בעל-בק, ד' אייר [7.5.1916]
מַמוֹצְ'קַה יקרה,[1]
אני מנצל עכשיו נסיעת אחד החברים לחופשת הבראה אחרי טיפוס, כדי לשוחח שיחת נפש עם כל בני המשפחה ולספר על הכל באופן חופשי.
בעצם לא קרה שום חדש - וגם לא יכול לקרות. מדובר בזוטות החיים, אבל אני יודע, שדווקא הזוטות הללו מעניינות אתכם, ואותך בייחוד, ולכן אתחיל בתיאור מפורט.
בדמשק התנסיתי בדברים רבים, החל בדחיות אין-סופיות ל"בוּקְרַה".[2] היו המון התרוצצויות. בהרב ועקיבא היו לי לעזר רב. בכלל, טוב לנו בכל. בכל מקום יש לנו חברים העוזרים כמיטב יכולתם. גם עכשיו אני יושב במידה מסוימת סגור ומסוגר ושמיון[3] מטפל בי כמטפלת. מביא לי אוכל וכו'.
בסופו של דבר, יצאתי לדרך. נסעתי בקרון משא, אבל היה נסבל, יצאתי את דמשק ביום ג' ב-12 והגעתי לבעל-בק ב-10.15 בערב (כ-8 שעות נסיעה). כדי שלא לשכוח - בדרך הייתי עד למחזה נורא: להגליה של 12 נשים פלחיות על שום שבעליהן הפושעים מסתתרים, ולפרידה של נשים אלה מילדיהן הקטנים ומכל בני משפחותיהן, שליוו אותן בעם רב. כשניפגש אספר על זה.
כשהגעתי לבעל-בק הנחתי את חפצי לשמירה בחדר השומרים של תחנת הרכבת והלכתי למלון הגרמני. התרחצתי היטב והלכתי לישון. למחרת הבוקר התייצבתי והועברתי לקרנטינה המקדימה שליד התחנה. שם פגשתי עוד ארבעה בחורים כמוני - אחד ערבי מוסלמי, שניים ערבים נוצרים ואחד ארמני - והמוני פשפשים. לא תוכלי להעלות בדמיונך מה התרחש שם. הפשפשים הסתערו עלי מייד עד שכעבור זמן-מה חדלתי לשים אליהם לב. בכלל הייתה שם זוהמה נוראה ויכולתי לישון רק על ארגזי נשק ריקים. פרשתי את מזרוני וחיש מהר שקעתי באושר שמימי. קצת אוכל נשאר לי מדמשק - לחם, חמאה וזיתים. למחרת התחלתי כבר לאכול על חשבון הממלכה - אבל על זה אחר-כך.
את היומיים הראשונים עברתי לא רע. האוויר מצוין. נוף ההרים נהדר. בגן שמסביב הבניין היה אפשר לשבת ולטייל. אבל השיעמום היה גדול. ורב היה הרוגז על שנמצאתי בקרבת החברים ולא יכולתי להתראות איתם. כתבתי להם פתק, והם השיבו לי שאינם רשאים לצאת.
ביום ה' אחה"צ נצטווינו לארוז וללכת אל "בית הספר". הלכנו. הביאונו לא לבניין הראשי אלא לבניין צדדי, המשמש קרנטינה שנייה לחלק של החיילים-המתאמנים. פה, בשער, ראיתי את [יוסף] כרמין.[4] הוא עמד על המשמר מזוין ברובה והיה מלוכלך ומסמורטט מאוד. חיש מהר התקבצו כל החבריא שלנו. כולם נראים לא רע. [מרדכי] שטיין [ר' הערה 4] אפילו השמין ויפה. הקצו לנו מקום בקרנטינה ואני מצאתי את עצמי בחברתם של 14 בחורים. לכל אחד מקום צר לאורך המיטה והמזוודות מתחת לרגליים. כך שוכבים כולם סביב סביב לאורך הקירות ובתווך נשאר שטח קטן פנוי. הפקודות אוסרות עלינו לצאת, אבל למעשה יוצאים לחצר-הגן לצורך ושלא לצורך.
