יום א',  4/8/1957

בבוקר ירדתי לת"א. השרב הלח בעיצומו. ישיבה במזכירות תנועת המושבים בענייני "בית ברל" - השתתפותם במכון להשכלה ולמחקר. [יצחק] קורן ישב ראש. נכחו כשמונה ראשי מחלקות ושליחי התנועה בהסתדרות ובמפלגה, רובם צעירים, בהם עוזי פיינרמן מכפר יחזקאל, בנם של רחל ואיציק'ל, ואחד ששמו גד [יעקובי] מכפר ויתקין, שניהם בעלי עמדה ודעה. היה גם עמי אסף. בשאלה אחת נחלקו הדעות: עוזי דגל דווקא בתוכנית שתהא מכוונת יותר להכשרה מעשית ואילו גד חייב יתר השכלה כללית וסמך ידיו מבחינה זו על תוכנית המכון כמות שהיא. אסף ואחרים עוררו את בעיית העולים החדשים: אנשים מסוג זה הנשלחים ללימוד ולהכשרה מאבדים לרוב את אמון הציבור בשובם אליו, מתוך שהפכו למיוחסים ולמתנשאים מעל לאחיהם. אחד הצעירים הוסיף וטען, כי בכלל, היציאה לקורס כלשהו נחשבת בעיני הנשלח אליו מאחד מכפרי העולים כאחת מדרכי הבריחה מהעבודה החקלאית הפשוטה - כמו התמחות באיזה מקצוע או קבלת עבודת מזכירות וכיוצא באלה. שאלתי אם אי-כלילת אנשים מכפרי העולים בקרב הנשלחים למכון לא תעורר טענות של קיפוח. תשובת אסף הייתה כי הטענות על קיפוח נשמעות רק מפי אלה הרואים עצמם כמועמדים להכשרה ואשר שאיפתם היא באמת להתנשא ולהתרברב, ואילו כל הציבור אינו טוען זאת - הוא מקבל בלי ערעור את סמכותו המוסרית של אשכנזי ותיק בארץ, אך הוא כופר ביתרון ערכו של אחד משלו שזכה באפשרויות אשר אינן נחלת הכלל. ברור כי הפיתרון הוא לא להוציא את כפרי העולים מהכלל אלא לפַתח פעולה חינוכית הן בכפר הן בקרב המוכשרים והמשכילים שבתוכו שתמנע את הסתלפות השליחות בעיני השליח והציבור כאחד. מחלוקת אחרת נתעוררה בשאלה אם לחייב מראש את המשתלמים להקדיש עצמם לתפקיד בשירות התנועה או לנהוג בהם בחינת "שלח לחמך". ותיקה אחת מנהלל, רבקה שמה, ביססה בכוח שיכנוע רב את שיטת אי-הריתוק מראש וטענה כי מתן האפשרות של רכישת השכלה למספר צעירים בתנועה בכל שנה ושנה סופה לשאת את פִּרְיה גם יהיו הללו חוזרים למשקיהם עם גמר הלימודים. בכללו של דבר הכל הודו כי בעיית הכשרתם של פעילים צעירים בקרב תנועת המושבים דוחקת ביותר וכי "בית ברל" הוא הפיתרון. קורן אמר כי בפתיחתי קלעתי בדיוק לנקודות התורפה של מערך כוח האדם בתנועה מבחינת צורכי ההנהגה ודיברתי כאילו הייתי אחד מתוכם.

ב"עם עובד" חתמנו חוזה עם יהושע בר-יוסף, הסופר צהוב-הזקן, יליד צפת ותושב חיפה, על ההתקשרות לחמש שנים - יקבל 150 ל"י לחודש על חשבון שכר סופרים ויוציא רק באמצעות ע"ע את כל כתביו. על הפרק רומן חדש שלו, "סוכת שלום", על תקופת האר"י וחיים ויטל בצפת - "סוכת שלום" היא שם הקומונה שייסד חיים ויטל.

