יום ב', 14/10/1957
חופשת היומיים בשבי ציון - כלא הייתה. נסיעת אתמול ותוכנית אמש אכלוה.
צפורה חזרה בבוקר לירושלים. ביליתי כשעתיים ב"עם עובד". חזרתי לחוסר השחר של עריכת סיפורו של יוחנן טברסקי. נתקיימה התייעצות קצרה עם ההנהלה בענייני הסכסוך עם זלמן שניאור, הוצאת כתבי מ"י בן-גריון ועוד. נכנס אריה אופיר בעניין הספר לזכר אליק שומרוני וממנו נתברר לי מקור השמועה על דחיית ועידת "האיחוד": המזכיר אליעזר שושני שבר רגל ומוטל בבית החולים. תחילה חשבו לדחות בגלל זה את הוועידה אך אחר כך נמלכו לקיימה במועדה בלי אליעזר, שלא לסכנה על ידי הגשמים.
במפלגה באו צבי ברנר ומרדכי ויינר בשם "האיחוד" לבקש כי במקום יום ה' בערב אבוא להרצות בוועידה בשבת בבוקר. פירוש הדבר כי ביום ד' בלילה אשוב מהאספה בהרצליה לירושלים, אבלה יום ה' (שמחת תורה) ויום ו' בירושלים, בשבת בבוקר אסע עם צפורה לתל יוסף ובערב נשוב, אבלה יום א' בירושלים וביום ב' ארד לת"א. בינתיים שוחחתי עם שני החברים הטובים על תוכן הרצאתי. חוששני כי תולים בה תקוות מאוד מופרזות. הבקשה לדחותה לשבת הבאה תוך הנחה כי היא תרכז קהל רב. איני מרגיש בקירבי לא כוח מוסרי ולא ביטחון פנימי ולא שליטה בעניינים אשר יצדיקו את האמון והציפייה.
על פי הזמנתי בא [מנחם) תלמי מ"מעריב". פירסם רשימה יפה להפליא על זוג קשיש שהתיישב במעלה הג'רמק ויצר לו קן בשממות סלע ["רובינזונים ישראלים על פיסגת הג'רמק", 25.9.57]. דווקא משום שלשונו כה משובחת וכישרונו בתיאור כה מובהק קראתיו כדי להעיר אוזנו על כמה חיספוסי סגנון ושגיאות דקדוק. נהניתי מאוד משיעור זה ואף לו היה ממנו סיפוק רב.
ישיבה שבועית עם אנשי "בית ברל".
מוריק בראלי בא לנסות עלי רעיון חדש לתקנת "דבר": להחליף את [חיים] שורר ביחיאל הלפרין כעורך. אמר הרבה שבחים על השני - לא רק כפובליציסט אלא כאדם וכעובד. לדבריו, עורך כמוהו יוכל למשוך ל"דבר" אנשים כאהוביה וכמאיר אביזוהר.
גיורא נכנס לחדרי וביקש כי לא אתרגז אם יאמר לי דבר. מצבה הכספי של הסוכנות בכי רע. למרבה הצרה נוהג [הגזבר] דב יוסף ביד רמה, מבצע ניתוחים על דעת עצמו, אינו שואל בדעת איש ומסתבך במשברים ללא מוצא. עכשיו החליט מעוצר רעה לקצץ נמרצות בתקציב ההתיישבות. תנועות ההתיישבות במצב של מרד ונשקפים אסונות. במצב זה ברורה החשיבות של כל מאמץ כספי נוסף בארה"ב. אך בניגוד לכל שיקול של צורך ודחיפות מוזנחת השנה "המגבית" האמריקנית מצד ישראל כאשר לא קרה זה שנים. אחרי סיני התחלנו שולחים חיילים. הללו איבדו את יעילותם. פג זוהר המדים. דרוש משקל אישי. ויליאם רוזנוולד דורש בכל תוקף אותי - להופעה אחת בלבד בניו-יורק, למען המפעל שקוראים לו "Fund Special" [קרן מיוחדת]. בדצמבר יהיה אות זה. רוזנוולד יבוא לפני כן לארץ. העובדה כי אין דורשים כלל את דב יוסף, שהוא בעל הדבר, פירושה ברור. מה נעשה ומספר אנשינו שהציבור בארה"ב מוכן להקשיב להם הוא כה מועט, כמוהו כאין. האומנם אסרב לדרישה זו במצב זה - ערב אחד בלבד?
אמרתי כי לא אוכל לשאת פני לכל הארגונים והמוסדות שסירבתי להם. דחיתי כבר שש-עשרה הזמנות. מה אענה לציוני אנגליה אם יאשימוני באפליה?
גיורא ודאי תפס כי לא היה בתגובה זו לאו מוחלט. האמת היא כי לא ידעתי נפשי. העניין נשאר תלוי.
