יום א',  7/7/1957

 

 

הבוקר מיהרתי ללוד ללוות את אוואט. קרה בלבול בעניין התובלה. לכתחילה נדברתי עם יצחק כי יבוא מת"א ב-8. אחר כך אמרתי כי אין שום סיבה לא להטיל הפעם את נסיעתי על משה"ח ולחסוך הוצאות להסתדרות וסודרה לי מכונית מהמשרד. והנה איתרע מזלי ושכחתי להודיע ליצחק כי אין לו לבוא לירושלים. ב-8 בדיוק הופיעו שתי מכוניות. משום מה לא בא יצחק ובמקומו הופיע נהג של "יצהל" עם מונית צהובה-ירוקה נוסח ניו-יורק. הוכרחתי לשַלֵח את מכונית משה"ח ולנסוע במונית המפליצה. כל העניין פעוט מכדי כתיבה עליו אבל איני יכול להימנע מציון כי לבושְתי גרמה לי נסיעה זו ייסורי נפש ממש. כבר התרגלתי בקושי ל"מספר ירוק" אבל מכוניתו של יצחק לפחות שחורה ואילו זו זועקת בצבעיה ומכריזה קבל העולם כולו כי יושב בה אדם הנוסע יחיד במונית מירושלים לת"א.

אוואט היה מרוצה מהסיור אבל אלישיב שליוָוהו סיפר נוראות, הכל לפי הכרתי אני את האיש. באותו מטוס יצאה קבוצת חברי "הבימה" לפריס ונמל האוויר המה מהם וממלוויהם. בהזדמנות זו נפרדתי ממרים ומאודי טאוב וגם נוכחתי בעליל לדעת כי שרה גרטרוד מילין יצאה את הארץ. על כל סבלנותי הבלתי מוגבלת כלפיה גמלה לי בעיטה: היא תציין בסיפרה כי יש איש אחד המאריך דיבור עוד יותר ממנה והוא מ"ש. זהו ניסוח-מחמדים שלה לעובדה כי פעם אחר פעם הפסקתי את שטף דיבורה בהערה כי כל זאת כבר שמעתי ועיקרו של עניין הוא זה וזה. וכן זוהי ניקמתה בי שלא הסכמתי לנפול קורבן כפרה על חטאו של ב"ג ולהקדיש לה זמן בלתי מוגבל לשם הסברת עניינים מדיניים שמאחורי הקלעים.

בעיתונות ידיעה מרעישה על מזימה שהייתה פעם לרצוח אותי נפש. אחד הנאשמים במשפט רצח קסטנר, חבר לכנופיית המרצחים המחתרתית, [אריאל] אלישווילי שמו, אשר הפך ל"עד מלך", סיפר כי זמם פעם לשלוח לי ספר לראש השנה, שעם פתיחתו היה מתפוצץ וזה עקב אשר "הסגרתי" את יואל בראנד לידי האנגלים. הוא גילה את מחשבתו לעו"ד [יעקב] חירותי והלה הניאו מהמעשה ולכן "אם מ"ש חי עד היום, הריהו חייב תודה לחירותי" [ר' פרק "י' ברנד, "פיתחו שערים", א' אבריאל, "מעריב", 1976].

נסעתי בלוויית אלישיב לתל אביב וחטפתי קצת כתיבת יומן בחדרי. ב-11.30 ניגשתי למפלגה לשיחה עם יונה כסה. ניתן לו סוף סוף לספק מישאלת לבו הכמוסה זה משנים - לבלות חודשים מספר באנגליה, לא לשם שליחות אלא להנאתו הרוחנית בלבד. הוא מפליג בשבוע הבא ב"תיאודור הרצל" ויעשה בלונדון כארבעה חודשים, שרוב זמנם פגרת הכנסת. יש לו קצת חסכונות וגיורא הבטיח להמציא את השאר. אמרתי מייד כי אם ייזקק - יפנה אלי מייד. הוספתי כי אין בידי לעזור לעצמי "ממקורות מיוחדים" אבל עדיין יש ביכולתי לבוא לעזרת חברים. ברצונו להקדיש הפעם זמן רב ללימוד יותר יסודי של השפה האנגלית.

