יום ה', 4/7/1957
חיליק [יחיאל אחי חיים] וייצמן מת.
כל הזמן מתקבלים מכתבים עם עוללות של מחמאות על פרקי היומן של מסע אסיה והמרָצות להוציאם כספר. אמש השתפכו בעניין זה כמה חברות באוזני צפורה. הכל טוענים כי הספר עתיד להיחטף. החלטתי,
ראשית, לגשת מייד לעיצוב הספר ולהעניק לו עדיפות ראשונה, קודמת אפילו לסידור הספרים,
ושנית, להוציא את הספר ב"מסדה" או בהוצאה מכובדת אחרת - על כל פנים לא בע"ע, משום "מה יאמרו".
בעיתונות חדשה מרעישה על סילוקה של השלישייה מאלנקוב-מולוטוב-כגנוביץ' מנשיאות הסובייט העליון ועל הורדת שפילוב מגדולתו. האומנם זהו רק ביעור שרידי חבורת סטאלין - או זהו שלב מכריע בעליית חרושצ'וב לרודנות אישית כל-יכולה?
ב-8.30 יצאתי לת"א. "מודד" למצב רוחי - אם אני אוסף חיילים מהכביש או לא. הפעם לא אספתי.
ביקרתי את גב' מילין ב"דן" וסיימתי את חשבוני איתה. היא לא קיבלה, כמובן, שום דבר מרה"מ ועודנה אובדת עצות מה תעשה בחוזה שחתמה.
בין כל מיני עניינים אחרים חיברתי רשימה בענייני לשון ושלחתיה ל"הארץ". הכותרת - "מילים ניפגעות", והנושא - שימוש במילים שלא כהלכה, ובייחוד סילוף משמעותם הנכונה של חידושי לשון. הרשימה מכילה הערה ל"הארץ" עצמו על השימוש המשובש ב"יעל" במקום ייעול, חשבון צדק השמור בלבי זה כבר עם מחליפי "כינוס בכנס" ולבסוף בירור בשאלת "מִקשָה", אגב עקיצה לליבנה על בורותו הוא והוקעת המתיימר לחתום בשם מ' בן-קדם שנתפס לאותה עם-ארצות: לגרוס "מיקשה" במובן של "קושי".
[המאמר "מילים נפגעות" הופיע ב"הארץ" ב-5.7, ומובא להלן:]
במאמר "מיום ליום" ב"הארץ" מיום כ"ט בסיוון מדובר על "פיטורי יַעַל". יורשה לי להעיר, כי שימוש זה במילה "יעל" אינו כהלכה. הכוונה לפיטורי ייעול. המשקו של סכסוך "אתא" מדאיג אומנם לב רבים, אבל אין כל טעם שישמש עילה לסילופי לשון.
הייתה לי יד בהנהגת השימוש במילה יעל. אין זו מילה חדשה, אלא להיפך, היא עתיקת יומין שכן כלולה היא בשם "בליעל" שבמקרא. שם זה מורכב משתי התיבות "בלי" ו"יעל" תוך מיזוג שתי היודי"ן, הסמוכות זו לזו, לאחת. תקביל לצירוף זה מצוי בלשונות אחרות (צרפתית, גרמנית, רוסית).
ניסיתי לבטא על ידי המילה "יעל" בגילגולה החדש את המושג שהוא בין רושם לבין תוצאה - זה שבלועזית שמו "אֶפֶקְט". היצעתי זאת לאחר שהונהג כבר בשימוש לשוני התואר יעיל במשמע "אפקטיבי" ונגזרו ממנו הפועל לייעל ושם הפעולה ייעול.
