מכתב 87 - רבקה יקרה! (אחותי) - 24.9.1917
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 87 - רבקה יקרה! (אחותי) - 24.9.1917
כותרת משנה  פֻווילה, ח' תשרי ע"ח

 

פֻווילה,  ח' תשרי ע"ח  [24.9.1917]

רבקה יקרה!

 

 

תחת הרושם האיום של הידיעה על איבוד עצמה לדעת של רחל פַּפֶּר[1] יושב אני לכתוב לך. זה נורא, זה מבהיל, זה קורע תהום תחת הרגליים. ילדה מסכנה, ילדה אומללה! ומחשבות שחורות נגררות. המקרה השני אחרי יצחק יפה.[2] ושניהם היו קרובים לנו, בכל אופן אם היו קרובים למי שהוא, הרי רק לנו. מדוע לא יכולנו לתת להם תוכן לחיים, לחיי רוחם? ואם אין אנו יכולים, מי יוכל?

 

בנוגע לרחל פפר - הייתה דחייה מצדנו. הוא אשר דיברתי. אנו יותר מדי בררנים, והלא נערות כרחל פפר - ספורות הן. ומי יודע אם אין זו רק התחלה. הלא איבוד לדעת לובש תמיד צורת מגפה, בייחוד כשהסיבות כאן הן כלליות, אופי אישי מיוחד ביותר אין בהן. וחרדה תוקפת אותי: אי-אמון מתעורר ביחס לאנשים היותר קרובים והיותר יקרים. והלא מצבי נפש קשים עד לבלי שאת, הרפתקאות הרוח וסיגופים אינם חסרים. והתעורר המחשבה הינו דבר שאין לרצון ולמוח שליטה בהם. ומן המחשבה אל המעשה לפעמים רב המרחק לעשרות מילים ולפעמים - קרוב כחוט השערה, והכל תלוי במצב הנפש...

 

כתבי לי עוד פרטים על העניין. אם אפשר, שלחי לי העתקה ממכתבה לרחל ויתקין.[3] מה עם הוריה, אחיה?

 

אני רואה אותה לפני ברגע זה, כשהייתה עוד ברוסיה: גימנסאית קטנה, בהירת שערות, הייתה לועגת לנו כשהיינו באים, אני ונערי תלמוד התורה, ללמוד בערבים אצל אביה.[4] ואני רואה אותה בחגיגה בבית הספר לתימניות,[5] בין המון הילדות הקטנטנות, שמחה, עליזה, מלאת חיים ופעולה. איזו רוח בריאה ומעודדת נבעה אז ממנה, רוח של עובדת-עַם[6] אמיתית. ואחר כל אלה נוטלים האנשים אקדח ושמים קץ לחייהם. ולי נדמה, שלו נודע לי במקרה רצונה בעוד מועד, הייתי מוצא מילים בעלות תוכן כה מכריע ומוחלט בהשפעתן עד שהייתה המחשבה על המוות נעקרת מייד ממוחה ונעלמת, והילדה הייתה ניצלת.

 

אבל היא אמרה: שלום, רבותי! - ואיש לא הלך אחריה.

                                                           ______________________

 

חיינו-אנו נובעים הלאה. הבה ונמשיך אותם. ובכן, קיבלתי היום את מכתבך מראש חודש אלול. יחד עמו - מכתב מגברץ מקושטא.[7] אגב, אגמור איתו את החשבון. הוא רומז להרבה חדשות בעולם העליון, בשורות טובות ונאמנות לנו. כמובן מקורותיו - הד"ר ארתור [רופין] וכו' (הלז השיג חופשה לחודשיים). לפי דבריו יש הבטחות מסוימות מאנגליה, ספרד, פורטוגל וגם רוסיה - לתת את הארץ לנו אחר המלחמה.[8] חושבים (זאת אומרת ד"ר ארתור חושב) את העתיד לבטוח. שמואל [ייבין] בקושטא. ילך לארם-נהריים. זליקוביץ וצ'ק הירושלמי איתו יחד.

 

לפני ימים אחדים קיבלתי את שני מכתביך מחודש אב, אחר המחלה. מכתבים אלה היו לי למפח נפש. הבה ואספר.

 

לפני שבועות אחדים נסע מכאן אופיצר אחד לדמשק. אני שלחתי על-ידו מכתבים לחבריא בדמשק[9] וגם הביתה, וביקשתיו להביא לי מכתבים משם. תוכלי לשער את השיעמום הנורא הממיתני פה, את המרה השחורה שהוא נוסך עלי, את הקרשצ'נדו של מצב הרוח שהתחיל בדרך מירושלם - והֶערכת את קוצר סבלנותי בחכותי לשובו של אותו האופיצר מדמשק, או יותר נכון לבוא המכתבים אשר איתו.