קופילוביץ, מנהל "עיינות" לשעבר ועכשיו שותף לענבי בהנהלת ע"ע, בא לקבול מרה על שותפו אשר אין לו כל אפשרות להידבר עמו. הציגו כשמרן נוקשה, נעדר כל העזה ותנופה, גם לא מסור בלעדית לע"ע אלא יש והוא דן בענייני ע"ע מבחינתם של מוסדות אחרים בהסתדרות שהוא אחראי להם. כל הסיבוכים האלה הם צרה שאינה כתובה - משהו שלא הבאתיו כלל בחשבון כאשר קיבלתי עלי את המשימה. תקוותי לראובן ברקת כי יחלצני מהמצר.

סגן-אלוף נחמן קרני בא לקבל ברכותי ועצתי בצאתו לניו-יורק להצטרף מטעם צה"ל למשלחתנו לאו"ם. זהו חידוש מעניין ולא קל. הוא עצמו כולו דאגה לשיתוף הפעולה עם רג'י [קדרון]. שמח כשאמרתי כי אכתוב לו. גם נתתי לו כרטיס ל[פרופ'] עלי גינזבורג ב"קולומביה". נחמן היה פעם דובר צה"ל ונתון אז ביני לבין לבון כבין הפטיש והסדן. תמיד הצהיר כי הוא מעריץ אותי ותמיד רציתי להאמין בכנותו.

כיוון שעברו שבועיים מיום ששלחתי מכתב לפנחס לבון, בו היצגתי כתנאי בל יעבור הקצבת 150,000 ל"י על ידי הוועה"פ לע"ע עד סוף 1958 ולא 1959, כתבתי לו כי אני מקבל שתיקה כהודיה ומודיע כי אנו ניגשים לפעולה על יסוד ההנחה כי יש לרשותנו אותו סכום עד לאותו זמן. אדרבה, יכתוב לי עכשיו כי אין הדבר כן ויישא בתוצאות. אם הוא סבור כי ניחא לו בשיטה זו של אי מתן תשובה על מכתבי, יש לאל ידי להפוך שיטה זו לנוחה לי.

לארוחת צהריים במלון "השרון" בהרצליה עם מוריס שייוור מדטרויט. טוביהו מבאר-שבע עודד אותי לפנות אליו בעניין ע"ע. הסברתי לו את המצב וביקשתי 10,000 $. ניסיתי להעלות את העניין "לגובה עיוני" ולהציג את בעיית עתידו התרבותי של העם היושב בציון. ספק אם חדרו הדברים למוחו של יהודי פשוט זה. לעומת זה חדרה ללבו ההרגשה כי מוסד הקשור בשמו של ברל מחייב עזרה מצדו, אלא כנראה קשתה הפרידה מכסף גם על יהודי יקר כמוהו ולכן ביקש שהות לעיון בשובו, ושמא אכתוב לו מכתב בעניין זה ואנסח את ההצעה במבוסס - כוונתו הייתה כי אשָווה לבקשתי דמות של project [תוכנית מפעל] - ואז יראה מה יוכל לעשות, ועל כל פנים יעשה משהו גם אם לא ממש באותו היקף שביקשתי. אמרתי לעצמי כי ודאי יציע לי מחצית הסכום ומאוד חרה לי שלא נענה מייד.

חזרתי לת"א וכל אחר הצהריים היזעתי לסחוט מעצמי את המשך ההרצאה לכינוס העיוני. היזעתי פשוטו כמשמעו, כי החום היה לבלתי נשוא, אף על פי שישבתי על המרפסת הפתוחה במכנסיים קצרים ובגופייה בלבד. כתבתי בחריקת שיניים, כי נמאס עלי נושא זה של מזרח ומערב והרגשתי כי אינני מחדש בו דבר. אומנם הבוקר בירושלים טילפנתי לשולמית שוורץ [כהנא, עובדת הסוכנות היהודית] לברר משהו הנוגע לכינוס והתאוננתי כי כל מה שכתבתי עד כה אינו אלא שיגרה נדושה, העלאת גירה תפלה ותו לא - ואילו היא אמרה כי אינה זוכרת נאום שלי שאין בו רעיונות חדשים וגם אם ישָנים הרי יש בפי תמיד הגדרות וצירופים חדשים ועל כל פנים אופן הביטוי שלי משווה לתוכן צורה חדשה. כתבתי וכתבתי ולא גמרתי.

