יום ו', 11/10/1957
יצאנו לשבי ציון, ליהנות מהזמנתו של נורמן לוריא ולבלות יומיים ב"בית דולפין". הגענו באחת. עמדתי להרצות הערב באזור נעמן, אך לשמחתי נדחתה ההרצאה לשבועיים. כל אחר הצהריים כתבתי יומן וקראתי. התחלתי את ספרו הגדול של סוחאנוב - יומן מהפכת 1917.
"בית דולפין" מלא מפה לפה והכל נהנים ממנעמיו - הים ובריכת השחייה ומגרשי המישחק והמאכלות המשובחים. מפליא ריבויים של זוגות צעירים ישראליים היכולים להרשות לעצמם מותרות של התאכסנות במקום יקר זה.
אחרי ארוחת הערב באו דוד וברכה מחיפה. דוד עודנו מצפה ל"הזמנה" לנסוע לאו"ם. זו יכולה לבוא רק מב"ג, כי גולדה לא תעז פנים נגדו, ואילו את ב"ג אין מי שיניע זולת דוד עצמו, אשר לא כל כך נעים לו לבקש.
אף דוד רותח על נגינת ההימנון האמריקני. מסתבר כי גם יד ראובן שילוח הייתה במעל הלחץ על ב"ג - וזה בניגוד לסיכום בצמרת משרד החוץ נגד ההימנון הזר באותו מעמד.
בינתיים נפלה תמיהה חדשה. הנשיא קיבל אות כבוד מידי שר החוץ של סלבדור המבקר בארץ. בעיתונות הופיעה תמונת בן צבי ענוד סרט מלוכסן, כלול בהדרו. הרושם הוא של הפקרות גמורה בגינונינו הבינלאומיים. פעם נקבע עיקרון כי אין אנו מקבלים אותות כבוד זרים משום שאין לאל ידנו לגמול הדדיות. כך נוהגת גם ארה"ב. לפי זה סירבתי להרשות לכמה מנציגינו לקבל אות כבוד שהוצע להם על ידי ממשלות זרות וגם אני דחיתי, בכל ההסברה האדיבה, את אותות הכבוד שהוצעו לי בביקורי באמריקה הדרומית. אך מובן כי שמעון פרס, מנכ"ל ביטחון המהולל, הוא אישיות יוצאת מהכלל ולו הותר לקבל עיטור של "ליגיון הכבוד" [הצרפתי] והנה עכשיו הנשיא בכבודו ובעצמו מואיל לקבל עיטור מ... סלבדור! צחוק ועלבון ופלצות על ההפקרות המשתוללת במושגי יסוד של כבוד המדינה.
גם בשיחה עם דוד וברכה נתגלגלו הדברים על מצוקת הקיבוץ בימים אלה. זוג של ילידי קיבוץ עזב את רמת יוחנן ועברו העירה. האישה הצעירה טוענת כי רצונה לבשל לבעלה ולגדל את ילדיה על ידה. יש הרגשה של התמוטטות יסודי היסודות. עזיבת הבנים מסכסכת גם את האבות בקיבוץ. העוזבים תובעים פיצויים בממדים שאין הקיבוץ יכול או מוכן לעמוד בהם. האבות, הנשארים בקיבוץ, תומכים בבנים היוצאים והרי שנוצר קרע בתוך הקיבוץ בין אבות הפורשים ובין כלל החברים. ברכה שמעה כי מנהיגי "האיחוד" חוששים לכינוס הוועידה במצב הקיים, פן יצא שכר הבירור הגלוי בהפסדו, על ידי הוקעה פומבית של כל התורפות והמומים אשר אין כנגדם כל עצה של ממש. אומרים, איפוא, כי הוועידה תידחה.
אגב שיחה עם דוד הזכרתי מה ששמעתי מפי אליהו אילת, כי כוונתו לפרוש מהשירות תוך שנה ולהצניע לכת בארץ. דוד מילא פיו צחוק למישמע הדברים. גרשון אבנר, אשר לבו אֵש חָמָסים על אליהו, סיפר לדוד על כוונותיו ושאיפותיו האמיתיות:
ראשית, בשום פנים לא לזוז מלונדון עד שיגיע תורו להיות זקן הסגל הדיפלומטי;
שנית, בשובו לארץ להיות נשיא האוניברסיטה;
שלישית, לסיים את פרשת חייו הציבורית על ידי בחירתו לנשיא ישראל!
כיצד הגיע גרשון, במסגרת יחסיו הגרועים עם אליהו, לדעת את צפונות מחשבותיו ומאווייו - חידה בעיני. שאיפתו זו של אליהו להיות זקן הסגל מסתברת לי מאוד מתוך ידיעתי את יצרי לבו להתבלטות אישית, המעבירים אותו על שיקול טובת המדינה. יהיה זה מצידו - ומצד משה"ח אם יאשר זאת - צעד מאוד בלתי נבון כי פירושו גרימת מועקה רבה לממשלה הבריטית ולמעשה התנהגות בלתי מהוגנת מצדנו.