אך בעולמנו הפזיז דבקה מידה משונה. אך נשמע מפי מישהו חידוש לשוני מייד קופצים עליו וללא כל הבחנה בדיוקו של המושג, אשר למענו נקבעה או הוצעה המילה המחודשת, מתחילים להשתמש בו שלא כדין במקום מילה קיימת ועומדת. ניזקה של קלות לשון זו כפול ומשולש - מילה כשרה בתכלית יוצאת מקופחת, החידוש המוצע מחטיא מטרתו, וציבור דוברי העברית ולומדיה נבוך. (אפשר לחלוק על המשמע שייחסתי ל"יעל", אבל דומני כי ברורים שני הדברים - דרושה לנו מילה למושג "אפקט" ולעומת זה אין לנו שום צורך בשמות הנרדפים יעל וייעול).
כזה היה גורל המילה "כנס". חידש אותה דוד רמז למטרה מסוימת - לכנות בה כל אחד ממספר הכינוסים של מוסד נבחר, הבאים בזה אחר זה תוך הפסקות ביניהם (session בלע"ז). על ידי חידוש זה ביקש המנוח לסלק תקלה לשונית והיא השימוש במילה "מושב" הן כמושג של מקום הן כמושג של זמן. אצלנו אומרים: מושב הכנסת הוא בירושלים (מושב במשמע seat), וכן אומרים: מושב הקיץ של הכנסת יסתיים השבוע (מושב במשמע session). כיוון שהמושג הראשון, המקורי, של המילה מושב הוא מקום מושב, בא רמז לייחד את המילה למושג זה בלבד, לשחרר אותה מתפקיד מיותר ולמנוע בלבול לשוני על ידי קביעת מילה חדשה למושג השני.
אבל מה קרה? אך יצאה המילה "כנס" לאוויר העולם מייד עטו עליה בשמחה ובששון והתחילו מכנים בה כל אסיפה של מוזמנים רבים. היה הייתה פעם המילה "כינוס" - כשרה בתכלית וכל פסול לא נמצא בה. במחי יד אחד הוצאה משימוש הלשון, כאילו פתאום פג טעמה או חל עליה חוק התיישנות. כל הזריזים והפזיזים הנאחזים מייד ב"אופנה האחרונה" מיהרו לשים במקומה את המילה "כנס", אשר כל זכותה בחידושה, ועשו זאת מבלי לחשוב ומבלי להבחין לשם מה חודשה מילה זו, וכך התחלנו מתבשרים על "כנס המורים" ו"כנס הבוגרים" ו"כנס יוצאי עיר זו וזו" וכיוצא באלה. התוצאה היא אנדרלמוסיה לשונית גמורה. המילה "מושב" נשארת משתמעת לשתי פנים (אם לא לשלוש) ואותו חכם לא הועיל בתקנתו ולא כלום; "כנס" באה במקום "כינוס" ללא כל צורך, ואילו "כינוס" זו, שהייתה בפינו שנים על שנים, נדחקה לקרן זווית על לא עוול בכפה, ובמידה שלא חוסלה כליל הריהי נרדפת ל"כנס", שוב ללא כל טעם.
דוגמה אחרת למילה שעלתה קורבן למכה זו של שימוש לא כהלכה - ועדיין הקורבן "טרי" ומפרכס ואפשר להצילו - היא המילה מיקשה. נזדמן לי להטריד לפני זמן מה מילה זו ממנוחתה כבוד בספרי שמות ובמדבר - אכן היא מצויה אי-שם גם אצל ביאליק - ונזקקתי לה בכותרת למאמרי הראשון בוויכוח עם אליעזר ליבנה מעל עמודי "הארץ". כיוון שכך, עלי למהר ולהתריע על סילופי השימוש בה, שהשתלשלו כנראה מאותו מאמר, ועל כל פנים להסיר מעלי כל אחריות להם.
