יום ב',  15/7/1957

קמתי הבוקר ב-9.15 ואחזתני פלצות - הן הנהג מחכה מ-9! חישבתי ומצאתי כי ישנתי בסה"כ כ-11 שעות.

איחרתי מאוד לע"ע הבוקר. גמרתי סוף סוף הגהת אותו ספר [של אליהו אורבך] - תרגום משובח מאוד, אך דווקא משום זה הוא ראוי לתיקונים.

במפלגה ישבתי עם גיורא אשר שוב ביקש שיחה ושוב בעיקר בשאלת אנשים לעבודה. אהוד הולך, חנה למדן פרשה, עובדיה פורת התפטר. מלכתחילה חסרו במנגנון אחראים לעיתונות, להסברה בכתב, לדור הצעיר. עתה נוספו חללים באיגוד המקצועי, בקליטה ובמוסד לביקורת. אהוד הצליח בהכוונת מפעלים כלכליים לאזורי פיתוח, גם בטיפול בעלייה הפולנית וההונגרית, אך לא בהקמת סניפים למפלגה ועל כל פנים לא במגע עם שכבות עממיות. מועמדים ל[מחלקת] קליטה: יאני אבידוב, איש נהלל, מגיבורי ההעפלה, שהה הרבה בצפון אפריקה; גדעון בן-ישראל, שהסתבך בבאר-שבע עם טוביהו ויש להוציאו משם; זיאמה דיבון, שהחליט כאילו לפרוש מתפקידו כיוע"ר במשרה"מ. חייבתי משלושת אלה רק את הראשון ורק אם שאול יסמוך ידיו. תהיתי אם אין עוד מועמדים בהתיישבות. שללתי את גדעון לתפקיד זה. נדהמתי ממה ששמעתי על זיאמה ואמרתי כי אפגש איתו - מכל מקום לא ראיתיו כמתאים לתפקיד המדובר. הפכנו והפכנו במועמדים לדור הצעיר ולאיגוד מקצועי והעלינו חרס. לעיתונות מוצע יוסף קריב, הנראה לי. אתייעץ עם ז' שרף. למוסד לביקורת מוצעת יפה צ'רטנקו (איזה שם!) מכפר ויתקין, שאיני מכירה, אך יעצתי למנותה אם היא ראויה לדעת נבוני דבר ולא להירתע מאי-פירסומה. בסיכומו של דבר, עם כל הקשיים והסיבוכים יצאתי נרגע משיחה זו, בראותי את גיורא חותר ואינו מתייאש.

ארוחת צהריים בדירה יחד עם חיים, שיצא אחר כך לחמדיה על פני נווה ים, לשם חזרה היום הלה עם הבת הילודה, חמוטל שמה. תוך שלושה שבועות נתעשר יהודה בשתי נכדות.

אחר הצהריים עסקתי ביומן ואחר כך עברתי עם שפיר על הנותר מהספר.

כשאני רושם שורות אלו מטרידני הרהור: חיי הולכים ומאפירים, הופכים שיגרה ונדחקים למסלול צר שאין בו זעזועים ואפתעות. האומנם כדאי לי להטריח עצמי בכתיבת יומן, ומה עניין יש בו לאחר שהוא נכתב? אבל בינתיים גם הוא הפך שיגרה.

אחרי ארוחת הערב נסעתי לרמתיים. אני עובר על פני מקום זה, שוטף במכונית, זה שנים על שנים, מי יודע כמה פעמים בשנה, אך זו לי הפעם הראשונה להתעכב בו ועוד להופיע לפני הציבור. אולם הקולנוע היה ממולא בצפיפות יתירה וכל הדלתות היו דחוקות ראשי אדם כשההמון הצובא מבחוץ לוחץ מאחור. אף הבמה הייתה מאוכלסת עד אפס מקום. היה זה קהל מגוון ונתערבו בו מזרח-ומערב, ותיקים וחדשים, גברים ונשים וטף לרוב, בייחוד של יוצאי ארצות ערב ואיסלאם. פגשוני ברעמי מחיאות כפיים ובתשואות מרעישות. לא ציפיתי לנחשול כזה של התלהבות ולא ידעתי אם יש כאן גילוי כלשהו של יחס אישי או כל איש-שם במדינה עשוי לעורר התפרצות כזו של דבֵקות סוערת. מכל מקום היה בזה עידוד רב ותוספת חום ללב. הופיעו שתי בנות שחרחרות וקטנטנות וזרי פרחים בידיהן ומשנוכחתי כי ברכה בפיהן הצבתי כל אחת מהן על כיסא מול הרמקול, והללו מבלי להתבלבל אף כלשהו הפציעו בקול דק והכריזו כי פרחים אלה שלוחים אלי מילדי המעברה. דיברתי שעה ושילבתי דברי הסברה ופולמוס. עם כל רצוני הטוב, לא יצא לי להזכיר את מסע סיני אלא בעקיפין, אבל הסברתי היטב אזרחות מהי ואחריות בהנהגה מקומית וארצית מהי ומדוע מפא"י ורק מפא"י. באמצע שיסעני איש "חירות" אחד. הסדרנים עטו עליו כאילו להעבירו מהעולם. גערתי בהם ואמרתי כי זכותו של האיש להעיר הערתו ועניתי עליה נמחצות והקהל הריע בעוז. סיום נאומי הוטבע שוב בנחשול תשואות והכל שרו "התקווה" בהתלהבות ודומני שהתפזרו מרוצים ולא התחרטו על הטורח שקיבלו על עצמם - רבים מהם הוסעו על טפם ממעברות ומיישובים קרובים. חזרתי לדירתי וטילפנתי לצפורה להתחלק. שלא כרגיל מצאתיה לא לבדה. קובי ורנה ישבו איתה. חיים חדשים!