היום יום א', כלומר אני כבר שלושה ימים בקרנטינה הזאת. בינתיים אני חי בשקט ושלווה. אין מה לעשות כל היום. אני מטפל בנשק, קורא תנ"ך ומפטפט כאשר הבחורים חוזרים מהאימונים.
אתאר את סדר יומי: אני קם ב-5.30-6, מתרחץ היטב, חופף את הראש בסבון כל בוקר, מצחצח שניים ואח"כ אוכל ארוחת בוקר - מנת הבוקר של המחנה, שהיא דלי דייסת קמח או סולת אפרפרה חמימה. אפשר לאכול, אבל במאמץ כלשהו. שמיון מביא לי חלב חם עם סוכר. כך זה נמכר, ובוודאי מדולל במים. אני שותה זאת בתוספת לחם בחמאה (שנשארו עוד מדמשק). אח"כ אני מדיח את הכלים, מוציא את המצעים, מנער ותולה אותם. אח"כ אני מוציא באופן כלשהו את הזמן עד הצהריים. לפעמים כולם שוטפים את הרצפה ואז מוציאים גם את המחצלות ומנערים אותן. החיילים יוצאים לאימונים ב-6.30-7 וחוזרים ב-10.30-11. ב-12 בערך מביאים ארוחת צהריים ולחם ליממה. לכל אחד נותנים 3 כיכרות קטנים. הלחם טוב, די בהיר ובכמות גדולה מן הדרוש. לפעמים מותירים. ארוחת-הצהריים - דלי פולים שאי אפשר לאכול.[5] אני קונה לֶבֶן ב-2 מטליקים[6] ומנה של אורז, ירקות או [מילה לא ברורה] ב-6 מטליקים. אחה"צ נהוג לישון ואח"כ שוב אין עושים דבר. בערב אני מציע את המיטה. ב-6-6.30 מביאים ארוחת-ערב – בוּרגוּל. זה המאכל הטעים היחיד. אני מוסיף עליו לבן.
אחרי האימונים מדליקים פתילת שמן. אני יוצא לחצר. כל החבורה היהודית מתכנסת ואנו יושבים ומלהגים. ב-8 אני הולך לישון. לפני השינה אני מתיז על המיטה סוּלֵימַה[7] וגם שופך "אבקה פרסית"[8] שקניתי בדמשק, לובש חולצה אחרת - ולילה טוב. אני מתכסה בשמיכה אחת ולא קר לי. למקרה צורך יש לי עוד מעיל.
כך יעברו עוד יומיים ואז יתחילו האימונים. אני אצטרך לקום ב-4-5, להתאמן 4 שעות, אח"כ הפסקה עד 3, שוב אימונים עד 6 וחוזר חלילה.
בגד כלשהו כנראה כבר לא יתנו, רק מגפיים ענקיות. את נעלי אחביא ואת המגפיים אתן לסנדלר כדי שיתאימן לרגלי. זה יעלה משהו, אבל זה כדאי. רבים עושים זאת.
מה עוד? יש לי קצת יותר מדי חפצים, אבל איני מתחרט על כך. להיפך. בוקר בוקר אני מברך אותך ואת הבנות על כל דבר קטן שהנחתם בכלַי. בדמשק קניתי עוד כמה דברים קטנים והכל נחוץ. חברי הערבים מקנאים בי. בכלל, לאיש מן הבאים אין מושג ברור על אורח החיים פה. כולם מתארים לעצמם מצב טוב הרבה יותר משהינו, וכאשר באים - מקלל כל אחד את גורלו.
