יום ה', 10/10/1957
היום מלאו לי שישים ושלוש שנה. רובו של יום עבדתי עם חיים בסידור הספרים - משימה שניגשתי אליה באיחור של כמה חודשים. עשינו הרבה - פיליתי כ-300 ספר שנתיישנו ויש למצוא להם בעלים חדשים - אך עוד לפנינו כמחצית המלאכה, אם לא יותר. אלמלא מרצו של חיים לא היה הדבר נעשה כלל.
לארוחת צהריים עבריה כרמי, שבאה לבקש כי אשפיע על אייזיק שטרן לערוך קונצרט בעין חרוד. בשיחה עם צפורה תינתה עבריה את צרותיה של עין חרוד, המשקפות את המשבר העובר על התנועה הקיבוצית בכללה. משתררים ייאוש ואכזבה ואוזלת יד עקב כישלונו של העיקרון המרכזי של הקיבוץ - השוויון. עניין הפיצויים האישיים מגרמניה תרם את שלו להרס היסוד העיקרי הזה. אחד מגילוייו האחרונים של הנגע הוא הופעת מקררים פרטיים בחדרים, והרי אם עומד מקרר חזקה כי אין הוא עומד ריק אלא הוא מתמלא מזונות ונקל לשער כיצד משפיעה תופעה זו על יחסי חברים. דור הבנים כופר כערכי האבות ואינו רואה כל טעם להיאבק עליהם ולהקריב למענם. מעשה בבתו של [שלמה] לביא, ילידת הקיבוץ וחניכתו, אשר משנישאה לבן-מושב פסקה כי מוטב לה לחלוב את פרותיה בתוך מישקה שלה מלשמש גננת לקיבוץ כולו. את המועקה הנפשית במשק אין לשער.
לתה אוסקר פולאק ורעייתו מווינה, שניהם עורכי עיתוני פועלים. אותו זכרתי מהכינוס של הנוער הסוציאליסטי בווינה ב-1929 ומוועידת ה"אינטרנציונל" בקלַקטון-אוֹן-סי ב-1946. יהודי מתבולל, תחילה עוין את הציונות, אחר כך פושר ביחסו, עתה חסיד נלהב של ישראל. היה מעין סמינר פרטי בענייני קליטת עלייה, סיכויי המפלגות וכיוצא באלה.
ניגשנו לקבלת הפנים לכבוד שֶרוברים אצל גדעון האוזנר. הוכרז שם כי שרובר תרם 400,000 דולר להקמת אולם לקונצרטים ולהצגות בירושלים.
משם לבית הכרם, לארוחת ערב אצל אריה שנקר ורעייתו. דיברנו רוסית רוב הזמן.
משם אל שלמה אייזנברג, לפגישה עם משלחת של עסקני "מגבית" צעירים מבוסטון. המטירו שאלות ועניתי בהרחבה.
בשובי הביתה כתבתי מכתב מפורט לגדעון שגיא בניו-יורק. עניין ספרו של ג'ילאס נסתבך עקב שיבושי זמן. מכתבי הקודם לגדעון נשתהה בניו-יורק ללא פעולה משום שהגיע בשעה שגדעון היה בחופשה. חיכיתי עד בוש והרצתי מברק לאסתר הרליץ. בתשובה נתבשרתי על ידי גדעון כי חזר, ב"ה, לעבודה אבל בינתיים נסע המו"ל לאירופה וישוב רק ב-17 בחודש זה. הרי שוב דחייה! מנהלי ע"ע דוחקים בי לא לעכב עריכת הספר והוצאתו. הם חוששים כי בינתיים יאבד חידושו בעיני הקהל ונמצאת ההוצאה מפסידה. אך לי קשה לוותר על העיקרון שקבעתי ורצוני למַצות תחילה את עמדתי עד חורמה. סיכמתי במכתבי לגדעון את כל טיעוני בדבר כורח ההשוואה עם המקור, עם הוקעת כל הפסול הציבורי והמוסרי שבסרבנות המו"ל לתביעה כה ראשונית. ציינתי כי בינתיים עמד ג'ילאס למשפט ונדון לשבע שנות מאסר נוספות. הקטגור הסתמך, כמובן, על הספר כפי שיצא באמריקה, ואילו ג'ילאס התגונן על יסוד כתב היד ששלח, ואף אחד משני אלה לא ידע כי יש הפרשים בין המקור והתרגום. נניח כי הקטעים שהושמטו מהתרגום יש בהם מקצת לימוד זכות על המשטר הקומוניסטי או המתקת הקיטרוג עליו. הן לפי ההיגיון רק קטעים כאלה היה המו"ל האמריקני מסוגל להעלים מקוראו, כדי שלא להחליש בעיניו את ערך הספר ככתב האשמה קטלני על הקומוניזם. לפי זה ייתכן כי מלאכת רמייה זו שעשה המו"ל החמירה את עונשו של ג'ילאס, נאמר בשנה או שנתיים. לא אני אתן יד להמשך התרמית הפלילית הזאת.
