יום א', 1/9/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  יום א', 1/9/1957

 

 

 יום א',  1/9/1957

 

בבוקר ירדתי לת"א והסעתי איתי את מרי סירקין. חקרה אותי בדרך על "היחסים" וסיפרתי לה את כל הפרשה. נרעשה מאוד משערוריית גבעת חיים.

נסעתי לת"א בעיקר כדי לחתוך גורלו של ספר ג'ילאס. שפיר בישר לי כי לא רק קרא את הספר כולו אלא גם תירגם ממנו עשרים עמוד והוא מקבל על עצמו בלבד את כל התרגום ויעשנו תוך עשרה ימים. בקשתו היא כי אני אהיה העורך. עם זה נתקל כמוני במקומות סתומים ומופרכים. דרשתי כי יישלח מברק לניו-יורק לבקש את הכתב-יד הסרבי להשוואה.

היה לי בירור שלם עם ירוחם על שיתופו של אפרים ברוידא בצוות המצומצם של ע"ע. החלה פרשה של התנגשות זיקות אישיות. ירוחם גילה סגור לבו. הוא ושפיר מקבלים סמכותי ומרותי בלב ונפש. הוא עצמו חשב כבר להסתלק מע"ע לאחר שהתברר כי הוועה"פ מכניס אותנו למיטת סדום מבחינה כספית, אבל הנאמנות האישית שנתגבשה בלבו ביחס אלי מנעה בעדו. אבל אם אפרים ישב איתנו, והרי הוא מוסמך בעיני יותר מהם, נמצא כי דעתו תהיה תמיד מכרעת ואז הם מה יהא עליהם. איזה בניין מפותל! הסברתי לו כי אין כאן שום שאלה של סמכות מכרעת אלא רק של הרחבת הבסיס של בקיאות וטעם. מתוך כל הסבך הזה יצאנו למסקנה כי יש להרכיב ועדת מערכת קטנה, בת 7 או 9 חברים, ובה אפרים ועוד אחדים. פירוש הדבר כי לעת עתה לא נקים מועצת מערכת רחבה בהשתתפות כל המאורות.

אנשי ההנהלה עם יתר המולי"ם יצאו משיחתם עם פנחס ספיר וידיהם על ראשם. סירב לתת הנחה כלשהי. גם גילה בשיחה זו עצבנות קיצונית - היסטרית ממש. נראה כי שביתת את"א הביאתו עד דכא.

במפלגה מצאתי לתימהוני הדים נלהבים מהרצאתי בכפר סבא. סורקיס ויצחק שפירא סיפרו לגיורא ניסים ונפלאות על המעמד וההתרשמות. לא יכולתי שלא לקבל כמהימנה את עדותו של שפירא על חוות דעתם של בנו וחבריו - המשמרת הצעירה של צופית - שחזרו מאוד "מבסוטים".

קראתי את אריה נשר ומיכה שביט להתייעצות על "הקליטה החברתית" (מכאן ואילך - קל"ח) ונקבעה תוכנית להקיף תחילה 18 סניפים. ברור כי קניתי לי "מפטיר" עצום ואצטרך לבקר במקומות ולנאום מי יודע כמה פעמים. גם קיבלתי על עצמי לחבר כרוז לפתיחת המיבצע.

עוררתי עם אריה נשר שאלת התקפה חזיתית בשלב זה על מפ"ם ואחה"ע, תוך הסתייעות באכזבה הגמורה מבריה"מ ובהתרגשות השוררת בציבור משמיעת סיפוריהם של שבי הפסטיבל [של "הנוער הדמוקרטי" במוסקבה] על שחור גלותם של יהודי בריה"מ. נכנסנו אל גיורא ושמענו היסוסיו: מילא אצל מפ"ם אין לנו מה להפסיד, אבל לדעתו קיים ועומד סיכוי של התקרבות אחה"ע וזה עלול להתחבל ממַחֲצָה של התקפה פומבית. לא השתכנעתי אבל גיורא ביקש ימים אחדים לשקול (או להימלכות ב"זקן"?).

