יום א', 3/11/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  יום א', 3/11/1957

 

 

יום א',  3/11/1957

 

בבוקר כתבתי יומן - תמיד בפיגור.

דב אשבל בא לברר בעיית ספר שתירגם - ספר המסעות המפורסם של דרווין.

מייד לאחר ארוחת צהריים מוקדמת נסעתי עם אפרים ברוידא לת"א.

במפלגה ישיבה עם גיורא והאפט על תוכנית עיתון הערב של חיים רוקח. שניהם ערכו התקפה קטלנית על התוכנית, שלמעשה חיסלה אותה. עיקרו של דבר הוא שאין לרוקח עצמו מושג מרצינותה של הקיבולת ואלה שאיתו אין בכוחם לפתור את הבעיה. לעומת זה מוכן גיורא להיאחז בהצעת נמיר כי ההסתדרות תוציא עיתון ערב - תוכנית שאינני מאמין בה וגם אין לבי אליה.

ישר מהמפלגה לרחובות. היום "נדחה" [כינוי לצום שחל בשבת ונדחה ליום א'] של טכס הזיכרון לוויצמן, שנקבע ל-2 בנובמבר. נוהג זה הוא אמצאתו של וייסגל והוא מקיימו באדיקות שנה-שנה. לעת עתה נענה הציבור - גם הפעם נתאסף קהל עצום - אך ספק אם יתקיים מנהג זה שנים רבות ברציפות. וייסגל עצמו מוטל על ערש דווי לאחר ניתוח, אך רוחו היוצרת הייתה שרויה על הטכס כולו ולעומת זה היה היעדרו אך לברכה שכן נחסכו לקהל התערבויותיו היוצאות דופן. היושב ראש היה אליהו אילת - מכובד בהופעתו, מאופק בדבריו, במקצת האריך, במקצת שיעמם, אך חגיגיותו וצניעותו וכנותו כיפרו. הנואם - משה שמיר, שראיתיו פנים אל פנים בפעם הראשונה. אף הוא האריך, ולמעלה מכל שיעור, אך אמר דברים של טעם ובלשון תרבותית ביותר. מאי-הכרתו את וייצמן הפריז בעיטור דמותו וכתבתי לו זאת בפתק לאחר שירד מהדוכן, אך הוספתי כי יש שתמונה אמנותית יש בה יותר אמת מאשר בתצלום מציאותי מדוקדק. חלקה העיקרי של התוכנית היה נגיני - התזמורת הפילהרמונית ומקהלתו של שלמה קפלן. חלק זה של התוכנית אף הוא היה גדוש למעלה מהמידה. הקהל עמד בניסיון להפליא - ישב ללא נוע, לא הפריע בשיחה, ואף מחיאת כף אחת לא התמלטה בלי משים לאחר פריטי נגינה משובחים ומהנים ביותר. החידוש המהפכני היה בהופעת [יוסף] וילקומירסקי כחזן בלוויית תזמורת, הן בפרק תהילים הן ב"אל מלא רחמים". למרבה פריצת הגדר לא כיסו המנצח והמנגנים ראשיהם בתפילה האחרונה.

המוזמנים המיוחסים, והם ודאי למעלה ממאתיים, כונסו אחר כך לארוחת ערב ב"בית סן-מרטין" שבמכון. נפגשתי עם מכרים רבים, מחו"ל ואף מהארץ שלא ראיתים זמן רב. אחת האפתעות הייתה הופעתו של בחור הודי שבא אלי אשתקד בבומביי לבקש עזרתי בגיוס אמצעים לכיסוי הוצאות נסיעתו לישראל על מנת שיוכל לספק את אדיר חפצו לעשות עבודת מחקר במכון וייצמן להשגת תואר דוקטור בכימיה.

מרחובות לת"א. התיישבתי על היומן והנה צלצול הטלפון. צפורה מדברת ובפיה דבר מחריד: נחמיה ארגוב התאבד! נמצא הרוג בירייה בידי עצמו בחדרו בת"א כשלפניו שני מכתבים - אחד לב"ג ואחד לכל. הסיבה היא כאילו תאונה שאירעה לו. בדרכו מירושלים לת"א פגעה מכוניתו ברוכב אופנוע שנפצע קשה. בעצמו הוביל את הפצוע לבית החולים קפלן. כנראה היה סבור שאין לאיש תקווה לחיות ולכן שם בעצמו קץ לחייו והניח כל כספו למשפחת קורבנו. נזכרתי מייד בהתאבדותו של [חבר או מועמד "השומר", הצלף שלום] פריץ מיבנאל ב-1920 לאחר שפצע בשוגג את [יצחק] מולדבי, החי עד היום, אומנם בלי רגל אחת. [ש' פריץ התערב עם י"מ כי יקלע ברובהו במטרה בין רגליו הפשוקות, אם יעמוד בגבו אליו, בינו ובין המטרה; ההתערבות קוימה, היורה קלע במטרה מבין רגלי חברו, אך הקליע חדר בעד המטרה, פגע באבן, וחזר ופצע את רגלו של י"מ, אשר נפל ארצה. הקלע סבר כי הרג את חברו, עלה על סוסו, דהר לנחל יבנאל וירה בעצמו בטרם הספיק חברו נחום הורביץ שרדף אחריו, להשיגו; ר' "קונטרס" ל"ו, י"ב אייר תר"פ, ע' 39 וכן "שבט הנועזים", שלמה שבא, "ס' פועלים", 1969, ע' 325]. צפורה הייתה מזועזעת ללא ביטוי ואף אני נרעשתי עד עמקי הנפש. היה ברור לי כי אותו מעשה בפצוע או שהוא חיפוי או שאין בו אלא עילה אחרונה למעשה שהרקע הנפשי הוכשר לקראתו זה זמן. נחמיה היה כל ימיו איש גלמוד ובוודאי נצטברה בלבו מועקה. אומנם היה אפשר להניח כי מסירותו האדוקה ל"זקן" והסיפוק העצום שהיה לו משירותו את האיש שנחשב בעיניו לא רק לגדול הדור אלא לגדול כל הדורות יש בהם כדי לפצותו על כל סבלו – והנה!

רוב הערב עבר בשיחות טלפוניות לברר פרטי ההתאבדות וריקעה.

התחלתי קורא בספרו של אליהו צ'ריקובר שיצא זה עתה בע"ע - "יהודים בעיתות מהפכה". עם התחלת הקריאה נתקלתי מייד בשיבושי לשון ובחיספוסי סגנון ואף בטעויות דפוס - ורגזתי מאוד. ספר זה הוא מעיזבונה של "עיינות" הקודמת ואין בו עדות לעריכה מדוקדקת בתקופת משה כצנלסון ז"ל. הספר עצמו הוא פרי מחקר מקורי וקריאתו מעניינת ביותר.

לא חדלתי לחשוב על נחמיה - ועל "הזקן". בשביל ב"ג זוהי מכה אנושה ללא שיעור - כאילו נכרתה יד ימינו או נסתמאה אחת מעיניו.

 

העתקת קישור