ממילא נתגלגלה השיחה על המצב במפלגה. הוא רואה אותו כמיואש לחלוטין ונסיעתו לאנגליה היא למעשה בריחה ממחנק זה. לא אמר מילה כלשהי בגנותו של יוספטל אבל ברור כי הוא רואה את מזכירוּתוֹ ככישלון. על כל פנים הסיכויים לא נתאמתו. במפלגה שורר קיפאון גרוע משהיה פעם. בקרב שיכבת הצמרת התמוטטות מוסרית והתפוררות גמורה. מעייניו של כל אחד נתונים אך ורק למעמדו-הוא והכל כאילו חרדים לעתידם האישי. כמצב הזה עוד לא היה.

תוך כל מיני דיחוּלים [הפצרות וחילוּיים נפחדים] - אם מותר לו וכו' - שאל לתוכניותי האישיות. אמרתי כי אענה ללא כל קושי. עיסוקי העיקרי עכשיו "עם עובד". לא אוכל לומר כי אני עושה עבודה זו באהבה ובלב שלם. אפשר סוף האהבה לבוא, כי זהו עניין שיכול להתחבב. אבל לעת עתה אני עושה את מלאכתי במוסד זה ברצינות, כממלא חובה וכנושא באחריות, ותו לא. מלבד זה אני מטפל קצת ב"בית ברל" ובעניינים מפלגתיים אחרים, אבל כל אלה הם טפל לעיקר. ומעל לכל אדיר חפצי להכין כמה ספרים לדפוס. בתוכניתי כבר עכשיו ארבעה ספרים:

א) ספר האישים מוכן כולו ורק עיכבתי מסירתו בשל כניסתי לע"ע;

ב) ספר על מסעי באסיה יוכן תוך שבועות אחדים ואקווה כי יצא בקרוב;

ג) בדעתי להכין ספר לקראת חג העשור - הספר ייקרא "בשער האומות" ויכיל נאומי בחזית או"ם מהוועדה האנגלית-אמריקנית עד לכניסתנו לאו"ם;

ד) וזה החשוב בכולם והקשה בהם - ספר שעלי להיפנות כדי לכותבו כולו מבראשית, שמו יהיה "אבי" והוא יכיל תולדות חייו ותולדות חיי אני עד מותו (1913-1861) [מ"ש כתב פרק ראשון של ספר זה ואף קראו באוזני בני משפחה; ר' פרק "בית יעקב", כרך ד]. זוהי תוכנית בערך לשנתיים.

שאל אם יש להסיק כי איני מביא בחשבון שום תפקיד ממלכתי בשביל עצמי. אמרתי כי כן הדבר. רמז כי היו שמועות אחרות. אמרתי כי ודאי כוונתו לרעיון כי אלך כשגריר לוושינגטון. אלה הם דברים בעלמא. לא אקבל שום שליחות מידי הממשלה (לא אמרתי "הזאת" יען זהו ביטויו של ב"ג). פעם חשבתי על דלהי, אבל לא רק שאין זה מעשי אלא גם אילו הותקן קשדי"ף לא הייתי מקבל עלי תפקיד זה עכשיו, הכל מאותו טעם. שאל אם ידוע לי משהו על מצב רוחה של גולדה. היא הגיעה "עד דכא". מזמן שחזרה מארה"ב הריהי כמחוץ לעניינים, כאילו אינה קיימת כלל. אומרים כי החליטה לצאת מהממשלה ולא איכפת לה ללכת באיזו שליחות לחו"ל. אמרתי: "אדרבה, תלך לוושינגטון ואבא אבן יתמנה כשר החוץ". טען: "אנה אנו באים אם היום אני יוצא מהממשלה, מחר גולדה - כמה עוד אנשים כאלה יש לנו?" בארץ מתהלך סיפור כי כאשר הציע ב"ג ליגאל ידין את שגרירות וושינגטון, אמר: "וכאשר תשוב תהיה רה"מ!" פירושו כי המפלגה אינה קיימת כלל וכל הרוצה בשררה בא ונוטל. כסה יוצא את הארץ בהרגשה כי פרק מפא"י בהיסטוריה הישראלית הגיע לקצו.

לארוחת צהריים אצל בֶּקי זיו בתל מונד. צפורה הגיעה שם מירושלים עם וולטר. יתר האורחים היו השגריר הבריטי החדש [פרנסיס] רנדל עם הליידי, הציר המכסיקני ורעייתו, השגרירים הצרפתי והאיטלקי, אייגה [שפירא] ולולה בֶּר. השיחה הייתה ריקה מכל תוכן של ממש. הכל הפכו כמובן במהפך שהתחולל במוסקבה עם סילוק השלישייה הסטלינאית + שפילוב, אך איש לא הביע רעיון מקורי כלשהו. השגריר הבריטי עשה רושם די טוב, אשתו פחות. הפריט המוצלח ביותר בכל התוכנית היה אחוזת זיו בתל מונד, שהייתה כלולה בהדרה - שיפעת ירק ופרחים טובלת בזוהר שמש ובריכת מים משווה חן חדש לגן כולו.

