יום ד', 2/10/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  יום ד', 2/10/1957

 

 

יום ד',  2/10/1957

 

שוב עריכת טברסקי בע"ע, תוך הרגשה שבאה בהמשך ישיר להתפרצותי אמש עם כניעה מעשית לגורל.

אליהו אילת בא לשיחה. מלא מרירות על משה"ח שנוקט חשבון צר וקצר לגבי אנגליה. צרפת היא עכשיו חזות הכל. תוֹחַלים [הצעת מ"ש ל-apply] קנה-מידה מאוד פעוט - אין רואים כלל את החזות ההיסטורית לגבי אנגליה כגורם מדיני-עולמי ותרבותי-חברתי, אלא תולים הכל בחשבון של רווח והפסד לאלתר. הוא עצמו עם [אשתו] זהבה החליטו לשוב לארץ תוך שנה ואין להם שום תביעות. יהיה להם בית בסביבות הרצליה, יתיישבו שם, יקבלו קיצבה המגיעה להם, הוא יכתוב משהו וירצה, זהבה תוכל לשוב להוראה.

במפלגה קיבלתי משום-מה זוג אמריקני לא יהודי, מעוניינים בקשרי תרבות.

אחר הצהריים הרצאה לימודית ב"בית ברל" על התפתחות מדיניות החוץ הישראלית, במסגרת המכון למחקר ולהשכלה. הרציתי כשעה, אחר כך הפסקה קצרה ולאחריה שוב הרציתי כשלושת רבעי-שעה והיו חילופי שאלות ותשובות כשלושת רבעי-שעה.

ל"בית ברל" נסעתי כבר בחליפה שחורה לקראת מאורע הערב - קונצרט הפתיחה בהיכל התרבות. קדמה לקונצרט ארוחת ערב אצל שֶרוֹבֶרים במלון "דן". הללו באו, כנראה, במיוחד מוונצואלה לקונצרט חגיגי זה. הייתה חברה עליזה וידידותית במעונם של המארחים במלון והאוכל היה כיד המלך. משם נסענו כולנו להיכל. האולם הבהיק בהדרו - צירוף הקווים והצבעים נראה כמוצלח ביותר, הרחבות והצורה ההנדסית, על האמצאות שבסידור התקרה והמורדות הזרימים של שורות הכיסאות, כבשו את הלב. פנים הבניין כולו נמצא ראוי לכל שטף השבחים שהעתרתי ביומני האסייני על אולמות מסוימים שראיתי באותן הארצות, בייחוד אולם הכינוסים הבינלאומיים בבנגקוק. האולם היה מלא והרושם היה כי תרבותו של הקהל עולה בהרבה על פארו. אם היו תלבושות נשים ראווניות, הרי אלו טושטשו על ידי זיוו של האולם כשלעצמו ועם זה כאילו נהנו מצניעותו החגיגית.

המקומות שיוחדו לנו לא ישרו בעיני. בשורה הראשונה של הגוש המרכזי של היציע ישבו הנשיא, השרים, [הנדבן מפילדלפיה] פְרֶד[ריק] מאן עם [אשתו] סילביה, ראש העיר. חשבתי כי מקומי שם, הן כמי שהיה רה"מ אשר הכריח את האוצר להיכנס בעול מימון הבניין והן כנשיא הכבוד של "הקרן האמריקנית" אשר תרמה לבניין יותר ממאן עצמו. במקום זה הושבנו בשורה השלישית, האחרונה, של הגוש השמאלי. היה זה עניין פעוט, לכאורה, אך אופייני למושגים ולמידות השוררים אצלנו.

בהופיע הנשיא - כשהתזמורת כולה מכונסת כבר על הבמה - לא נוגנה "התקווה", ויהי הדבר לפלא. נזכרתי כי לפני יומיים סיפר לי ראובן דפני על השתוללויותיו של פרד מאן - ביניהן דרישתו כי בפתיחת הקונצרט ינוגן ההימנון האמריקני. ראובן אמר לו להוציא זאת מראשו והרושם שלי היה כי בזה נגמר העניין.