אחר הצהריים בא לפי מועדה האיש הוותיק חיים רוקח, שנקע ממנגנון המפלגה עם חילוף המשמרות. בפיו רעיון חדש ומחודש - הוצאת עיתון ערב של המפלגה. התוכנית נדושה פעמים אין-ספור ושוב ושוב נגנזה מחוסר סיכויים להצליח ולהחזיק מעמד. אך הפעם יש באמת חידוש, והוא התלכדות קבוצת חברים שנתמלאו להט לעניין ונאפדו אמונה כי עשה יעשו ויכול יוכלו. ממילא מובן כי אין להם פרוטה לפורטה ואת יהבו הכספי של העניין הם משליכים על המפלגה. כל התוכנית נראית כמהדורה חדשה של חלום ליל קיץ, אך דבר קיומה של קבוצת מאמינים מאחוריה מחייבת יחס רציני ולכן הסכמתי לכנס את ועדת העיתונות לדיון בהצעתם.

משגמרתי למעשה את התקנת ספרי על אסיה לדפוס הייתי טרף ללאות ולגל של עצלות הפוקדני במצבים אלה. ביומן בוקה - לא כתבתי זה שבועות והפיגור מבהיל - אך לא עצרתי כוח להתחיל וביקשתי מיפלט בקריאה, תוך תואנות כלפי עצמי כי גם זה עיסוק חשוב ואין בו שום הוצאת זמן לריק. התחלתי קורא את האבטוביוגרפיה של נקרומה, ר"מ גאנה, ספר הראוי להיקרא כשלעצמו וגם מחייב תשומת לב משום הפצרתו של ראובן ברקת כי ע"ע יוציאו בעברית. תחילת הספר לא כבשה לב - נוקשות סגנון וניפוח המחבר את עצמו ובסיכומו של דבר שיעמום.

קובי ורנה והילדים באו מצהלה על מנת לנסוע איתי לירושלים לברית של בן דודיק ומירה. נסענו כולנו לפוריה לתה ובילינו שם שעה בזלילה. משם יצאנו לירושלים לאחר שגם הרי החייל הצטרף לחבורה.

לערב זה היה מאורגן מיבצע מיוחד. בטרם אמסור ספרי לדפוס בחינת זהו כל מה שיתפרסם ואין להוסיף עליו ואילו כל שהושמט טעון גניזה עד שיבוא יומו, אמרתי אקרא באוזני סגל חבורה כל אותם הקטעים הנוקבים ועוקצים שביומן, בהם מבוטאים לבטי עם עצמי ותגובותַי וערעורַי וניתוחַי בימי מסע סיני ומייד לאחריו. בקושי רב התלקט הסגל המוזמן עד שסוף סוף אפשר היה לגשת לקריאה. השומעים היו צפורה, קובי, חיים, דודיק, עדה, הרי ו-חנה זמר. הקריאה נמשכה כשעה וחצי. עדה והרי נפלו קורבן ונרדמו. השאר החזיקו מעמד. הדעות נתחלקו. חנה החמירה ודנה כל הקרוא לגניזה. קובי נקט קו אופייני - אין לכלול כל החומר הזה בספר היומן, אך יש למצוא הזדמנות לפרסם את כל השקלה הכלולה בו. צפורה ודודיק וחיים - בייחוד חיים – ניסו להציל משהו. קיבלתי דעת המחמירים.

כל הסקר הזה על סערות ששככו זה מכבר וכאילו נשתכחו הסעירני מחדש וכאילו חייתי בערב קצר זה אותם הימים והלילות והשבועות של זעזועים וחקרי לב והתגעשות בלתי פוסקת.

להשביח נפשי פתחתי בקריאת הספר שהביא לי אריה לבבי "Walk Long The" והוא מעשה שהיה בקצין פולני שנתפס על ידי הרוסים בתחילת מלחמת העולם השנייה, עוּנה ונדון לעבודת פרך בסיביר וברח משם ברגל עם אחדים מחבריו על פני כל אסיה עד שהגיע להודו. קצת נחמה שיש לי בימים אלה היא כי חזרתי לקריאה במלוא התנופה, לאחר שהפכתי נזיר מסֵפֶר זה שנים. אני קורא עכשיו בעת ובעונה אחת שלושה ספרים - ספר זה שהזכרתי וספרו של נקרומה והספר הגדול של היהודי-הרוסי-אמריקני ברטראם וולף על "השלושה [לנין, טרוצקי, סטאלין] שעשו את המהפכה" [הוצ' "דיאל פרס", 1948].

 

העתקת קישור