החברה שמסביבי אינה מלבבת ביותר. בייחוד זו של "הוותיקים" - כולם ערבים, צעירים עשירים משכבת האריסטוקרטיה הערבית הפשוטה. יש בוודאי גם יוצאי-דופן. מכל מקום, ה"חברים" שבקבוצתי אנשים שקטים למדי ופחות או יותר אינטליגנטים. אני מתרשם שבאופן כללי רווחת אנטישמיות בבית הספר, וקרוב לוודאי שתגבר ככל שירבה מספר היהודים. אנחנו מצפים להגעת עוד 25-30 איש משלנו - הסמינריסטים מירושלים ודב עם החבריא - ואז נבלוט יותר. העיקר, צריך לדעת ערבית היטב לצרכים חברתיים, ותורכית למגע עם המפקדים וכדי שהערבים יכירו ביתרוננו עליהם. העתיד לא ברור. אני אעשה פה לא יותר מ-3 חודשים ואולי פחות. דיברתי עם וילבושביץ. הוא יעשה בוודאי כמיטב יכולתו, אבל צריך להיות מוכן לכל.
מצב רוחי לאו דווקא גרוע, אלא, האמינו לי, אדיש. החלטתי להיות מוכן לכל וקר רוח. הדבר היחיד שמכאיב לי הוא תהליך "איבוד העצמיות" הצפוי לי,[9] אבל בתום 3 החודשים אחיה חיים חופשיים יותר. צריך לעבור את התקופה הזאת - ואז נראה.
נו, להתראות ממוצ'קה. אני מנשקך נשיקות רבות ומפציר בך שלא לדאוג. הכל יסתדר טוב.
משה
ממוצ'קה!
עוד משהו בטרם אסיים. עכשיו הגיעה לאוזני שמועה, שכל מי שהגיעו הנה אחרי 22 במרס יישָלחו ללמוד לקושטא. אני לא ייחסתי לשמועה זו חשיבות והמשכתי לכתוב בשלווה, אבל הנה בא הרב-סמל הגרמני, נכנס לקרנטינה ואמר לנו: "אתם, כמובן, מרוצים מזה שתלמדו בקושטא?" אח"כ שאל מי מאיתנו כבר היה בקושטא. הייתי יחיד.
ובכן, זה סופי. אני נוסע לקושטא. בתוך דקות ספורות שקלתי את מצבי והסקתי את המסקנות הבאות:
1. אסור ליפול ברוח ולהתייאש, מפני שזו בושה. ומפני שזה יהיה לשווא. אין ברירה וצריך להשלים.[10]
2. בעצם לא קרה שום דבר נורא. הדרך לא כל כך קשה. ושם חיי החיילים כנראה תקינים יותר מאשר פה.[11]
3. בקושטא אצטיין הודות לתורכית. אהיה יחיד כמעט מבין 100 שיודע, כותב ומדבר תורכית במידה מתקבלת על הדעת.
4. אין סכנה להישָלח לחזית כלשהי, בייחוד מקושטא. ייתכן שלא ישלחו יהודים מהחדשים למלחמה.
אני מתאר לעצמי את הזעזוע שלך ובכלל את כל הדאגות שיתעוררו ביפו בנושא זה. ואני מתחנן לפניך: אל תעצבי ואל תדאגי, אל תרעילי את ימיך ואת לילותיך. את רואה, שאני רגוע - וזה העיקר. נקווה שהכל ייגמר בשלום ונחיה בתקווה זאת.
עדיין לא ידוע מתי נצא לדרך. משערים שבעוד שבוע-שבועיים. אכתוב לדמשק ללוין,[12] שישלח לי כסף. עוד לא החלטתי כמה. אני חושב 20-25 לירות. אולי אבקש מבהרב או מליברמן לבוא הנה ולהביא כסף ועוד דברים, אחרת לא אוכל לקבל [מטבעות] זהב.
אני יהודי יחיד בין הנוסעים. מספרנו כ-100. שמיון וכו' נשארים. הם באו הנה ב-19 במרס וכנראה יסיימו בעוד חודש. כל אלה שיגיעו להבא יישָלחו גם הם לקושטא, ז"א שגם הסמינריסטים וגם דב, ייבין וכו'.
איני יודע אם לקחת איתי את כל חפציי. את המזרן אולי אשאיר פה או אשלח לדמשק, ואולי אקח אותו. מהדרך ומקושטא אכתוב ואשלח מברקים ואתם תכתבו לפי המען של ליכטהיים[13] (תבקשו מטהון[14]) או לגבירצמן.[15] כנראה לא אהיה בקושטא גופא אלא בסביבותיה, אבל אכתוב להם מכאן והם ימצאוני.
