יום א', 6/10/1957
צום אתמול כלא היה ורק העייפות הקודמת מתמדת ואף ביתר שאת. יצאתי ב-8 לת"א, הפעם ישיר למפלגה. גיורא טילפן לי ערב יו"כ וביקש במיוחד כי אבוא לישיבה זו, שוב בענייני באר-שבע, הפעם בהשתתפות טוביהו. ישבו גם האפט, יצחק שפירא, ישראל גורי ושלמה הלל. חתרנו לאחד שלושה קצוות: השארת טוביהו, כמובן יחד עם גדעון, הצלת פני מזכירות המפלגה לאחר שוועדה שלה החליטה על סילוק שניהם והדבר נתפרסם, שמירת כבודו הדמוקרטי של הסניף. גיורא ביקש את טוביהו לפרוש ושלא בפניו ניתח את המצב באכזריות וקבע במסמרות את המסקנה כי על טוביהו ללכת ומוטב שעה אחת קודם, שכן אין לו תקנה ולא ישנה דרכו עם הבריות. לדבריו זוהי דעתם של אישים כ[יצחק] עילם וכהלל כהן. נערכה מעין הצבעה: שלמה תמך בגיורא, ארבעה התנגדו והכריעו בעד המצב הקיים. גיורא, האפט וגורי יוצאים היום לבאר-שבע לסדר את העניין בסניף.
הספקתי לשלב שעה קלה ב"עם עובד". שעות חטופות וקטועות אלו שאני עושה במוסד זה מגבירות בלבי יום יום את הרגשת הסיכלון לגבי התפקיד שקיבלתי על עצמי - אינני מפתח בו שום תנופה וספק אם יש בי היכולת לגלות יוזמה יוצרת בתחום זה. אני ממשיך תוך מועקת החובה, ללא כל חדוות-יצירה.
לארוחת צהריים אצל הכנר אייזיק שטרן עם ורה אשתו, בבית ההארחה של התזמורת. שאר האורחים מכס לרנר מניו-יורק, מויש פרלמן וג'ואן קומיי. ורה אחזה בציצית ראשי והכריחתני לחוות דעתי על נגינת ההימנון האמריקני בערב פתיחת היכל התרבות. מתברר כי אייזיק, שהינו אמריקני גמור, רתח על מעשה זה והביע רוגזתו באוזני כל. הסברתי מדוע היה זה תקדים גרוע וממאיר. עזרת יהודי התפוצות לישראל אין לה כל קשר עם היחסים שבין ישראל לבין ממשלותיהם. אם יהודי אמריקה תורמים ל"מגבית" או קונים איגרות "מילווה", אין זה כלל בגדר שיתוף פעולה בין ארה"ב וישראל. הם היו עושים זאת אילו היו באנגליה או בצרפת או באוסטרליה - כשם שעושים זאת למעשה יהודי אנגליה וצרפת ואוסטרליה, שוב ללא קשר עם יחס ממשלותיהם לישראל ולא בתחום עזרת אותן הממשלות לישראל. ודאי שזהו עניין עדין ובשום פנים לא הייתי מכריו על הבחנה זו, אבל עוד גרועה מזה ההכרזה המבטלת את ההבחנה וקובעת את היפוכו של המצב לאמיתו. הכרזה כזו נכללה בנאום הפתיחה. כשנאמר כי חנוכת היכל התרבות הוא מאורע בינלאומי - ישרה בעיני ההגדרה כקולעת. מה הייתי סבור? כי הכוונה היא לאיכות הרמה של הבית שהוקם, שהוא ראוי לשמש אכסניה לכל אמן עולמי. אבל לא היא - מיניה וביה הוסבר כי אופיו הבינלאומי של המאורע מתבטא במיפגן שיש בו לבירכת שיתוף הפעולה הקיים בין ישראל לבין ארה"ב, וזה בשעה שכל הכספים שנתרמו מארה"ב באו ממקורות יהודיים וניתנו מתוך מניעי המסירות היהודית לישראל. היה בזה סילוף האמת והחלפה מסוכנת של מטבעות. נוסף לזה באה נגינת ההימנון. מעתה, בכל מעמד חגיגי שייערך לכבוד איזו משלחת יהודית מארה"ב, אם לא תדרוש זו כי ינוגן ההימנון האמריקני, ונמצאה חייבת בהתנהגות לא אמריקנית וחשודה על אי-נאמנות ל"מולדתה". הוא הדין לגבי יהודי ארצות אחרות - אף הם יוטרדו בלבטים וישאלו עצמם אם אין עליהם לדרוש השמעת המנוני ארצותיהם. על ידי כך מתפוררת אחדותו הפיננסית של המאמץ היהודי העולמי למען ישראל, מסתלפת מהותו, וכל אחד מפירוריו נוטל לו דגל לא לו.