 

ובימים האחרונים חליתי קצת. הייתה קדחת, מלווה קצת בקלקול קיבה. מובן, שלא שכבתי כמו שצריך, כי אעפ"י שעבודה רבה אין, בכ"ז יש תמיד מה לעשות, וזה דורש לצאת, להתהלך, לדבר, לכתוב וכו'. אי-לזאת עברה המחלה ו"כִינַנְתי"[10] את עצמי לא מעט. חלשתי הרבה, לא נשאר בי כוח. לחולשה נלווה כֶבֶשׂ [קבס] תמידי, חוסר תיאבון, גיהוקים רעים אחר כל אכילה, כאב ראש וכו'. כל זה השפיע הרבה על מצב הרוח, אשר בלאו-הכי אינו מזהיר, והייתי במצב נפש מוזר לי לגמרי, עצבנות פנימית, מחשבות מוזרות, אי שֵנה בלילה עם סבך הרהורים חסרי מובן וכיוצא באלה.

 

ובהיותי באנדרלמוסיה נפשית זו באה כמרפא הידיעה על בוא האופיצר מדמשק למעאן. למחרת צריך היה לבוא הנה ואני חיכיתי כל היום וספרתי רגע לרגע. ותיארתי לעצמי את המכתבים אשר יביא וניבאתי מראש את תענוג קריאתם. בראש וראשונה יהיה מכתב ארוך מבהרב - שיקוי לעצמותי, להשיב את נפשי העיפה, מכתב מלא חדשות, חוכמות, הלצות. מכתב מדב - יביא אולי סוף סוף ידיעה משמחת על גמר הרפתקאותיו ועל הגיעו אל המנוחה. מכתבים מא"י: ממך - אולי מן הבית.[11] עתה אני רואה שבוודאי מן הבית, ואולי גם מכתבי הילדים. ושמא גם מכתב מאליהו.

 

וע"י התלפון הנני חוזר ושואל על מהלכו של האופיצר. בין מעאן לבין פווילה יש שתי תחנות, מעיינות המיושבים על-ידי צבא. הנה עבר הוא את הראשון. עתה הוא בין הראשון והשני. אנו שלחנו מפה איש אל המעיין השני, כדי שייקח מן האופיצר בבואו את המכתבים ויביאם מהר הנה. גם הגרמני חיכה למכתביו. ופתאום, חזיז ורעם! כברק באה בתלפון הידיעה, כי הבדווים התנפלו על השיירה של אותו אופיצר בדרך בין שני המעיינות (הוא הוביל איתו הרבה כסף, משכורת כל האופיצרים והחיילים שלנו בעד שלושה חודשים, ולבדווים נודע הדבר על-ידי מרגליהם במעאן, הם ערכו לו מארב בדרך). פרצה תגרה. מכל צד עפה העזרה, אבל היה מאוחר. 15 איש היו בשיירה. 5 נהרגו, 6 נפצעו (בתוכם גם האופיצר), שניים נִישבו ורק שניים נִיצלו ועורם בין שיניהם. את ארבעת הגמלים עם כל המשא, חפציו של האופיצר, טבק לכל הרגימנט, חפצים שהזמינו אופיצרים שונים בדמשק וכו' והעיקר - שקי המכתבים - שללו הבדווים. הם היו כשלושים איש, אבל הם היו במארב. הם יורים היטב ואינם מחטיאים, אחר ההתנפלות רוכבים הם על סוסיהם והוגניהם ונמלטים. והחיילים התורכים הם גְלמים, בלכתם מביטים הם ארצה ולא אל הצדדים, וכשלפתע פתאום תוקפת אותם האש מתבלבלים הם ואינם מספיקים להוריד את הרובה מן הכתף. מן הבדווים לא ניזוק אף אחד. בני חיל! אבל המכתבים, המכתבים!

 

את אשר סבלתי באותו לילה (ואני עדיין חולה) משירהולץ לא אוכל לתנות. ישולם לו גמולו בגיהינום הגרמני. בעיני האיש הזה היה כל המקרה הנורא ואובדן כל-כך הרבה אנשים כאפס למול אובדן מכתביו.