כתבתי "מיקשה של פירכות" וכוונתי הייתה לרמוז כי אותה תורה של אליעזר ליבנה, שעליה יצאתי לחלוק, היא בעיני מערכת אחת רצופה של הנחות מופרכות - יריעה הארוגה כולה מדעות משובשות. זהו המשמע הנכון במקרה זה של המילה "מיקשה" לפי השימוש בה במקרא (לחוד קיימת המילה מיקשה בשי"ן קמוצה, במשמע שדה קישואים ואבטיחים, אשר שורשה בוודאי קשא ולא קשה, וכן קיימת המילה מיקשה בשי"ן סגולה, אך היא עניין לחוד). הלא כה למדנו בחומש על מעשה המנורה שבעת הקנים אשר באוהל מועד: "... כולה מיקשה אחת זהב טהור" (שמות, כ"ה 36). פירושו המנורה כולה תהיה חטיבה אחת, נגודה בפטיש מלשון זהב אחת על כל חלקיה, ולא עשויה חלקים נפרדים שהותכו זה לזה.
והנה כבר בתשובתו הראשונה על מאמרי כתב אליעזר ליבנה: "אין כאן לא מיקשה ולא פירכה". השתמע ממשפט זה שימוש אחר לגמרי במילה "מיקשה", כאילו קשורה היא במילים מוקשה או קושיה, ולא היא. ואותו אלמוני ב"בטרם" שנטל לעצמו את השם מ' בן-קדם, כתב: "התברר שהמיקשה שהיה צריך להתגבר עליה טמונה" וכו' - נמצא שוב מפקיע את המילה עלובת-הנפש מתחום מובנה האמיתי ומשווה לה משמע זר לחלוטין, שהמילים היאות לו הן "קושי" או "מכשלה". עד מתי תופקרנה מילים עבריות לשרירות ליבו האישית של כל אחד מאיתנו? הן ראויות לקצת יותר דרך ארץ.
עיינתי בספר "הקומונוולת האוסטרלי" של פיצפטריק לקראת הרצאותי - הערב בבית המלין ומחר בערב בבית סוקולוב.
המשכתי ביומן אוסטרליה, שסתימת פערו מתנהלת בכבדות רבה.
ב-5 ניגשתי לבית ציוני אמריקה, לאזכרת שלושים לד"ר אהרון בארט. אולם האספות והאולם הסמוך, אליו מועברים הדברים ברמקול, היו מלאים עד אפס מקום. דיברו [יצחק] גרינבוים, נחום גולדמן, אשכול ודוליק. כל אחד היה ראוי למלקות על העברית, אך כולם אמרו דברים של תוכן ודיברו מתוך יחס עמוק ונפשי לאישיותו של הניספד. אחרי דברי דוליק הלכתי.
ב-6 אספתי מהבית את צפורה, שהגיעה בינתיים מירושלים, ונסענו לבית המלין, בניין חדש הסמוך לבית ליסין, שם סודרה לנו מסיבה לרגל שובנו מאוסטרליה. הסידור היה בטלני. נתכוונו לכתחילה להושיב חברים ליד שולחנות ערוכים, משרבו הדרישות לרשות כניסה הפכו את היוצרות וסידרו מקומות ישיבה שורות שורות כמו באסיפה רגילה, הקפידו ללא כל צורך על כרטיסי הזמנה ומנעו מרבים את האפשרות לנכוח ואחרי הכל הוצרכתי לפתוח לפני אולם ריק למחצה. גם בחירת השעה הייתה לא מוצלחת והוטל עלי להתחרות עם חג העצמאות של ארה"ב מזה ועם חתונת בנו של [עקיבא] גוברין מזה. זיאמה ישב ראש ועשיתי ניסיון ראשון של הרצאה על אוסטרליה בפני קהל - לאחר הרצאותי בצורת דיווח בהנהלה הציונית ובפגישה אצל נג'ר. הדברים לא יצאו מקושרים כהלכה, אף לא מאוזנים בהרכבם ובוודאי לא מחוטבים במיבנם ובניסוחם ואף על פי כן היה ברור כי החברים נהנו משמיעת משהו חדש ועל כל פנים אמרו כי היה מעניין מאוד.
עם צאתנו מבית המלין נודע לי כי לווייתו של חיליק וייצמן הייתה בת"א ב-4 אחה"צ וסלוח לא יכולתי לעצמי על שהחמצתי את השתתפותי בה.
