פֻווילה, ו' תשרי ע"ח [22.9.1917]
ידידי היקר, אליהו!
כותב אני לך מבלי דעת איֶךָּ, מה מצבך ומעשיך. ועם אי ידיעת מצבך קשורה אי ידיעתי את מעמד העניינים שלנו בכלל, את מצב הרוח והלָכוֹ והיוצא בזה.
לא כתבתי לך עד כה, ובכלל איני מרבה לכתוב לך. אך דע-נא, כי תמיד תמיד מחשבותי והרהורי עליך ויש לי תמיד איזו נחת רוח ואיזה סיפוק נפש בזוכרי כי אתה באשך הינךָ - על-כל-פנים, במקום הצריך לאנשים ולעבודה.
עד עתה יודעים עלי יותר מכל החברים בדמשק, כי עם דמשק עומדים אנו בייחוסים תכופים (בכל חודש נוסע מי שהוא), ומכיוון שכותב אני על-ידם יוצא מאליו, כי כותב אני להם יותר מלאחרים. אני ביקשתים לשלוח את מכתבַי לארץ-ישראל ובוודאי הגיעו מכתבים אלה גם עדֶיךָ.
נמצא אני בפווילה, מעין על דרך מעאן-עקבה, יום ממעאן, יומיים מעקבה. דרומה ממנו בדרך זו אין צבא יותר. הארץ מסביב במרד. היא אינה מיושבת. צומח אין מלבד שיחים קטנים. מים יש די בהרבה מקומות. האוויר רע, כבד, חם ביום, קר בלילה, רוחות יבשות מרימות אבק. הארץ ארץ הרים, גובהה בכלל יותר מ-1000 מ'. חורפה של הארץ קר וקשה מאוד, גם קֵיצה רע. ארץ ארורה, נחלת עשו.
בסביבה שורצים שבטים מורדים, נתמכים בנשק, בכסף ובמזון ע"י האנגלים דרך עציון-גבר. אבל אנגלים אין כאן. הערבים האלה מציקים הרבה לממשלה ומסבים הרבה נזק: הורסים גשרים, חלקי מסילה, מתנפלים על שיירות ועל חלקי צבא קטנים ותמיד מצליחים. הם יודעים את הארץ ויודעים לנצל כל גבנון וכל תעלה. כשהם מתנפלים - תמיד לפתע פתאום - באים החיילים התורכים במבוכה ואינם מספיקים גם לירות, והערבים הורגים בלי חמלה את הכל, גוזלים וחומסים וגם לוקחים שבי - אולי שולחים אח"כ אל האנגלים. גדודי צבא גדולים נמצאים במצב טיפשי. עומדים ומתבצרים ואזי הם בטוחים, כי הערבים לעולם לא יהינו להתנפל על עמדה מבוצרת ומוגנה במקלעים. אך פְּרוֹאוּצ'יט [רוסית: ללמד בינה] את הערבים אי אפשר, כי הצבא נלחם לפי תכסיסיו הרגילים והם נלחמים על-פי זריזותם וידיעתם את הארץ. 10 אנשים מראש שתי גבעות יכולים להביא במבוכה ולעצור רגימנט שלם וגם להסב לו הרבה נזק, ולתפיס אנשים אלה אי אפשר. תמיד עומדים במקום סתר סוסיהם או גמליהם ורק באים הם במצוק, הינם רוכבים ונמלטים ומי ירדוף אחריהם.
אותי מצחיק כל העניין וכל הצלחה של הערבים משמחת אותי, כמו שאשמח תמיד כשאיש קטן ינצח בחוכמתו איש גדול טיפש.
נמאס לי הכל. נמאסו התורכים ונמאס הגרמני. אין בי כוח לסבלם, נעשיתי עצבני מאוד. איני יכול לשמוע את דיבורם של התורכים, את צחוקם. הכל מרגיז אותי. ואין איש איתי, אף איש אחד. זה לי הזמן הראשון שנמצא אני יחידי. בקושטא הייתי מתראה פעם ופעמיים בשבוע עם החברים. במוקדון היו בקרבתי שני בחורים משלנו.[1] פה אין איש. כשהייתי במקרה במעאן לפני כחודש ופגשתי את ברוּמר וקיטַיְניק שמחתי והייתי מאושר.