 

למחרת נשלחו פלוגות לשוטט בסביבה. מצאו הרבה חפצים אשר זרקו הבדווים בלא מוצְאם חפץ בהם. ביניהם - האח: שוב שמחה - שק המכתבים. השק הובא, אבל זה היה שק דואר ומתוכו דַגְתי עבורי רק את שני מכתביך מחצי אב.[12] איתם - מכתב מחנה כהן [מירושלים], כי באותו הדואר שולחת היא לי את תיבת הדבש. כן, נכון. כל המכתבים והעיתונים של שירהולץ, גם השק מפנים ומחוץ, היו מלוכלכים וספוגים דבש. אבל הפח, הפח איננו. הערבים שברוהו כנראה וטרפו את הדבש. אבל כלום יש לדבר על דבש, כשמסביב לאותו הפח נהרגו אנשים? אומנם, הם היו תורכים ואנשים המוּצאים להורג, אבל הן גם להם תחכינה האימהות, תחכינה ותחכינה...

 

ואח"כ חקרתי ונודע לי מן האופיצר, ששכב כבר פצוע בבית החולים, כי אומנם קיבל מעטפה עבה מבהרב, את המעטפה שם בכיס מעילו, ואת המעיל הזה דווקא (בגד חדש) לא לבש בדרך ממעאן והוא נגזל יחד עם כל מלתחתו אשר לא נזרקה בדרך ולא נמצאה...

 

ועתה, שערי בנפשך את ייאושי המר. ותארי לעצמך את מצבי - בלי מוצא. כאן מדבר, מדבר רע, ארץ ארורה. ואני קבור כאן ואיני יודע לשם מי ולשם מה. ואני מענה ומייסר את עצמי על התעקשי בפרינציפים,[13] על המיתי, קָבְעִי את נשמתי לשם הפרינציפים, אשר מי יודע אם הם בני ערך וקיימא בכלל. ואין איש איתי, אשר אוכל להחליף איתו מילה עברית, דיבור חי. וקצתי בגרמנים ונמאסו עלי התורכים. דיבורם מרגיז אותי. צחוקם מעורר בי סערת עצבים אשר אני מוכרח לשככה בתוכי פנימה ולא לתת לשמץ דבר פרוֹץ החוצה. ועם כל אלה הולכים לאיבוד המכתבים היקרים, אשר היו שופכים אור ומחממים את הנפש ונותנים חומר לחיי רוח לכמה ימים, והיו מעוררים כמה הרגשות...

 

מכתבים שאבדו! מי יודע מה הובע בהם, איזה מחשבות יקרות, איזה ידיעות חשובות. והלא מה שנאמר פעם אינו חוזר! האומר עצמו אולי התחרט על מה שאמר, ובפעם אחרת ישנה את דבריו, ואני מאבד באופן כזה יכולת לעמוד על מצב הגלגול הנוכחי של נפש חברי וידידי, אשר בלאו-הכי נשמט אני מהם ואין אני בא במגע איתם אלא לעתים רחוקות ובאופן מקרי. ואין לך מנחם, ואין מרגיש בצערך, ואין מבין אותך. מכתבַי, מכתבַי, אַיֶכֶם.

 

עתה נוסע עוד בן-אדם אחד דמשקה וישוב כעבור שבועיים. שוב פעם צריך להזדיין בסבלנות ולחכות שבועיים, אבל המכתבים שיביא לא יהיו המכתבים שאבדו. ההם          אבדו - ואינם.

 

לא טוב לי, אחותי. אני משתגע מבדידות וּמֵהֵעָקַת המחשבה על האבסורד במצבי. ואיני יכול למצוא תוכן לשכך את סערת המחשבה. כמו להכעיס - אין כאן עבודה, כמעט בטלה גמורה. אוכלים וישנים. התחלתי ללמוד גרמנית. למדתי, למדתי ונמאס. מצאתי ספר סיפורי דוֹדֶה בגרמנית: "מכתבים מן הטחנה". התחלתי לתרגם לעברית, כך סתם, עד שפגשתי בסיפור המשחיר את היהודי ופגה חמדת הספר והשלכתיו.

 

מצאתי שחמט, לימדתי את האדיוֹטנט את המשחק. הוא בחור פיקח ותפש את העניין לא רע, ואנו משחקים עתה מבוקר ועד ערב. אבל כל זה ללא הועיל. היתוש מנקר ואין ממש אוויר לנשימה.

