יום ג', 15/10/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  יום ג', 15/10/1957

 

 

יום ג',  15/10/1957

 

שלחתי מברק ברכה ללסטר פירסון שקיבל "פרס נובל לשלום".

ב"ג'רוסלם פוסט" - עיתון זה שיש לי מעט מאוד נחת ממנו זה זמן - זכיתי לפירסום מסולף שהרגיזני מאוד. אחד הכתבים המטומטמים של עיתון זה, המצטיינים בחוסר כל יכולת להתמצא בענייני ציבור פנימיים, קלט משהו מנאומי אמש בשכונת התקווה ועשה מזבוב פיל. קראתי שם לשורה המפאי"ת הקרתנית לא לסמוך בכל על מנהיגים ספורים העומדים בראש אלא לגלות יתר פעילות ולנהוג יתר אחריות עצמית. מה עשה מזה אותו בחור? פירסם כי דרשתי הרחבת בסים המנהיגות של מפא"י, כיוון שכיום בסיס זה צר מדי. צימוק זה זיכה את הידיעה במקום כבוד בעמוד הראשון ובכותרת קולנית בהתאם לתוכן.

ב"עם עובד" עסקתי בהגהותי.

במפלגה קיבלתי עיתונאי מברזיל, קסטרו שמו, פורטוגלי במוצאו ובנתינותו, צרפתי בהשכלתו. רדף אחרי כמה ימים. באמצעות אמל"ט, שבראשה עכשיו מוריס פישר, השיגני. ראה כבר את ב"ג בשדה בוקר. שאל אותו בדבר הקנוניה בינינו לבין אנגליה וצרפת וקיבל תשובה כי לא הייתה כאן אלא coincidance [תזמונת]. ניסה דבר אלי בעניין זה וחתכתי לו סירוב להיכנס בכלל לעניינים שנתחוללו בהיעדרי מהממשלה ומהארץ. הצעתי לו לשאול אותי על בעיות ולא לחקור אותי על עובדות. נתאכזב אך התפשר. הציג כמה שאלות נכוחות על סיכויי השלום והמלחמה, קשרינו עם אסיה ועוד. רשם תשובותי כהקפדה. נראה מה יצא מזה.

אישיות ששמה בתיה רוזנשטיין, אשת צבי ר', אשת חיל ליטאית טיפוסית, מרבה דיבור אך לא בלי עניין. חברת מפא"י ותיקה, דוברת עברית כהלכה, מהצמאים לפעילות, באה לכבוש את לבי לרעיון חדש: יצירת חוג של אינטליגנציה שיגויס לפעילות במפלגה, תחילה לעיון ולמחשבה - במה דברים, אם איאות לעמוד בראשו. דחיתי הצעתה כמות שהיא, שלא להוסיף פיצול זמן ופיזור נפש וסיכלון עצמי גמור תוך הרגשה שכל פעילותי היא פירורים אשר אף באחד מהם אין משהו ממשי ושלם. אמרתי כי אם יוקם החוג ותתגבש לו צמרת עצמאית, אהיה מוכן לבוא לעזרתו מזמן לזמן.

שוב בא חיים רוקח בעניין עיתון ערב. הוא והחבורה שהתלקטה סביבו אחוזים התלהבות כזו לעניין שקשה לא להידבק בה. אף הוא תפס כי לאמיתו של דבר הולך לבי שבי אחרי הרעיון וספקותי נובעים לא מהתנגדות לו אלא מחרדה לכישלון ביצועו. שוב פירט לפני שמות ההולכים עמו והכשרתם - להוכיח כי גם אין במזל הזה כוכב אחד המבהיק במיוחד באורו, הרי בכל אחד יש ברכה ואם יצטרפו יחד ויהיו מאוחדים ברוחם ובלהטם - כפי שהינם באמת - עלה יעלו ויכול יוכלו. אמרתי כי מכל מקום עלי לשבת בעניין זה עם גיורא ועם האפט ואחרי שיחה זו אודיעו מצב העניין. דומני כי קשה יהיה למפלגה לאכזב קבוצה זו המתנדבת למפעל נועז אך ורק על קידוש שם המפלגה.

מוריק בישר לי כי הסילוף של "ג'רוסלם פוסט" הועתק ב"מעריב". חיברתי מכתב למערכת "ג'רוסלם פוסט", חריף למדי, והכתבתיו בטלפון על מנת שיופיע מחר.

בא נציג פועלי "תנובה" חברי המפלגה. הם נחלו "ניצחון" בבחירות. האפט הבטיח להם כי אם יצליחו, הוא מקבל על עצמו להביאני לאסיפתם שלאחר הבחירות. סירבתי.