מייד אחרי ארוחת הערב יצאתי לראשון לציון - לכינוס אזורי של צעירי מפא"י, בדומה לזה שנערך בליל שבת ברמת גן. בדרך סרתי אל עזרא בנחלת יהודה. המשפחה עודנה מזועזעת מהתקלה שאירעה לאורנה - המליטה תינוקת בת שישה חודשים וזו עודנה מפרפרת בין חיים ומוות. תגובתי הפילוסופית הייתה דווקא חיובית - לא נורא אם אין לידה ראשונה מצליחה, ובינתיים יש בה ראיה כי הזוג איננו עקר [כך היה בלידות צ"ש] - אבל שמרתי השקפה אפיקורסית זו לעצמי. זירזתי את עזרא לסיים את הכנת ספר שיריו שהבטחתי הוצאתו על ידי ע"ע ["שירים", 1968]. מיהרתי לאסיפה ואף אומנם מצאתי כיכר רחבה תחת כיפת השמים שליד בית ארלוזורוב מלאה אדם, כמעט כולו צעיר. ישבו בשורות צפופות ועמדו המונים ומעבר לגוש האדם המואר הצטופפו עוד מאות על מאות עטופי מאפליה ועל גגות הבתים מסביב עמדו להקות-להקות - בסך הכל, אמדו יודעי דבר, לפחות שלושת אלפים. היו כאן בני ראשון ורחובות ובנותיהן ומעברותיהן ורמלה ולוד ובאר יעקב ועוד ועוד. האסיפה נקבעה ל-8.30. הבוקר במפלגה ביקש אריה נשר הַסכמתי כי הפעם ידבר לפני ולא אחרי – והנה הילד איננו. הוא ולהקת נח"ל עמו. חיכינו וחיכינו בפנים הבית ובינתיים גברה העצבנות בחוץ - שריקות ורקיעות ומחיאות כף מַחייניות - עד שהחלטנו לפתוח בלי נציג הדור הצעיר במנגנון המפלגה אשר ריכבו בושש לבוא. החבר היקר שפטל, מניצולי המחנות, מי שהיה חבר כנסת ואחר כך ראש העיר ראל"צ, פתח בנאום כתוב, כולו לשון קודש ומורכב למדי בתוכנו. אחריו נאמתי שעה אחת - שוב על ישראל בעיני העולם - ודומני שהצלחתי לזַרֵם את הנאום, גם לפַשטו וגם להעמיקו, יותר מברמת גן. מראה הקהל הרב והמלוכד, והצעיר להרנין, הוסיף לי דריכות ומתח נפשי ולזכותו ייאמר כי הקשיב רב קשב - אם גם באגפי הכיכר הטובעים בחשכה היו הפרעות-מה שלא במזיד. באמצע נאומי הופיעו אריה ולהקתו - טענו כי לדידם נועדה האסיפה להתחיל ב-9, בעוד שבמודעות פורסם על 8.30 וכן הוגד גם לי. הסתלקתי מייד לאחר שגמרתי ובדרכי חזרה שוב סרתי אל עזרא והפעם שהיתי שם עם המשפחה - לאה [אשת עזרא] ו[הבת] אורנה ובעלה [ד"ר שלמה שיבולת] החמוד - ושתינו תה ואכלנו עוגות תפוחים ממאפה לאה ושוחחנו על ענייני משפחה וספרות בערבוביה.