 

שירהולץ חוזר ואומר, כי לחורף לא יישָאר כאן, או יקבל חופש - לפעמים אומר הוא בהחלט כי יקבל חופש, והשד יודע אותו - או יעבור לחיִל החמישי, לסביבות איזמיר, ואו שני הדברים יחד, יעבור לחיִל החמישי ומשם יקבל חופש. אבל לפי דבריו צריך הוא לנסוע בסוף אוקטובר, ועתה סוף ספטמבר. יש רק חודש ועליו היה להתחיל מכבר בצעדים הנחוצים, והוא אינו נוקף אצבע עדיין. הוא אשר דיברתי, השד יודע אותו. אם ילך לחופשה - ישלחני גם אותי לחופשי. אם ילך צפונה - אהיה מחויב ללכת איתו. השאלה אם אלך? ומה את חושבת, קשה להכריע ולהחליט. לאמר: לא? אבל איך? העצה של טהון בטלנית.[14] עכ"פ רוצה אני לזוז מפה, לנסוע, לשנות מקום ומזל ויהי מה. אופיצר גרמני בא עם חיילים תורכים להכניע ערבים מורדים, ואני בתוך העניין! איזו שייכות? טוב, כל העניין מעניין מאוד, גם לקבל מושג נכון על אופי מלחמה פרטיזנית בארצנו הוא דבר חשוב מאוד. אבל לזה דים שבועיים, חודש. אבל הנה כבר שני חודשים וסוף אָיִן.

 

אם אצערך בכל הדברים האלה, חבל. חשבתי, אומנם, לבלי נְגוע בזה, אך תמיד יקרה אותי כך, טרם החילי לכתוב מחליט אני שלא לגלות את מכאובי, לבל אצער אחרים, אך עטי עט אמת ולמרות רצוני, ושלא בהכרה, מושך הוא את המחשבות האמיתיות החוצה. אל-נא יגעו הדברים יותר מדי בלבך. קבלים כמו שהם. ואם לא לך אספר, למי? אני בטוח שאת בבית. הביתה כתבתי לפני כשבוע על-ידי דמשק. הפעם לא אכתוב לחוד. נשקי בשמי את אימא והילדים. ברכוני ליום הולדתי.[15]

 

עדק'ה, "דפקו" לך עשרים. ואת כשהיית - עדק'ה קטנה עם שכל גדול. מדי גדלנו הולך ההבדל הגיאומטרי בינינו ופוחת. כשהייתי בן 6 היית את בת 3. אז הייתי פי שניים גדול ממך. אני הייתי בן אדם ואת כאין וכאפס לפני (דבר דומה לזה אומר הנגר לקַשְטַנְקַה, לא כן, עדק'ה? אוי, אמרי מהר מה הוא אמר"[16]), אבל עתה אני בן 23 ואת בת 20 ובהרב אומר כי את יותר חכמה ממני.

 

אני לוחצך בחוזקה אל לבי ומנשקך הרבה, הרבה, אחותי היקרה!

 

מספיק לי. כיתבי, רבצ'קה!

 

שלום ונשיקות לכל. לזקנה, לדוד, לדודה. מה עם הדודה גוּטה?

 

משה

 

כיתבי לאליהו שיכתוב לי.

 

כן, לסכנה ולשטויות ממין זה אל תדאגו. אני מחוץ לכל זה. הגרמני פחדן גדול. ועורו יקר לו יותר מכל צבא תורכיה וזה טוב.

 

כיתבו לי רק על-ידי דמשק (בהרב) ובשום אופן אל תוסיפו שְלוח את המכתבים לירושלים. אם לא קראת את שני המכתבים הארוכים שלי לדמשק, דִרשים מבהרב.[17] בכותבך - אל יהיה המכתב מקרי. כיתבי הרבה ועל הכל. על הבית. על עצמך. על המצב.



[1]  בוגרת מחזור ב' של ג"ה, בתו של אליעזר פ'. עלתה עם משפחתה מחרסון, עיר הולדתו של מ"ש, ב-1906 עם גירוש ת"א הלכה לרחובות ועבדה בהוראה. דרה שם עם חברותיה צפורה מאירוב ורחל קטינקא. במכתב אליו מ-19.8.1917, שאותו מזכיר מ"ש להלן, סיפרה רבקה על ההתאבדות:

קרה אסון אשר לא יאמן כי יסופר. שמע וחרוד: רחל פפר איבדה את עצמה לדעת. זה נעשה ברחובות. המיתה את עצמה בלילה, בכרם שקדים, ע"י ירייה מבראונינג בצוואר. [---]  בזמן האחרון היא גרה עם צפורה ורחל קטינקא והן הרגישו במצב רוחה הרע, אך מי יכול לשער? [---]  עלי עשה זה רושם כבד ועורר בי מחשבות שחורות מאוד עלינו, על הסביבה ועל הכל בכלל. לא אתפלא אם תתחיל עמה שורה של "מקרים" כאלה (אמ"ש: גרא, עמ' 195-196).