והנה רחש באולם ומחיאות כפיים. בפינת הבמה התייצב ב"ג. האולם הענקי והבמה הרחבה מעל לכל שיעור רגיל כאילו הקטינו עוד יותר את קומתו ונטלו מעמידתו הוד כלשהו. פתח בברכה קצרה לתזמורת שזכתה סוף סוף לאכסניה משלה. אל אלוהים, חשבתי, מה אפשר היה לומר על היכל התרבות כנכס לאומי וממלכתי - ולא כאכסניה לתזמורת! המשיך ובירך את האמנים שבאו והצליח לבלבל את הפסנתרן רובינשטיין עם המנצח ברנשטיין, לקול צחוק באולם. אחרי זה עבר לאנגלית והרים על נס את פתיחת ההיכל כמאורע אמנותי ובינלאומי - על שום מה בינלאומי! על שום שהוא מפגין שיתוף הפעולה המבורך הקיים בין ישראל לבין ארה"ב! היה זה בעיני פסוק ממאיר ביותר - מאימתי זיהינו את ההתנדבות היהודית מהתפוצות למען ישראל עם מערכת יחסי ישראל עם מדינות אחרות? כאן באו דברי שבח והודיה לפרדריק מאן, אשר חובה הייתה להשמיעם, ולבסוף באה תדהמה: לכבוד האורחים הרבים ינוגן תחילה ההימנון של ארה"ב ואחר כך "התקווה". ומייד עלה לני [ליאונרד] ברנשטיין על דוכנו, הניף שרביטו ובקעו מהתזמורת צלילי "הדגל הזרוע כוכבים".

סיפרו אחר כך כי פרד מאן איים בעזיבת האולם אם לא ינוגן ההימנון האמריקני. חשבתי כי תגובתי השלילית הן לנאום הן לנגינת ההימנון הזר הייתה עניין אישי, שכן כל הופעה של ב"ג מגרה אותי ממילא לחשוב כיצד הייתי אני נוהג ומה הייתי אומר במקומו. אבל בהפסקה נוכחתי כי שוררת בקהל אכזבה ואף התמרמרות.

פרט לנאום ולשערוריית ההימנונים היה הערב שיא ההצלחה. התזמורת, המנצח, הסוליסטים, האולם והקהל הצטרפו למזיגה מופלאה. אייזיק שטרן וארתור רובינשטיין הגדילו לעשות, אך בעיני הגיע הקונצרט לפיסגתו עם נגינת יצירתו של בלוך, שהייתה כולה השתפכות נפש יהודית. לני שיקע בניצוח יצירה זו את כל להטו והתזמורת גילתה בה דבקות עליונה. היה ברור כי רק תזמורת זו, תחת מנצח יהודי, בפני קהל זה יכולה להעלות יצירה זו לגובה כזה.

אחרי הקונצרט ניגשנו אל מעבר לקלעים. אמרתי "מזל טוב" לרבים מחברי התזמורת, שפניהם נהרו מהתרוממות הרוח. חדרנו לחדריהם של לני, אייזיק ורובינשטיין. את האחרון היכרתי לראשונה. הוא בן שבעים ומפליא הכוח העצום שגילה בנגינתו. אמר כי אין עוד כאולם הזה בעולם כולו.

כל נכבדי העדה הוזמנו אחרי הקונצרט למסיבה של רה"מ ורעייתו בגן הקרייה. אף אנו, לתימהוננו הרב, קיבלנו הזמנה מאת "רה"מ והגב' ב"ג" והחלטנו להתעלם ממנה. בצאתנו נתקלנו באפרתיה מחיפה והלכנו שלושתנו אל אותה "קלרה" ואכלנו ושתינו. אפרתיה הירבתה שיח כדרכה, טעון רגש רב ומלא הברקות, אך סבוך וממושך. בין השאר אמרה כי אביה הישיש, בשומעו מפיה כי בדעתי לא להיכנס לכנסת הבאה, התחלחל וביקש ממנה להזהירני בשמו מצעד נימהר זה. כל חיבת הציבור אלי לא תעמוד לי אם בעצמי אסתלק מהבמה הציבורית - עד מהרה אֶשָכח ונמצאו מפסידים גם הציבור גם אני.

 

העתקת קישור