מבית המלין לדירת גוברין למסיבת החתונה. המקום המה מאדם - היו כאן כל המפלגה וכל ההסתדרות וכמעט כל הכנסת. הכלה הייתה נאה וחסודה, לבושה כהילכתה. החתן בחור כהלכה. שניהם יוצאי קיבוץ.
אספתי את הרצל ברגר ואת ישראל ישעיהו ונסענו ל"רמת אביב" לארוחת המפלגה לכבוד אוואט. השולחן היה נאה וחגיגי משל דוד המלך אמש. הסיבונו כ-15 איש: אוואט ומלווהו, נמיר, דב יוסף, דוד הכהן, כסה, הרצל, אהוד, ישעיהו, חיים יערי, הוגו, אלישיב שליווה את אוואט במסעותיו. אף הארוחה הייתה טובה משל אמש. שוב נשאתי נאום-מידות והפעם העתקתי את הדגש לברית שבין תנועות הפועלים של אוסטרליה וישראל. בסיום דברי חזרתי לחזית חוץ והיבעתי מישאלה כי אוסטרליה תסתייע במעמד שיש לה בקרב עמי אסיה החופשית כדי להביא לידי יצירת אקלים כזה באותן ארצות שיהיה בו כדי להחיש את בוא השלום למזרח התיכון. אוואט ענה בנאום ארוך. נאחז בנושא אסיה שהתחלתי בו אך כנראה לא הבין כלל כוונת דברַי ופתח בהתקפה חריפה על המערב האימפריאליסטי ובייחוד על ארה"ב בשל עיכוב גאולת העצמאות שחטאו בו בהודו סין. אגב, הוא שופע שנאת ארה"ב ומפיץ אותה בכל הזדמנות.
בדרכי הביתה סרתי למערכת "הארץ" והיגהתי את מאמרי. חזרתי לחדר ב-11.15 ומצאתי את פינחס ספיר ממתין לי ומשוחח עם צפורה. הוא רואה סיכוי מה לחיסול קרוב של שביתת "אתא" והוא מלא זעם על מועצת פועלי חיפה שהתעללה בו אישית ופומבית על ידי מכתב גלוי נגדו שפירסמה בעיתונות בחתימת עשרות ועדי פועלים. ביררתי איתו בעיית בית שמש ומצאתיו זר לעניין. הבטיח לדחוף ולהחיש ביצוע כמה תוכניות.
אחרי שהלך סיפרתי לצפורה שיחה שהייתה לי עם דוד הכהן ב"רמת אביב". תוך דאגה כנה ביותר לי ולעניין ובמצב של חוסר שקט בנפשי נוכח הסבך ללא מוצא שנוצר ביני לבין ב"ג, הוא עושה צעדים אשר לא ייעשו - מטפס על קירות חלקים ומסבך את הבעיה עוד יותר. סיפר לי כי הלך אל ב"ג והציע לו כי יחזירני לממשלה כשה"ח! אמרתי לו כי זהו חוסר שחר גמור ומוחלט מכל בחינה שהיא ולא עוד אלא בטוחני כי ב"ג בטוח כי הוא בא אליו בהצעה זו בשליחותי ועל כל פנים על דעתי. טען נמרצות כי ב"ג האמין לו כשאמר כי לא דיבר איתי על כך מקודם. אמרתי לו מה שאמרתי בדבר מומחיותי בסוגיה ששמה "אופיו של ב"ג" ועד כמה הוא לוקה בחשדנות ומסוגל להאשמות-שווא. ודוד הוסיף וסיפר כיצד הסביר לב"ג את בעייתי. אמר כי אני בהחלט בא בחשבון לתפקיד של שגריר, אבל לא שמישהו אחר ימנה אותי אלא שאני אמנה את עצמי - רעיון פראי לגמרי, אשר בין הרצון הטוב לבין השכל הישר שבו פעורה תהום. ב"ג, כמובן, אמר כי אין החזרתי באה בחשבון. על זה אמר לו דוד כי על כל פנים עליו, על ב"ג, "לעשות משהו" וכי רק הוא, ב"ג, יכול להביא תיקון למצב הנורא שנוצר ואשר אינו נותן מנוח לחברים רבים.