ואני הולך ונוכח באבסורד הפנימי שבמצבי. למה ועל מה. נתמוטטו ונתרועעו ונהרסו כל הפרינציפים ואינם. ואפשר שנכונים הפרינציפים ויש בהם אמת, אבל כשהאמת של הנשמה נחנקת, כשהנשמה אינה חיה, מה בצע באמת ההיא. והלא אני איני חי, איני חי באותו המובן שדווקא אני עצמי עמדתי עליו ודיברתי תמיד. והנפש כלה לברוח מן המקום הזה ומן הסביבה הזו. מה לי בין הגרמני והתורכים, שבאו להכניע מרד ערבי. שאלות ישנות!
אבל מה לעשות? אין שום דרך. ותוקפים געגועים כ"כ חזקים, עד לכאב, לעבודה יקרה, למחשבה טהורה. ואין מוצא.
נוסף לזה חליתי כאן. קדחת מלווה בקלקול קיבה. המחלה כבר עברה, אבל תוצאותיה נשארו. חולשה וסתם הרגשה עצמית רעה. על העצבים הזכרתי עוד קודם. בכלל, רע עלי המעשה. אני מתנחם בלימוד גרמנית ובתרגום ספרי דוֹדֶה אשר מצאתי במקרה במעאן - בגרמנית, אבל אין זה עוזר, ולי נדמה לפעמים כי קרוב אני לאיזו מחלת נפש. אני יחידי, אליהו, בין אנשים זרים שנמאסו עלי. זה יותר רע מבין שונאים.
יש חשק לקפוץ אגרוף ולחרוק שן, ולצעוק... ולהכעיס, אין הרבה עבודה ולמחשבה יש די זמן לטרוף אותי.
חלום אחד יש. הגרמני אומר, כי יקבל החורף הזה חופש לנסוע לגרמניה ואז ישלח גם אותי לחופשי. מה יהיה אחר החודשיים ההם - מחשבה זו מניח אני. אבל להיות חודשיים חופשי בארץ-ישראל, זהו אושר. אהיה זמן קצר בבית ואחר-כך אבוא דרומה ואנסה את כוחי באיזה דבר. לפי דברי הגרמני ייסע בסוף אוקטובר, הרי זה בראשית חשון. נחכה ונסבול. אך הוא יכול גם לשוב מדעתו ולהישאר ואז...
כתוב לי, אליהו, מכתב גדול ומפורט. גם על עצמך כתוב.
מכתביו של דב מביאים אותי בייאוש.[2] מה יהיה?
את מכתבך שלח בהזדמנות בטוחה דמשקה. משם יישלח המכתב באופן בטוח מאוד ועל-כן תוכל לכתוב הכל. את מכתבי מוטב שלא תַראה.
שלום,
משה
דרוש בשלום יעקב [כבשנה], דוד,[3] אברהם [שמיון]. אם הינךָ בגליל פקוד את שמואל [סבוראי] בשמי. כתוב, אנא, כתוב. הלא אני כה יחידי.
היו כאן אווירונים אנגלים. כנראה באו מעאנה. זרקו כ-70 פצצות. הנזק קטן מאוד.
חיי בטוחים מסכנה. הגרמני פחדן גדול, וזה טוב.
[1] פנחס ריקליס וחיים גלובצקי.
[2] במכתב אחד של דב למ"ש מתקופה זו, שנשתמר (נכתב בדמשק ב-15.8.1917), הוא כותב ארוכות וקודרות על מאמציו לחזור לשירות הצבאי אחרי השלב הראשון של עריקתו, שהעלו חרס, וכן על ההתנגשויות הקשות באזור רחובות בין שומרי המושבה ובדואי הסביבה, שבהן השתתף, על אי-הצלחתו לשכנע את השלטונות להתערב ועל שובו המאולץ לדמשק. והוא מתוודה: "גם שלא הצלחתי בעניין רחובות הכעיסני תמרורים. אם גם בא"י איני מוציא את מקסימום התועלת מעצמי, אז למה זה אנוכי?" (אמ"ש: גרא, עמ' 193).
[3] ככל הנראה ד' סברדלוב, מחברי הקבוצה היפואית, ואולי ד' כבשנה, בוגר מחזור ו' של ג"ה, אחי יעקב.