אני מבקש מוַۡלודיה[16] או מבנדט[17] לטפל בהעברת הכסף דרך המשרד לליכטהיים, או דרך כרמל[18] לפריימן.[19] אני רוצה שהם יבררו גם האם אוכל לקבל 300 פרנק זהב מחשבוני ב"בנק לֶוַנְטִין" מתוך 1,000 הפר' של המילגה שהעבירה הגימנסיה על שמי.[20] אם כי אקבל כנראה כסף מלוין, אבל לכל מקרה, צריך לדאוג לכל זה.
נדמה לי שאמרתי הכל. הגיעה השעה להיפרד. אני מנשק אותך ואת כל היקרים והקרובים. את הזקנה,[21] וולודיה, דודה גוטה ודודה אנה, בנדט, ציונה, צפירה וידידה.[22]
לילדים אני כותב. שלום, ממוצ'קה.
משה
[1] רוסית: כינוי חיבה לאימא.
[3] אברהם שמיון - בוגר מחזור ב' של ג"ה, מראשוני המגויסים (ר' הקדמה, עמ' 15 הע' 21: נצ"ב).
[4] מקבוצת מתגייסי ג"ה הראשונה, שהגיעה לבעל-בק (ר' עליהם בהקדמה הע' 21; מכתב 5 הע' 3)
[5] תבשיל זה הוא ה"קַרַוַנַה" היומית הנודעת (נקראה ע"ש הקלחת שבה הוגש), שעליה צעד הצבא העותמאני. החיילים היו יושבים סביב קלחת זו ולא אחת היו אוכלים מתוכה איש בכפו הפרטית בקצב אחיד, לבל ירבה האחד לאכול ממשנהו. זכר הקרוַנה נחרת היטב בזיכרון הא"יים: "אך קשה מנשוא היה כל שנתלווה לזה. הצעדה של כמה מאות מטרים בחשכת לילה ממטבח-שדה עד למחנה של פלוגתך, כשבידיך קדירה גדולה ורדודה - קַרַוַנַה בתורכית - ובה מרק דליל. ארוחת ערב. המנה החמה האחת והיחידה. הטירונים, שמונה במספר ואני ביניהם מסובים על הקרקע סביב הקדירה וכל אחד מלקט ממנה בכף את העדשים עם המרק ומשמיע קולות בליעה לפי מנהגי ביתו" (עת לספר, עמ' 323): "הקרוַנה שהיינו מקבלים פעמיים ביום הייתה בעיקר שעועית לבנה מבושלת בדוד גדול, ומעורבת לפעמים גם בבשר, אולם בעיקר צף על פני הדוד שמן זיתים, שלא נתערב בתבשיל, ואותו השתדלנו לאסוף כדי להשתמש בו למאור בלילה" (אשבל, עמ' 65): "בוקר. השעה הרביעית. הממונה על השמירה מושך בשמיכותינו: 'היידה! היידה!' אך טוב מכל זירוז היא הקריאה 'קַרַוַנְיַה!' - אל קערת האוכל - יודע אתה, תאחר כמה רגעים וקערת הקרוַנה הגדולה תתרוקן ללא רחמים ואתה תרעב עד הצהריים. אנו מתנערים כאריות, מתלבשים בחטיפה, ומזוינים בכף השמורה מתחת לכר אנו ממהרים אל הקרוַנה... נדלה מרק הפולים, העדשים, השעועית, הצימוקים וכיוצא בהם - ואנו חוזרים להשלים את 'טואלט' הבוקר" (יוסף ברסלבי, בנתיבות לא סלולות [= ברסלבי], עם עובר 1973, עמ' 197 [נצ"ב]); "בבוקר, בעוד חושך, מעירה אותנו הצעקה: "קרוַניה!" משמע: לאכול! ואוי לו למאחר, הוא יישאר בלי אוכל. כי בביה"ס לקצינים אין מחלקים מנות, אלא מעמידים קערה גדולה כעין פיילה מפח ובה מרק עדשים או תפוחי-אדמה, סביבה מתיישבים כ-10 בחורים ומתחילים לאכול. כך אוכלים ארוחת בוקר בבי"ס לקצינים בקושטא" (מ' ריגאי, זיכרונות, אג"ה). תמונות בעמ' 71, 170.
