יום ב', 2/9/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  יום ב', 2/9/1957

 

 

יום ב',  2/9/1957

  

יום זה כולו נתקפל במאורע אחד - הברית של בנו בכורו של דודיק: אליהו גולומב החדש. מובן כי נתכבדתי בסנדקות והחזקתי בזרועותי את התינוק המיסכן כשהוא מחותל באותו מצע על קישוריו בו שכבתי אני למעצבה כאשר הוכנסתי לבריתו של אברהם אבינו וכן שכבו בו בנַי ובני אחַי ואחיותַי ונכדַי ונכדיהם, להוציא רק את יותם בן יעל. נתקבצו ובאו בני המשפחה - עדה והרי ויהודה ושלמה ונבות ותמר ומוסיק וילדיהם וקובי ורנה ובנם ובתם וגם בתיה הכבודה מיגור וחוה הדודה החשובה. הצד של מירה היה אף הוא מיוצג כהלכה. לארוחת הצהריים התחלקה המשפחה לשני מחנות - כתריסר סעדו בדירת דודיק ממיבשל סוניה חותנתו ולמעלה מתריסר אכלו אצלנו. הכל נמנו וגמרו כי צפורה הפליאה לעשות בכמות ובאיכות ובייחוד לא פסק שבח מפיו של יהודה על טיבם המופלא של המאכלות שהוגשו, כולם מעשה ידיה של עקרת הבית להתפאר. הייתה המולה רבה ושמחה של שבת אחים.

בהזדמנות זו אמר לי אחי יהודה יישר כוח נרגש על מאמרי-נאומי "המדינה והגולה" ורק הצטער צער רב על צורת הפרסום שנתן לו "דבר", שסייע הרבה לטשטוש חשיבותו ולהעלמת עיקר תוכנו.

אחר הצהריים לתה משפחת [שאול] אייזנברג מטוקיו - הוא יהודי גרמני, בן למשפחה חרדית, היא יפנית גמורה, עמם שתיים מחמש בנותיהם, ועוד להם בן אחד, מבקשים לקחת עמם מהארץ מחנכת ישראלית, משכלת באנגלית ובעברית, למען תכניס מרוח היהדות לתוך ביתם. לדברי אייזנברג, אנשי העסק היפנים שבאו איתו נכנסו להתקשרות יציבה על קניית כל תפוקת הנחושת הצפויה בתימנע - הם מרוצים מאוד מאיכותה של המתכת. פיו של אייזנברג מלא תהילת [יוסף] לינטון ולבו מלא צער על פרישתו. באמת נעשה כאן כנראה צעד ללא כל שיקול - גולדה התעקשה להחזיר את לינטון לאחר שהות ממושכת בחו"ל והוא כבר נטש את משמרתו. אך בינתיים לא נמצא לו מחליף. ובינתיים עומד שר מסו"ת לבקר בטוקיו לקניית מכליות ולבדיקת אפשרויות אחרות. אי-תיכנון ודאגה לעניינים מראש? לינטון היה עתיר קשרים והנה בבוא ספיר לאותה בירה ימצא את עצמו בחלל ריק.

המשכתי בקריאת סיפורו של הבורח הפולני - מרתק ביותר ומזעזע עד עמקי הנפש בתיאורי העינויים וההתעללויות בכלאי בריה"מ. עדיין לא עצרתי כוח לחזור לכתיבת יומן. אבל במיפלט מ"סיבלה" זו זכתה משימה אחרת. ערכתי חוברת שכתב יהודה גוטהלף על "סוציאליזם דמוקרטי מול הקומוניזם". חיבור טוב ומאוד לעניין דווקא עכשיו, אלא המחבר נתפס לשיגרה נושנה בעניין "הלאמת אמצעי הייצור" כתנאי בל יעבור להגשמת הסוציאליזם ובראיית הסוציאליזם בכלל לא כתהליך התפתחות נמשך והולך אלא כתוכנית הניתנת לביצוע חד פעמי, שלאחריו מובטח למין האנושי תור הזהב.

מאוחר בערב אוברי וסוזי לביקור של פרידה, לאחר ארוחת ערב אצל גולדה. ובכן אוברי חוזר לוושינגטון, כאילו תוך הסכם עם ב"ג כי יחזור לסוף 1958 על מנת להישאר בארץ, להיכלל ברשימת המפלגה לבחירות ולהיות שר בממשלה העתידה - לא ברור איזה. דבר מחליפו לא נקבע ומבחינה זו הסיכוי סתום. ב"ג הפליט הערות נגד מינויה של גולדה כשגרירה בארה"ב, משום תסביכי מוצאה האמריקני. לא אמרתי לאוברי כי אי-בהירות לגבי החלפתו בגולדה גם פה גם שם פירושה אי בהירות גמורה לגבי עתידו הוא.

אוברי סייר באזור הספר של הרצועה. כמתיישבים כמפקדי צה"ל הודו פה אחד כי על השקט השורר שם יש להודות לכבי"ל. בינתיים מתרקם משבר חדש. ארה"ב דורשת הסכמתנו לסיורי כבי"ל על פני פס של 500 מטר בתוך תחומנו. עמדתנו נוקשה מראש - להתנגד ויהי מה, אנוסים על פי הצהרתו המפורסמת של ב"ג בכנסת. אבל מה יהיה אם תַתנה ארה"ב את נכונותה לקיים את כבי"ל להבא, שלמעשה היא לבדה נושאת בהוצאותיו, שהן 20 מיליון דולר לשנה, סכום שווה לכל תקציבו של או"ם - בהסכמתנו אנו לאותו סידור? הנעדיף עמדה עקרונית על פני קיומו של כבי"ל בכלל?

 

העתקת קישור