אייזיק וורה הסכימו איתי בלב ונפש. אף מויש הזדהה. מכס חשב כי אני מפריז על המידה ומייחס לעניין חשיבות שאינה מגיעה לו. ג'ואן סיפרה כי לכתחילה דחה ב"ג לחלוטין את דרישת פרד מאן בדבר נגינת ההימנון - אפילו אמר: "ילך לו ואנו נחזיר את כספו" - אבל בסופו של דבר נכנע ללחץ, כדי למנוע שערורייה פומבית. זה מסביר את ההימנון, אך לא את הקו שננקט בנאום, שמבחינה ידועה הינו חמור בעיני מההימנון.
מארוחה זו לגבעת חיים, לעצרת הזיכרון לקהילת וינה, בה הונחה אבן פינה לבית-עם לזכר אותה קהילה, שהאמצעים לבניינו נתרמו על ידי הקהילונת הנוכחית. נעתרתי לפני זמן רב להפצרת ידידי הגידם יצחק פניגר להשתתף בעצרת זו. בבואי נודע לי כי יופיע בה גם [ד"ר אמיל] מאורר, נשיא הקהילה עכשיו, מהיהודים המתבוללים להכעיס שנעשו ידידי ישראל עם הקמתה.
מראה גבעת חיים החדשה, זו של "האיחוד", מרהיב עיניים. תוך חמש שנים הוקם משק לתפארת - בתי מגורים נאים, כרי דשא, שדרות וקבוצות של אילנות שאין להאמין כי ניטעו אך לפני שנים כה מעטות.
לעצרת נתקהלו חברי המשק ואורחים רבים מבחוץ, כולם יוצאי וינה. בנאומי צירפתי שלושה אירועים הקושרים אותי עם וינה:
הראשון - פגישתו של אחד הביל"ויים, בדרכו לארץ, עם [פרץ] סמולנסקין בווינה; היה זה אבי [אז בן עשרים ואחת] אך לא גיליתי זאת; סמולנסקין היה לאותו בחור מורה ומנהיג רוחני, אך הוא בא על מורהו בטרוניה על שום שלא הזדהה עדיין באותם הימים עם השאיפה לשיבת ציון; בילה איתו בשיחה ובוויכוח כ"ד שעות - יום ולילה תמימים. אגב הילוכם ברחוב, תוך כדי שיחה, נזדמן להם לעבור על פני משרד הקהילה היהודית - Gemeinde Kultur Judische המפורסמת; הכניסו סמולנסקין לתוך הבית, ובבית לתוך חדר הישיבות של המועצה, הפסיק את הדיון ואמר: רבותי, באתי להראותכם דבר חדש בחיים היהודיים - הנה בחור זה, סטודנט בבית ספר גבוה ברוסיה, הולך לארץ ישראל על מנת לעבוד שם את האדמה; הסתכלו העסקנים והגבירים החשובים באותו ברנש כביצור שלא מן העולם הזה, רגזו על אותו "יהודי מזרחי", סמולנסקין שמו, שהתחצף להפסיק את ישיבתם, ועברו לסדר היום.
החוויה השנייה באה עת ביקרתי בווינה בשנות 1921-1920, כשרחובותיה שקקו חלוצים שזרמו אז לארץ מרוסיה ומפולין דרך אוסטריה וטרייסט.
וההתרחשות השלישית הייתה הצלחתי להציל מווינה, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ילד וילדה, בניהם של שני זוגות מעפילים שהשאירו את ילדיהם מאחוריהם עד עת מצוא והנה באה השואה ואיימה לבולעם; היו אלו שתי הנפשות היהודיות האחרונות שניצלו מווינה באותם הימים האיומים.
חזרה לת"א - לישיבת ועדת העיתונות במפלגה, לדיון באותה הצעה משונה של חיים רוקח וחבריו שנדלקו לרעיון של הוצאת עיתון ערב. הוועדה של הרצל, אליאב ורוקח ממליצה למעשה בחיוב. מוריק ולוי יצחק מזהירים מההרפתקה - נקומם את "מעריב" ובעצמנו ניכשל. לוי יצחק מרחיק לכת בחשדות - מי מאחורי זה, מי ייתן כסף מלבד המפלגה, את מי ישרת עיתון זה. כוונתו לשמעון פרס, להלל דן, מי יודע עוד למי. מצדי קבעתי כי אין בחבורת רוקח אף כישרון ספרותי או עיתונאי מובהק אחד שיש לו סיכוי לשמש יום-יום אבן שואבת לקורא. לא הגענו למסקנה וקיבלתי עלי להימלך בגיורא ובהאפט. לוי יצחק הציע ועדה מצומצמת לפניה יידרש רוקח "לגלות את כל הקלפים".
כל הערב תיקון הגהות הספר על אסיה. מצב הרוח - בשפל המדרגה.