נסעתי עם צפורה לביקור של ניחום אבלים אצל אידה וייצמן. חיליק מת בנווה מגן, שם בנה לעצמו בית בקירבת בנו עֵזֵר ועקר לשם מחיפה שבועות אחדים לפני פטירתו. כיוון שנווה מגן הוא מקום מגורי תמר ומוסיק, סרנו תחילה אליהם. היה זה ביקורנו הראשון בביתם החדש אשר רכשו בשכונה חמודה זו. כל ארבעתם חומד על חומד. אצל אידה ישבנו שעה ארוכה והיא סיפרה בלי סוף על חיליק, כיצד היה שופע יוזמה ומרץ ומאמץ, ואיך סידר את הבית לכל פרטיו, וכיצד שקד על עיבוד הגינה, והתוכניות המסחריות שהגה חדשות לבקרים ואיך שכב לישון באותו לילה ונפרד ממנה בנשיקה ולא קם עוד. ובכן מת האחרון לאחים וייצמן, ונותרו ארבע אחיות [חיה ליכטנשטיין, גיטה דוניה, ד"ר אנה (אנושקה) ו', ד"ר משה ו'], אחת מהן [הקשישה ח"ל] חשובה כמתה.

מנווה מגן לוועה"פ בת"א לישיבה מטעם ע"ע בעניין השירים הרוסים של אותו אסיר שהתעורר בו הזיק היהודי. נענו ובאו שלונסקי ונתן א' וחנניה רייכמן ועזרא [זוסמן] ו[יעקב] אורלנד ו[בנימין] גלאי. רק לאה גולדברג התנצלה. היו גם [בנימין] אליאב וירוחם לוריא. הרציתי בקצרה ושלונסקי קיבל על עצמו ריכוז החומר וחלוקתו לתרגום בין הבאים בחשבון. אליאב הודיע כי יש בארץ איש שהיה במגע עם המשורר האלמוני ויהיה צורך להסתייע בו כדי לפענח ביטויים סתומים [הספר, "הלא תשאלי", שירי ציון חדשים מבריה"מ מאת ד' סתר, בעריכת א' שלונסקי ומ' שרת, יצא בהוצאת ע"ע ב-1962 ומכיל את השירים במקורם ובתרגומם, ר' גם "מחברת שירה" מאת מ"ש].

