כתבתי יומן.

 

העתקת קישור