מוריק בא לגלות לי סוד. הזהירני כי התגלית תגרום לי צער רב. האזכור את דיבת "למרחב" עלי כי בהיותי שה"ח עשיתי קנוניה עם [משה] שפירא ו[יוסף] בורג, כי אם יתמכו בי בשאלות מדיניות בהן אני מתנגש עם ב"ג, אתן לחברי "הפועל המזרחי" כך וכך מקומות בשירות החוץ. - "איזו שאלה, תועבה כזו אשכח?" - ובכן התברר לו מי בדה אז את הדבר ומסרו לפרסום [ר' ע' 1397, כרך ה']. זכרתי משהו גם בעניין זה. סיפרו לי אז על איזה בחור מאנשי הפוהמ"ז [שמואל אבידור] שהלך והלשין על מנהיגיו כדי להתנקם בהם, אך הופיע כיודע צפונות מבפנים ולכן, כאילו, האמינו אנשי "למרחב" בלב שלם כי אמת בפיו. את הרוגז שלי עליהם אז אין לשער - דווקא משום שהאמינו נבלה כזו עלי על יסוד סיפורו של איזה בן-בלי-שם - ומאז לא לקחתי בידי גיליון של "למרחב" עד היום הזה. "כל זה נכון" אמר מוריק, אבל התברר כי בחור זה לא בדה את הסיפור מלבו, אף לא קלט אותו כדבר רכילות מן החצר של מפלגתו, אלא מישהו משלנו מסר לו את העלילה לפירסום, ועתה התברר מיהו וגילוי זהותו הוא שידאיב את לבי. - "ובכן מי האיש?" - "אהוד!" - הדבר ירד עלי באמת כמהלומה כבדה. זה שנים אני נאבק עם מה שאומרים לי כמה אנשים מסביבי ועם מה שלוחשת לי תחושתי בדבר אופיו של אהוד. אינני עוצר כוח לחרוץ עליו משפט סופי הנובע מ"חומר הוכחה" רב, משום שאני נרתע מהמסקנה שעלי להסיק ממשפט זה - לעקור אותו כליל מלבי, לאחר שחיבבתיו שנים כה ארוכות וראיתיו כאדם כה קרוב ונאמן לי. ברור, כי אם סיפורו של מוריק אמת, הרי נסתם הגולל על ידידות זו ושמו של אהוד צריך להישאר שמור בזיכרוני לדיראון. אך האומנם - על אף הכל ואחרי ככלות הכל, האומנם? הוסיף מוריק וסיפר כי אותו בחור הוא עצמו שגילה את שמו של אהוד באוזניו. יש למוריק קשר איתו, והבחור בא אליו תוך נקיפת מצפון, שכן הוברר לו עכשיו כי להד"ם, מעולם לא היה הסכם כזה בין מ"ש לבין הפוהמ"ז, כך נודע לו כנראה ממקורות מהימנים ביותר של הפוהמ"ז, והוא נוכח כי הוטעה, ולא עוד אלא שימש מכשיר לנירגנות נימבזה, ו"כליותיו ייסרוהו". "אבל מה עניין היה לאהוד להשמיצני ככה, הלא רק אויב בנפש מסוגל למעשה נבלה כזה!" - ובכן לדעת מוריק ראה אז אהוד סיכויים להיכנס לממשלה, ב"ג כאילו הבטיח לו אז משהו מעין זה, והוא היה מעוניין להגותני מהמסילה. - "קשה להאמין, האומנם עד כדי כך מגיע היעדר המצפון? הן אין זו סתם דו-פרצופיות, זוהי התנקשות בנפש". - אבל מוריק בשלו: כלום לא אזכור כי באותה תקופה, או זמן-מה לפני כן, הוא סיפר לי פעם על חתירות אהוד, בשיחות עם "הצעירים", תחת מעמדם של כמה משרי מפא"י ואני בכללם? חזר והזכירני שיחה שהייתה לאהוד עם אברהם עופר, בה טען אהוד כי יש לסלק שרים שאין בהם ברכה, כגולדה ומ"ש, ולשים במקומם את אבא אבן ואותו עצמו. כן, זכרתי כי סופר לי המעשה. מה עשיתי בו? פשוט התעלמתי ממנו, תוך סירוב נפשי להאמין בו, כי להאמין היה פירושו להסיק מסקנות ולזאת לא הספיק עוז הרוח, או יותר נכון "אהבת הנעורים" גברה על תהליך ההתפכחות והחניקה אותו. ועכשיו מה? האומנם אאטום אוזני למרות הכל? ואם אאמין - מה אעשה? האכתוב לאהוד לגאנה? הן הוא יכחיש - ובזעם. או אם בדאי הוא - יבדה משהו לתרץ כיצד נוצר כזב כזה שכאילו הוא שימש מקור לאותה שימצה שפלה. לא היה לי אלא לומר לעצמי כי עלי לשמור את הדבר בלבי - ופירוש הדבר היה למעשה כי עלי לקבור את אהוד בלבי. ואולי בכל זאת עוד לא?