אל אלוהים, איזה בלבול מוח ומבוכת לב! אמרתי לדוד קודם כל כי עניין זה שאני "אמנה את עצמי" לשגריר הוא הבל ורעות רוח. מי זה ממנה עצמו לתפקיד כזה? הקושי איננו כלל בזה שלא נאה לי לקבל מינוי מידי מישהו. הן בהיותנו יחד בבנגקוק בנובמבר ראיתי בפירוש אפשרות כי אציע לממשלה למנותני שגריר להודו, אם רק יוקמו קשרים איתה. אלא מאז נפל דבר שחיסל כל אפשרות כזו והוא שנהרס כל יחס של אמון מצדי לב"ג. לא אשרת לעולם בממשלה שהוא יעמוד בראשה ולא אקבל שום מינוי מידי ממשלה כזו. אשר לצעד שהוא תובע מב"ג כלפַי, אינני רואה כל צורך בו ועליו, על דוד, להבין כי לאחר כל מה שקרה הוא לא יועיל ולא כלום. אדיר חפצי הוא כי יניחוני עכשיו לנפשי ולא יוסיפו לחטט ולבחוש בבעיית מ"ש. אילו נהג ב"ג כך, אלמלא ניטפל שוב ושוב לעניין התפטרותי וביקש לתרצו על ידי גירסות כוזבות, כי אז היו נשמרים, לפחות כלפי חוץ, יחסים כלשהם ביני לבינו והבעיה הקיימת עכשיו והמדריכה מנוחת דוד לא הייתה מתעוררת. הן אני קיבלתי הדין בצאתי מהממשלה, לא יצאתי לריב עם ב"ג, אם נאמתי אזי לא פומבית ואם כתבתי בעיתונות אזי לא בענייני מדיניות חוץ. חובתו הייתה להרפות ממני, אם היה רצונו בשלום כלשהו, ולא להתגרות בי. העצה היעוצה לחברַי הטובים היא למשוך ידם מהעניין כולו ולא לעורר שום בעיות חדשות - על כל פנים לחדול מלדבר על ליבו של ב"ג כי יפייסני. הדבר לא יקום ולא יהיה, ואם יקום – לא יהיה אמיתי ולא יפתור שום בעיה.
במהלך השיחה הזאת נתתי תיאור מהידרדרות יחסַי עם ב"ג. היֹה היה כלי גביש יקר ערך, מאוד עדין ושביר. ב-1943, עקב התעללות ב"ג בי לרגלי נסיעתי לארה"ב על פי הזמנת וייצמן, נסדק הכלי. סדק בכלי גביש אין לו תקנה. במשפחות מיוחסות נשמרים כלים יקרים כאלה על סדקיהם. עדיין היה הכלי שָמיש ואפשר היה להחזיק בו יין. לימים פגם בו ב"ג שוב ושוב, גם נקב בו חורים, ואף על פי כן עוד החזיק הכלי מעמד. אך על ידי הנאום בגבעת חיים נתרסק הכלי ונשבר לרסיסים ועתה הוא אבוד ואין להחזירו לאיתנו בשום פנים.
בטרם אסיים את פרק היום אציין כי נמלכתי בדעת הרצל ברגר בשאלת הוצאת ספרי על המסע באסיה שלא על ידי "עם עובד". הרצל הבין לנימוקַי אך לא קיבלם כמכריעים. טען כי הופעת ספרי בהוצאה אחרת תעשה רושם משונה ביותר ותהיה הרבה פחות מובנת מהוצאת הספר על ידי "עם עובד". חשבתי אחר כך בעצמי כי אם אזקק ל"מסדה" או לאיזה מו"ל פרטי אחר, עלול הדבר להתקבל כהבעת אי אמון מצדי בכושרו ובהמשך קיומו של ע"ע ואסור לי להביא לידי יצירת רושם כזה.