ביקשתי את בנימין גלאי להשתייר לשיחה - היה לי חשבון צדק לעשות איתו והשיחה הייתה מאלפת - על כל פנים בשבילי, אקווה כי גם בשבילו. וזה העניין. כשנתפרסם כי הוצבתי בראש ע"ע כתב גלאי רשימונת ב"מעריב" - תחת הכותרת "קפה הפוך" - כולה עקיצות ארסיות כלפי ע"ע ואף אני לא ניקיתי. נאמר שם כי ברור מה תוציא ע"ע המחודשת: כל כתבי שפרינצק ואוספי מאמרים של מנהיגי מפא"י וכיוצא באלה מיני קש ותבן ואין צריך לומר כי הספר הראשון שיצא יהיו פרקי היומן שלי מהמסע באסיה. היזכרתי לו "ברוך הבא" זה שערך לי ואמרתי כי הייתה זו זכותו ולא באתי לחלוק, אלא כעבור זמן חזקה עליו כי ראה מודעה של ע"ע ובה רשימה ראשונה של ספרים העומדים לצאת וקושייתי עליו האם לא חשב כי מן הדין כי יתקן את אשר עיווה וימצא הזדמנות להעיר כי הנה לשמחתו טעה וע"ע עומדת להוציא ספרים לגמרי אחרים. הן קוראים אותו הרבה אלפים ונמצא כי הוא היטעה אותם וגרם נזק להוצאה על ידי הלעז שהוציא עליה - כלום לא הייתה חובתו לחזור בו? ואשר ליומן שלי, האומנם הוא סבור, שלא כדעת המוני קוראים שהדי תגובתם הגיעוני - כי יומן זה אינו ראוי להתפרסם כספר, ואם כן - האומנם עלי לכבד בו דווקא את "מסדה" מחשש ל"מה יאמרו"? היה נבוך במקצת - נראה כי אינו רגיל בפניות כאלו הבאות לתבוע מידו את עלבון היושר והמוסר. קודם כל הודה כי לא קרא את המודעה - ודאי, הן היא הופיעה רק ב"דבר". אמרתי לו כי סופר כמוהו, המצליף להנאתו ובסיטונות, חייב לקרוא עיתונים ולדעת מה שמתרחש. חזר והודה כי מה שעשה לא היה צודק, אבל טינה בלבו על ע"ע וכתב מה שכתב בפירוש כדי לעקוץ. גם אותי ביקש לעקוץ, יען זו דרך כתיבתו, אבל הוא מודה בפה מלא כי קרא את יומני בעניין רב ביותר ובהחלט חשוב כי יצא יומן זה כספר. אשר לעוקצנות ולצופנות, הרי זה אופן כתיבתו. אמרתי כי יש כישרונות רבים בקרב הסופרים והעיתונאים בארץ שאינם מלוטשים על ידי תרבות ואינם מרוסנים על ידי אחריות. טען כי זה אנושי. אמרתי כי כל רע באדם הוא אנושי - גם שקר, גם גזל, גם רצח. השאלה היא אם רשאי אדם לתת ליצרו הרע להשתולל או שמא הוא חייב על מאמצים לתקן עצמו. שאלתיו אם קרא את ספרו של גאנדי "נפתולי עם האמת". לא קרא. אמרתי כי אני הוא שיעצתי לברל כצנלסון להוציא ספר זה בעברית. שאלתי אם קרא את הביוגרפיה של גאנדי מאת לואי פישר, אשר טרם יצאה בעברית. לא קרא. אמרתי כי מבחינת תיאור המאבק הנפשי של גאנדי עם עצמו חשוב ספרו של פישר מהספר של גאנדי. הביע תמיהה כיצד הצלחתי לקרוא ספרים בהיותי שה"ח. אמרתי כי באמת מיום שנעשיתי לרה"מ חדלתי לקרוא, אבל עכשיו חזרתי לקריאה. נפרדנו בשלום. הבטחתי להזמינו פעם לשיחה על העוולות והאכזבות שנחל מע"ע וכן אמרתי כי אמציא לו את המודעה. בינתיים השתמש בהזדמנות כדי לתבוע עלבון הדראמה העברית שאין שועה לה בין המול"ים. התיאטרונים מציגים רק את המחזות המוצלחים מבחינה קופתית ומכיוון שאין מו"ל מדפיס מחזה לשמו הרי שמחברים רק אותם המחזות שיש להם סיכוי למשוך קהל רב ונמצאת היצירה מתקפחת. מחזה חשוב כסיפור - זוהי יצירה ספרותית הקובעת ברכה לעצמה. הייתי מרוצה משיחה זו.

ישיבה בבית סימה ארלוזורוב על הוצאת כרך של מיבחר כתבים: סימה, שולה, אוּליק [שאול], רייכרט, ארז, ארגוב. יוזמה זו מלאה בעיות: מה לכלול ומה לפסול, ואם אין לתרגם מחדש את המתורגם מעיקרא מגרמנית, ומה יהא גודל הספר ומועד צאתו. התברר כי לפנינו עבודת ניפוי מרובה ביותר ונעניתי להצעת סימה ושולה כי הספר יכוון לצאת בקיץ הבא, למלאת כ"ח שנים. מעניינת הייתה הופעת אוליק שטען "בשם בני דורו" כי אם הכוונה היא לספר שיהא מסוגל למשוך את לבם יש למעט ככל האפשר בסוציאליזם ובבעיות ההסתדרות ולהרבות ככל האפשר בפרקים על הבעיה הערבית ועל היחסים עם אנגליה.

ואני דווקא קראתי בימים אלה בעניין רב את מאמרו של יוליוס בראונטל [מזכ"ל האינטרנציונל הסוציאליסטי, סופר והוגה דעות יהודי יוצא אוסטריה ואזרח בריטניה] על עתיד הסוציאליזם בתקופת העושק האטומי והאבטומציה והיה בדעתי להסב תשומת לב חיים למאמר זה.

כל הערב ניפיתי ניירות וכתבתי יומן. טילפנתי לגיורא לברכו לשובו.