דמשק,  כ' טבת ע"ח  [4.1.1918]

יקירַי!

 

 

שוב לא שיחק המזל. אחר תקוות מזהירות והבטחות והשתדלויות רבות - נכזב ונתבטל הכל, ואני שב אל הלָגין השבור שלי - אל אֶתרה הארורה אשר בחלב.

 

ממרחביה כתבתי לרבקה על האפשרות שפתח לפני האיש היקר ד"ר בירם בנוגע להימנוּת לתחנת עפולה. אני דבקתי בתקווה זו בכל התלהבותי, כי תליתי בה הרבה טובות.

 

ראשית, הקירבה אליכם. שנית - ההימצאות בטבור הגליל בין חיפה והמושבות. עבודה רבה אין שם - בהתחלפות עם הד"ר בירם אפשר לבקר מפקידה לפקידה פעם אחת את חיפה, פעם את דגניה, ימה [יבנאל] וכו'. באיזו הזדמנות יכול אחד מכם לבוא אלי.

 

בחיפה מצאתי חברה קטנה, המתחילה עתה לשוב מתוך עקת ההווה אל תקופה קדמונית - תור החשיבה המופשטת. באליעזר התעורר והתחיל לפכות מעין מחשבה, והם מתאספים ומשׂיחים ומתווכחים ויכוחים אקדמיים - אליעזר ושמואל[1] במרכז. ואני הרי כ"כ זקוק להתנערות המחשבה. מוחי דומה עתה למכונה השלמה בכל חלקיה ואבריה, אבל העומדת בטל זה כמה זמן מחוסר צורך ואפשרות הפעולה. ואם תניעוה בפעם הראשונה תשמיע חריקת חלודה ותנועתה תהיה איטית, כבדה ונעצרת מחוסר שמן ומ"קרטוף החלקים"[2] המשיקים אחד בשני. אבל תוך כדי תנועה יתיישרו ההדורים, ומעט שמן ידביק את האברים הקשים להתחבר, ותשוב אליה מהירותה ותנועתה הקצובה. וכבר חלמתי על נסיעות לחיפה והתנערות מתרדמה ומשיתוק המוח בהתעמלות רוחנית.

 

ונוסף לאלה העיקר היותר חשוב - הייתי נמצא בשער המאורעות שבארץ, יודע בכל בוקר ובכל ערב את המתרחש בדרום, וקרוב יותר מבמקום אחר לאפשרות הקשר ולעוד אפשרויות רבות.

 

גם משכה אותי החברה של ד"ר בירם, שהייתה הופכת לי את עפולה, זו התחנה השרויה תמיד בסגריר, באוויר בִיצה, קרה, לחה, אפורה - לפינה תרבותית גבוהה.

 

איזה איש מצוין הוא ואיזה יהודי יקר.

 

והנה בבואי דמשקה פניתי בתחילה אל אותו המַיור שאליו נשלחה התלגרמה מעפולה. הוא מייד ציווה לסגנו לתלפן "למעלה" ולבקש, כי יתנוני אליו. ואגב אמר, שאולי ישאירני על-ידו בדמשק ולעפולה ישלח אחר. אבל היו הרבה דברים קטנים, שאין לי חשק לפרטם עתה לפניכם, וגם אולי לא תבינו, כי אלה פרטים קטנים, שהעירו בי ספק בנוגע להצלחה בזה.

 

ולעת עתה נפתח אופק חדש.

 

שב לדמשק המֻפֶתִיש[3] של המֶנְזיל[4] סַעַד-אללה, אשר היה באירופה, והוא איש חשוב ומוּקר[5] וגם נחמד וחביב בתור אדם סתם (היה לו תפקיד בחייו הצבאיים של דב[6]), ובן-אדם זה פונה אל ה"זקן" - ה"בֶּק"[7] - ומבקשו להמציא לו איזה צעיר, שיוכל לשמש לממצֵע במו"מ שיש לו עם הגרמנים ובעוד עניינים. וה"בק" שואלני אם להגיד להלז את שמי.

 

אגב, לעניין ה"בק", הוא - כנהוג - לא התכוון לטובתי כי אם לטובתו עצמו. רצה לבקש את עזרתו של סעד-אללה למען קבלני שוב אליו ותחת זה לתת לו איזה בטלן ממזכיריו עתה. זאת אגב.

 

והנה מתחיל אני לשקול ולִטְרוֹת: עפולה טובה מדמשק מכל הצדדים המנויים לעיל, ואפילו מצד המשכורת, שהיא כמעט מוכפלת שם - (כאן אין אני מדבר על ה"רווחים"[8]).

 

אבל עפולה - הוא גשר רעוע לע"ע וחלב עומדת ומאיימת.

 

ואם בין דמשק וחלב - הרי דמשק מבֻכֶּרת.

 

ואני דימיתי, כי אם סעד-אללה יבקש - מאה ואחד אחוזים למאה הם להצלחה. ועל כן: אם לומר שאיני רוצה בסעד-אללה על מנת שלא תפריע לי דמשק לעפולה – הרי יש עִיון לאבד גם זו ולהישאר עם חלב, כמבואר לעיל. אבל אם לאחוז בסעד-אללה - הרי יש לי דמשק בטוחה. אין לי גן עדן של עפולה, אבל אין לי גם גיהינום של חלב ולפי היגיון זה החלטתי.

 

כן. גם הסיתוני ופיתוני בהרב ופיני, ובנינו יחד ארמונות ו"תָכַנּוּ" תוכניות על לימודים שונים ועל הרצאות של ילין וכו' וכו'. גם עמד ודיבר כל הקהל דְפֹה, על ערך המשׂרה ועל החשיבות והברק שבה וכו' וכו'.

 

והלך ה"בק" ודיבר. וכמובן שאכל לעצמו, כי סעד-אללה תפש בעניין בשתי ידיו לעצמו הוא. וציווה מייד להביאני לפניו, ובאתי ודיברתי וכמובן שיָשרתי בעיניו. ואמר לי להיכנס אליו לפנות ערב.

 

וכאשר נכנסתי אליו לפנות ערב...

 

הודיעני איש החמודות סעד-אללה, כי ל"דאבונו הגדול" לא עלה הדבר בידו, באשר כבר הודיעו אודותי לחלב ואין ביכולתם של ה"למעלה" לקחת את צָוָום חזרה, כי מצטער הוא מאוד, באשר הדבר עשוי להזיק לו עצמו, אבל מה יוכל לעשות.

 

מילא, חלב - חלב.

 

אסע מהר בערב או מחרתיים בבוקר.

 

יותר אין מה להוסיף. אכתוב לכם משם. לא מייד - לכשאסתדר ואסתכל קצת במצב.

 

יש לחשוב, שדווקא נחוץ אני שם ודווקא תהיה עבודה רבה, כי כבר תלגרפו ושאלו אם יצאתי לדרך וביקשו להאיץ בי. אין לי מזל, ונגמר.

 

שלום ונשיקות לכולכם, חביבי,

משה