יום ד', 30/10/1957
היום השבעת הנשיא בכנסת. לאחר שנעדרתי מההצבעה על בחירתו ולא הייתי בכנסת בשעת הפורענות של אמש, חובה כפולה ומכופלת עלי לנכוח בטכס של היום. פירוש הדבר קימה מושכמת ויציאה מוקדמת לירושלים. נכנסתי ל"עם עובד" רק לדקות אחדות - למסור הגהות ולנטול הגהות, גם לבשר בשורת כניעתו של "פרייגר".
בהגיעי לבית בירושלים חילפתי בחיפזון ונסעתי עם ללה וגיסתנו שרה [אביגור] לכנסת. התכונה ברחובות הייתה רבה - מעברים רבים היו חסומים על ידי שוטרים וכשהגענו קרוב לכנסת הוכרחנו לצאת מהמכונית ליד המחסום ולגשת ברגל. קהל רב עמד משני עברי הרחוב מצפים להופעת הנשיא. משראוני החלו מוחאים כף. נמצאנו באמצע הרחוב כשמשני הצדדים מצטופף קהל, מוחא כף ומריע. בייחוד היו פעילים נשים וילדים. נשים אחדות יצאו ממש מכליהן. הדבר בא כאפתעה גמורה וההפגנה הייתה טבעית וחופשית. ללה סלדה בפומביות ונבוכה מהיותה מוצגת פתאום לראווה. אף שרה התרגשה מאוד. אמרתי לבתי כי תנוח דעתה - זוהי אמת ציבורית, אין בה שום זיוף.
הכנסת הייתה מלאה מפה לפה ומתח החגיגיות היה רב. רה"מ וכמה שרים נעדרו - ארבעה נמצאים בבית חולים. במצבו של שפירא, שנפגע בראשו ובמעיו, חלה הטבת-מה, אך עדיין לא יצא מכלל סכנה. מאורע אמש עודנו שיחה בפי כל. מהעיתונות התברר כי היה לי מגע עם אותו בחור, זורק הרימון, [משה] דואק שמו. כתב לי פעם בהיותי רה"מ, שפך קיתונים על הסוכנות והשמיץ את בתי הדין.
הטכס עבר ללא נוי וחן, על כל פנים בפנים הבית. נראה כי אין תקנה לדורם של בן-צבי ושפרינצק. ברגע מסוים לפני כניסת הנשיא פתחו שניים לבושי שחורים וארוכים בתקיעת שופר. בו ברגע החל שפרינצק מכריז על פתיחת הישיבה ודבריו הוחרשו על ידי התקיעה. שני התוקעים פעלו ללא כל תיאום ביניהם. אחד סיים כבר תקיעתו ואחד המשיך בה להראות ברבים יתרון כוח נשימתו. כשהגיע תורו של בן-צבי לשאת דבריו, הוציא מכיסו צרור גיליונות והתחיל קורא ואגב קריאה בילבל את הגיליונות, פתח בדף וזנחו ודיפדף וקפץ לדף אחר ולא היה ברור אם מצא את הדף הנכון או בלית ברירה עשה קפיצת דרך. וכשסיים הנשיא את נאומו, שהיה ארוך יתר על המידה ומשעמם במקצת, נתן שפרינצק אות לפתוח ב"התקווה", בניגוד גמור לתוכנית הכתובה שהייתה מונחת לפני כל אחד, בה נאמר כי התזמורת שמחוץ לבית היא הפותחת. אבל ארגוב נענה בנפש חפצה לסימנו של היו"ר ופצח בשיר ואחרים החרו אחריו ואילו התזמורת פצחה רינה כמיקצב וחצי לאחר מכן ובסולם אחר לגמרי וכך נתבצעה לאוזני-כל התעללות פומבית פרועה בהימנון הלאומי והרדיו נשא את השירה המפוצלת והמרוסקת לרחבי הארץ וחוש הטכס של העם היושב בציון הופגן נוכח נציגי כל אומות העולם שישבו בשורה הראשונה של היציע. הייתה הקלה כשהכריז שפרינצק סוף סוף על נעילת הישיבה ופרצתי אז בחיתוי גחלים על ראשו האומלל של ארגוב.
בשובי הביתה סיפרתי לצפורה על שיחתי עם גיורא ועל ההתקפה שנכונה לי מצד ראשי "המגבית". אמרה כי כנראה הפעם אין לי ברירה ואהיה מוכרח לטוס. תקוותי האחרונה להיחלץ מהמצר נגוזה.
מצאתי את המברק מניו-יורק. "פרייגר" נכנע והסכים להמציא את המקור המרבי של הספר - הוא דורש רק דיבור של כבוד כי לא ייוודע הדבר. ברור כי משהועמד פנים אל פנים מול האיום שלי לפרסם את המעשה כולו - נרתע ונכנע. נחלתי ניצחון מוסרי מפוצץ בתסבוכת זו.
לארוחת צהריים בבית אגרון, לכבודם של אליהו וזהבה אילת ושל המנצח ליאונרד ברנשטיין ורעייתו. לפי סיפורו של אליהו הוא ניצל אתמול ממוות בטוח. הוא ישב והקשיב לוויכוח המדיני במקום המיועד לפקידים בכירים. דקות מספר לפני המעשה קרא לו יוסף אריאל לצאת לשיחה והוא נענה. הרימון נפל בדיוק לרגלי הכיסא שעליו ישב. אילו נשאר היה מתרטש כולו. לפי זה אילו הייתי אני בכנסת לא הייתי ניצל לפחות מפצעים, כי מקומי הוא בדיוק מאחורי כיסאות הפקידים הבכירים.
מארוחה זו הביתה ומייד ל"בית ברל". הרציתי הרצאתי השנייה בסדרה של מדיניות חוץ לפני תלמידי המכון להשכלה ולמחקר. הנושא היה - יחסינו עם העולם הערבי.
אחרי ההרצאה שיחה עם סורוקה המערער על מסירת הספרייה הרוסית למוסד המוקם בירושלים. נימוקי הערעור רציניים ואין מנוס מהבאת השאלה לפני ועדת "בית ברל".
בערב בת"א המשך הדגירה על ההגהות.