[2]  תלמיד מחזור ד' של ג"ה. התאבד בת"א ב-17.11.1916. היה מקורב למשפחות שרתוק-הוז-גולומב (כתלמיד שנשלח בגפו מרוסיה התאכסן בפנסיון של שרה הוז, אם דב). יומנו הוצא לאור ב-1982 (יצחק יפה, מה הם החיים?, תשר; הקדמה מאת יעקב שרת, ושם גם על מאמצי אליהו גולומב למנוע את ההתאבדות: ר' גם חביון, א, עמ' 123).

[3]  בוגרת מחזור ב' של ג"ה. אחותו הצעירה של יוסף ויתקין. במכתבה לאחיה על ההתאבדות כתבה רבקה כי ר"פ "השאירה מכתב לרחל ויתקין שבו היא מתאוננת על חוסר קודש ונשגב בחיים, אשר ירומם את חיי יום-יום, על חוסר איש שיאמר מילה חמה וכו'" (אמ"ש; גרא, שם, ושם גם קטע מיומנה).

[4]  אליעזר פפר, מורה בביה"ס לבנות של הוועד האודיסאי ביפו מאז עלותו ב-1904 מחרסון, עיר הולדתו של מ"ש, שם היה מנהל תלמוד התורה. מראשוני המורים ברוסיה שהורו "עברית בעברית".

[5]  כמה מבוגרות ג"ה ובראשן רבקה שרתוק פתחו בי"ס זה (סיפורה, עמ' 175) . על הווי ביה"ס ר' מכתב ד"ה למ"ש בדמשק מ-17.3.1916 (אמ"ש: גרא, עמ' 112-110).

[6]  הביטוי "עובדת עם" הוא עברות של המונח הרוסי "נרודניק" ["נרוד" - עם ברוסית]. ה"ברודניקים" היו בוגרי גימנסיות ברוסיה הצארית, שהלכו חדורי תחושת שליחות אל העם - אל האיכרים הנבערים בכפרים - להקנות להם אורינות.

[7]  9 ממכתבי משה גבירצמן למ"ש מ-1918 שרדו ומצויים באמ"ש.

[8]  במכתב מ' גבירצמן למ"ש מאמצע אונ' 1917 הוא אומר: "עיקר שכחתי, אבי הקדוש, דודַי יענקל דוד [בריטניה], אַפֶּנין [איטליה?] וגַל [צרפת? פורטוגל?] וכמו כן זה ששוהה בארץ הקרה [רוסיה] הבטיחו לי, שאחרי המלחמה יתנו לי את האחוזה שיש להם בת"א [---] גם דודי מגרמניה מבטיח לי את עזרתו להבא" (אמ"ש; ור' מכתב 54 הע' 5).

[9]  וכן למ' גבירצמן בקושטא. בתשובת מ"ג למ"ש מ-9.10.1917, השופכת אור על תכתובת מ"ש ותפוצתה, נאמר: "מחכה אני בכיליון עיניים להמשך מכתבך. את התחלתו שלחתי ל[חברים ב]ברלין" (אמ"ש).

[10]  מלשון כינין.

[11]  כלומר מראש-פינה.

[12]  על אחד מאלה, מ-3.8.1917, רשם מ"ש: "ה' תשרי ע"ח [21.9.1917], פווילה. [המכתב] ניצל מן ההתנפלות בין אוהידה ומוּריגה. רק הדבש הלך לעולמו".

[13]  עקרונותיו המוסריים של מ"ש, שלא הניחו לו להפר שבועת חייל ולערוק, הכריעו לדידו כל שיקול אחר.

[14]  פשר עצה זו לא נתחוור, במכתב רבקה למ"ש מ-14.8.1917 נאמר: "דוד [כנראה סברדלוב, מאנשי "הקבוצה היפואית" ששמרה על ת"א] נסע היום לבן-שמן להתראות עם טהון. הלז מציע כנראה דרך חדשה, בהיות שעל הראשונה אין כל ידיעות" (אמ"ש).

[15]  השני במהלך השירות.

[16]  עדה היטיבה לזכור ולצטט מהקלסיקה הרוסית, שאותה החלה לקרוא בספריית המשפחה בימי עין-סיניה. "קשטנקה" הוא שם סיפור של צ'חוב על כלבה, שבעליה, נגר, אומר לה ברגע מסוים: "את, כלבה, מה את כבר מבינה בחיים?"

[17]  האחד ששרד מובא לעיל (מס' 82).

 

העתקת קישור