יום ב',  5/8/1957

בע"ע ישעיהו רבינוביץ מטורונטו: משכיל וסופר עברי שבעברי אשר איווה את קנדה מושב לו, חבר תנועתנו, פרנסתו על הוראה, צופה מאותה פינה רחוקה הליכות בית הספרות העברית וכותב ספר אחרי ספר. הביא באמתחתו ספר מוכן - עיוני ספרות - כולו מסות על השירה העברית של שנות העשרים והשלושים: שלונסקי וא"צ גרינברג ויצחק למדן ואהרון צייטלין ועוד, ובתוך כל אלה נשתרבבו שתי מסות על סופרי פרוזה, על קפקה מזה ועל ש"י עגנון מזה. הספר נלקח לקריאה.

אברהם שלונסקי בא לדווח על צרור השירים הרוסים מבריה"מ שהשתלט עליו. בעצמו תירגם שלושה שירים - הפליא לעשות. לא טישטש ולא הבליע אף כלשהו את נעימות הכוסף המעונה מזה והזעם הכבוש מזה, אלא להיפך העלה אותן לשיא פיוטי אפשר רם מבמקור. שלונסקי הציע להרחיב את חוג המתרגמים והביא רשימה ארוכה למדי של שמות.

עליזה יונגרייז, ההונגרית המשונה, שלמדה היטב עברית ופירסמה ב"דבר" כמה רשימות מעולות באופיין הספרותי, באה לבשר כי היא מכינה ספר שלם לדפוס, תוכנו סיפורים ורשמים. אמרתי כי תגמור ותביא ונקרא ונראה.

במפלגה הלל דנציג על תאניית ההונגרים שבבית שמש. אחריו צדוק מחולון, מזכיר תימני של סניף מפא"י, על קביעת מועד לחנוכת בית המפלגה על שם אליהו. אחריו לוי יצחק הירושלמי, לבקש כי אפגש עם איזה "רבי" חסידי [יהודה צבי ברנדוויין, האדמו"ר מסטרטין] המוכן להתייצב בראש מחלקת החברים הדתיים בוועה"פ של ההסתדרות - למען אעמוד על טיבו: בוועה"פ הוחלט כי אני ושז"ר נפסוק.

ארוחת צהריים ב"דן" עם [אברהם] דיקנשטין [נשיא אמפ"ל]. קודם כל הצהרת אמונים ואהדה והוקרה וכיוצא באלה - בשמו ובשם רבים בארה"ב, שהכל מעריצים את האחריות שגיליתי בהתנהגותי לאחר ההתפטרות והכל דואבים על פרישתי והכל מצפים לשובי אל ההגה. אמרתי כי פרק זה נסתיים ולא יתחדש - מוֹיָה פְּיֶסֶנָקה סְפֶּטָה [שירי הושר עד תום, ברוסית]. ב"ג יישאר רה"מ לפחות עוד עשר שנים ועל כל פנים המדינה הלכה בדרך שהלכה בה וכן הלכה באותה דרך המפלגה וכן הלכו בה חברַי בממשלה - אמונם בי ואמוני בהם התמוטט ואין להחזירו. דיקנשטין לא קיבל כמובן חזות זו אך הבין כי כל ויכוח למותר. להלן תינה חרדתו העמוקה למצבנו הכלכלי ועוד יותר - למצב מדיניותנו הכלכלית, ממנה הוא מאוכזב ביותר: זה מַשלה את זה והכל משלים עצמם כי כל מאות המיליונים ואפילו הביליונים הדרושים לפיתוח יגויסו על ידי המדינה. אֵי מקור להון ממלכתי בממדים כה עצומים? הנה השילומים יגיעו לקיצם - אֵי תחליף להם? אין שום מחשבה רצינית לגיוס הון פרטי להשקעה. להיפך, כל המישטר והנוהג והמגמה היא לחסום דרך לפניו. בלי יתר חופש ופחות הגבלות ואיסורים אין כל סיכוי להשיג כספים גדולים של פרטים. גם כל עניין תיכנון התעשייה הוא אחיזת עיניים. ההון הממלכתי המוגבל הולך ומושקע בסכומים עצומים במיפעלים שהון פרטי יפה להם, אבל אם המדינה מוכנה להשקיע סכומים כאלה, נעשה מצבו של השותף הפרטי עלוב ומיותר והתהליך הוא שותפים פרטיים חותרים לצאת ממיפעלים שעיקר ההון המושקע בהם הוא של המדינה. הוא עצמו הקים חברת השקעות ליד אמפ"ל שלזכותה הישג כביר - היא הכריזה על 10 מיליון דולר, מכרה את כל המניות בסכום זה, השקיעה סכום זה כולו. על יסוד ניסיון זה הוא הגה תוכנית שהביא עימדו לארץ מנוסחת לפרטיה - חברה לריכוז השקעות פרטיות בארה"ב על מנת לשחרר את המדינה מהשקעותיה במיפעלים מבוססים, למען יופנו לשדות אחרים. והנה דיבר על לב זה וזה ושומע אין לו.

נמלכתי בדעתו על גיוס כספים לעזרת ע"ע ויעץ לי לנסות דבר אל לוי לוינטול בטרם ישוב לארה"ב - "הליגה למען ישראל" אשר ייסדו הוא וחבריו מבקשת לה פרנסה, שמא תראה כבוד לעצמה לסייע להרמת קרן התרבות והספרות בישראל ובעולם העברי על ידי ע"ע.

כל אחה"צ דגרתי על אותה הרצאה ממארת עד שגמרתיה ואז חזרתי אל היומן שאיני כותבו זה שבועיים.