באו נציגי המפלגה בבית דגון. הם חונכים מועדון ואני "מוכרח" לבוא. סירבתי.
ארוחת צהריים עם אליעזר שנער בגת רימון. שנער עודנו מחזיק במסורת של דיווח על ענייננו בגרמניה - נראה כי זהו צורך נפשי לו. סיפר על פגישותיו עם אדנאור וכמה מנושאי כליו ועל סיכויי קשדי"ף עם גרמניה בעקבות הכרת יוגוסלביה בגרמניה המזרחית - צעד הצפוי, כנראה, בקרוב.
כל אחה"צ עסקתי בהגהת פרקים נוספים של ספרי על אסיה שסודרו בינתיים בדפוס.
בשש ניגשתי ללאה מירון [כצנלסון], שיצאה אך זה מבית חולים, להניח דעתה בעניין מכתבי ברל. פוקדות אותה התקפות לב והיא חרדה לחיי עצמה ומעוצבנת מאוד על גורל המכתבים.
בשבע הייתי ברמת-אביב לארוחת ערב עם אנגלי ששמו אֶרְל, העורך הדיפלומטי החדש של "רויטר" העורך סיבוב במזרח התיכון. נציג "רויטר" בישראל, [אריה] ולנשטיין, רדף אחרי להשיגני לפגישה זו, יען לדבריו עמד האורח בכל תוקף על רצונו להיפגש איתי. חששתי כי יתחיל לחקור ולדרוש על ענייני השעה אך הוא נהג כאנגלי בן-תרבות, על כל פנים לא כאמריקני, והסתפק בשיחה כללית ומרפרפת. דעתו על המצב באזור הייתה, בתכלית הקיצור, כי יד בריה"מ על העליונה, היא הולכת וכובשת, ויד המערב קצרה מלעשות דבר. סיכוי מרנין! כיוון שהוא בילה מספר שנים ביוגוסלביה סיפרתי לו על הסבך שנכנסתי לתוכו בעניין ספרו של ג'ילאס - גם כדי לבחון אם יאשר את עמדתי וגם כדי להכינו לקראת שערורייה אם תפרוץ. תגובתו הייתה חיובית בהחלט לקו שנקטתי כלפי המו"ל האמריקני.
ב-8 באה לילי מנחם ל"רמת אביב" בלוויית חבר אחד, [אברהם] ענתבי שמו, בעל חנות מכולת וחבר אדוק של המפלגה, להובילני לשכונת התקווה לאסיפה חגיגית לרגל פתיחת מועדון מפא"י בשכונה. הסידור היה משונה ביותר, אך אופייני לשכונת התקווה. עיקר האספה היה לכאורה במעון סגור - באולם המועדון הנחנך, שלא הכיל יותר מ-150 איש. כאן ישבו אל שולחן הנשיאות גיורא, יבנאלי, קיטרון ועוד חשובים. אבל מחוץ לאולם זה, בתוך הרחוב הצר, נתאסף קהל עצום, אשר לא ראינוהו והוא לא ראה אותנו ודברי הנואמים הועברו אליו ברמקולים. אותו קהל שהיו בו צעירים וזקנים, נשים וטף, העלה שאון רב כל זמן הנאומים ועירבב לגמרי את חושי אלה שנשאו דבריהם. בסך הכל נאמו שניים - מנחם כהן כיושב ראש ואני. בדברי נבוכותי מחמת הסתירה שבין השמע והראות. לפני היה קהל שקט וממושמע, כולו דרוך להקשיב לכל הגה. זה היה מראה העיניים. אך לפי מישמע האוזן היה המצב אחר לגמרי - שאון בלתי פוסק של דיבור רם וצעקות שבקע לתוך החדר מבחוץ ומלמטה. החלטתי לסמוך על העיניים בלבד ולהתעלם מעדותן של האוזניים. כן נוכחתי כי גם העידית שבתוך החדר מחייבת שימוש בעברית בסיסית ופישוט המחשבה כדי עיכול נוח. עשיתי, איפוא, מאמץ לדבר בתכלית הפשטות והקלות ודומני כי הצלחתי - על כל פנים יבנאלי התפעל מאוד מסגנון זה של דיבור שהיה בשבילו חידוש גדול. בלי משים הושפעתי בניסיון זה ממה שסיפר לי היום שנער על הופעות אדנאור במלחמת הבחירות האחרונה בגרמניה המערבית, בה הצטיין ואף הפתיע בפשטות דיבורו, אשר היא שכבשה לב המונים וכנראה סייעה לא מעט לניצחונו.
חשיבותו של ביקורי זה בשכונת התקווה הייתה כי הוא חל תוך כל ימות השנה ולא בעונת הבחירות. עם זה היה פומבי רב והרבה פנים שחרחרות של נוער ושל קשישים נצצו מסביב למכונית, התרוצצו והריעו.
בשובי הביתה המשכתי בהגהת ספרי.