מעוללותיה של אותה תגלית: לדברי הבחור החוזר בתשובה, הוגד לו באותם הימים כי ב"ג עצמו יודע על הקנוניה ומאמין שנעשתה. הבחור לא גילה מניין לו הדבר - ההנחה היא איפוא, כי גם זאת אמר לו אהוד, ואזי ייתכן כי ב"ג באמת "בלע" את הבדותה. נטייתו להאמין לכל דבר רכילות הבא להבאיש את איש חרמו מודעת לי זה שנים.

אחר הצהרים על הגהות הספר עד שגמרתי את כולו.

בא עלם החמד אילן, בעלה של הלה, להסביר לי את עניינו, שעליו דיבר איתי יהודה: הוא נשלח מאפיקים ומבית ירח לאוניברסיטה ללמוד ביוכימיה, על מנת להורות אחר כך בבית ירח ולעסוק במחקר מטעם הוועדה המדעית המחוזית של עמק הירדן. והנה במיכללה שללו ממנו אפשרות לקחת ביוכימיה כמקצוע ראשי וזו השנה השנייה דוחקים אותו לכיוון אחר, הכל משום חוסר מקום וצמצום האפשרויות המעבדתיות.

לארוחת ערב אצל שאול ושרה. שאול חזר לפני זמן-מה ממסע ממושך באירופה לרגל ענייני ביל"ו - היה במרכזי המערב ואילו במזרח הגיע עד ורשה. שב, כנראה, מלא וגדוש, אך לעת עתה אמר לי רק כי יש לו הרבה לספר לי ולעצם הסיפור לא הגיע. מכיוון שקבעתי לי כלל לא לשאול אלא להמתין בסבלנות עד שינקטו אחרים יוזמת הסיפור, הריני נמצא מפסיד ברוב המקרים, גם לגבי שאול.

באתי אל שאול להתייעץ על גורל איגרות ברל. יהודה סיים כרך א' - נשבע לי שלשום כי יתחיל במסירתו לדפוס בסוף חודש זה. כרך ב', כל תקופת מלחמת העולם הראשונה: בן-שמן, כנרת, ירושלים, "הגדוד", ייסוד "אחדות העבודה" - היה בטיפולו של יהודה, אשר עשה בו חריש ראשון, אך לבסוף הסתלק ממנו; עבודת כרך א' לקחה אצלו שש שנים וסברה כי גם כרך ב' ייקח אותו זמן, לפחות ארבע שנים. בינתיים התחיל קולר בכרך ג' ועלי עוד לבדוק טיב עבודתו. אני במגע עם שלמה גרודזנסקי בדבר השתתפותו בעבודה. שלמה נלהב מאוד. עלה בדעתי להטיל עליו כרך ב', על מנת שיעשה את המלאכה תוך מגע והתייעצות עם יהודה.

שאול טען כי מוטב להשאיר כרך ב' בידי יהודה, אפילו תימשך העבודה שנים. לא נחה דעתי.

בערב אצל אהרון ורנה קציר בדירתם התל אביבית החדשה ברח' דובנוב. סיפרו כי נטשו את מעונם שבנווה וייצמן ברחובות משום האווירה הבלתי-ישראלית השוררת שם: ילדים משתדלים לדבר אנגלית, חולמים על נסיעה לארה"ב, ברחובות לא הייתה תנועת נוער מתאימה, ובכלל סבור אהרון כי יש לשלול תכלית שלילה את הסתגרותם של מדענים במגדלי שן של שכונות המיוחדות אך ורק להם, אלא מכל בחינה עקרונית יש לשכנם במפוזר, למען יהיו מעורבים עם הבריות. סיפר כי בבריה"מ הגיעה ההתבדלות לידי הקמת סניפים מיוחדים של "קומסומול" לבני אנשי המדע.

ביררתי עם אהרון את עניינו של אילן שלנו והבטיח לטפל בו. מתח ביקורת קשה על שלטונות המיכללה המשקיעים סכומים עצומים בבניינים מפוארים ובאותה שעה אינם דואגים להרחיב את האפשרויות המצומצמות להכשרת עובדי מדע בהתאם לצורכי המשק הלאומי המתרחבים במהירות מפתיעה. התוצאה היא הרעבת החקלאות והתעשייה והמחקר השימושי ומניעת אפשרות של לימוד והתמחות מהרבה בחורים מוכשרים.

ערב זה מערבים הוחס - אתמול ושלשום נאמתי ומחר אני נואם שוב, אך הערב אני פנוי ולכן ישבתי עד לילה וכתבתי יומן. עלה בדעתי לטלפן ל"ג'רוסלם פוסט" בירושלים כדי לבדוק גורל מכתבי. התברר כי בדעתם לפרסמו רק אחרי החג, זאת אומרת ביום ו'. עשיתי שערורייה: "זריזים לסלף ושהיינים לתקן?" - "אבל מחר אין מדור של מכתבים למערכת". - אמרתי "לעזאזל המדור - יפרסמו דברי כמו שהם במקום שנתפרסם הסילוף". קיבלו עליהם.

 

העתקת קישור