[6] הלירה העותמאנית הכילה 4 מגי'דיות או 10 בישליק; הבישליק הכיל 10 מטליקים והמטליקים - 10 פרוטות.
[7] אבקת רעל של כספית דוּכלורית נגד רמשים.
[8] תכשיר נגד פרעושים: " [---] מופיע בענווה לפני אבי עם מלאי אבקה פרסית נגד פרעושים" (א' הרצן, ימי ומחשבותי, כתר 1993, עמ' 80).
[9] הכוונה לטענת אליהו גולומב נגד ההתגייסות לצבא, שכן היא כרוכה באיבוד עצמיותו של המתגייס. ר' הקדמה, עמ' 18, 19 הע' 30; נצ"ב.
[10] השווה: "העיקר לא להתרגז ולא להתייאש" - הקדמה, עמ' 23 הע' 41.
[11] "נתקבלה ידיעה, שאת הצעירים אינם שולחים לביה"ס הצבאי בבעל-בק, ורק לקושטא לביה"ס שם. [---] מי יודע, אולי זה לטובה. הן בקושטא יש קהילה יהודית גדולה ומסודרת ובוודאי יפקחו על קבוצה של צעירים הבאים מא"י. יש שם גם מורשה של ההסתדרות הציונית [ריכרד ליכטהיים] וגם הוא ימלא בוודאי את חובתו אל צעירינו. קרובה, לאחרונה, קושטא אל אירופה המרכזית ומשם גם כן יחישו עזרה לצעירינו ולחניכינו, על כל צרה שלא תבוא, וגם הלימודים בביה"ס הצבאי בקושטא ודאי יותר מסודרים מאשר באיזה בי"ס בבעל-בק, שנוסד על רגל אחת ובזמן המלחמה [---] מי יודע?" (מב"ה, 9.5.1916, עמ' 294-295).
[12] ר' עליו מכתב 3, הע' 2.
[13] ריכרד ליכטהיים - נציג ההסתדרות הציונית בקושטא. סייע רבות לצוערים הא"יים בקושטא (ר' נצ"ב).
[14] יעקב טהון – סגן א' רופין, יו"ר המשרד הא"י, וממלא מקומו מאז הוגלה לקושטא (ר' נצ"ב).
[15] משה גבירצמן - בוגר מחזור ב' של ג"ה, שירת כתורגמן בבי"ס צבאי גרמני לטיס בסן-סטפנו, עיירה לחוף ים השיש, מדרום-מערב לקושטא (היום: יֶשילְקוֹי). (ר' נצ"ב).
[16] כבעל אמצעים תמך ולודיה במשפחת אחיו יעקב אחרי מותו ב-1913, וסייע כספית לאחיינו מ"ש במהלך שירותו הצבאי.
[17] בנדט-ברוך קטינסקי, בעלה של גוטה (ר' נצ"ב על שניהם), אחות יעקב וולודיה.
[18] נציגות חברת "כרמל מזרחי", בעלת היקב בראשון-לציון, בקושטא.
[19] מראשוני ראשל"צ, נראה שכחבר הנהלת יקבי "כרמל מזרחי" ישב זמן-מה בקושטא כנציג החברה או נהג לבקר שם בענייניה.
[20] שנותרו בבנק קושטאי זה מימי לימודי מ"ש באונ' קושטא ב-1914, שנקטעו בפרוץ המלחמה.
[21] יהודית אם יעקב שרתוק. נפטרה בת"א ב-31.1.1921 בגיל מופלג.
[22] בנות גוטה ובנדט קטינסקי (לימים ציונה רבאו, ידידה מילשטיין, צפירה עוגן). אנה - רעית וולודיה שרתוק.
