יום ד', 3/7/1957
חשבתי כי הבוקר אגש סוף סוף לסידור הספרים, אך הבית עודנו מופקר לכל מיני אומנים היוצאים ובאים ככל העולה על רוחם ועושים בחדרים כבתוך שלהם. גמרתי אומר כי לא אתחיל במלאכה אלא לאחר שתיכלה רגל כל פועל מהבית.
ניגשתי לכנסת כדי לקיים מצוות נוכחות. היו הצעות לסדר היום - כולן מהלומות על ראש שר המשטרה המיסכן. מצאתי את ס' יזהר מפויס לאחר שקיבל מכתב רשמי מע"ע על ספרו. משיחה עם כסה הוברר לי לראשונה כי זהו שוב סיפור [אחרי "חירבת חיזעה"] - לדברי כסה לא 1,000 אלא 1,200 עמוד! - על חוויות מלחמת השחרור, כולו חיטוטים וחיבוטים על המלחמה כשלעצמה.
ארוחת צהריים אצל ארתור לכבוד אוואט. מצאתיו ער ורענן לאחר ליל שינה ארוך ושיחה של שעה וחצי עם רה"מ. ציין, במקצת תלונה, כי אין המערכה ההיסטורית באו"ם בשנת 1947 - על מעלותיה ומורדותיה, ייסוריה וקסמיה - נהירה לרה"מ כלל ועיקר. מה מאוד צדק! אל השולחן הסבו שמונה: שני האורחים, בעל הבית, איתן גויטין, מייק קומיי, גדעון רפאל ואני. הייתה שיחה מפוזרת שלא הייתי פעיל בה ביותר - זיכרונות מימי הרת עולם באו"ם והסתכלות בהוויות העולם כיום. נתבלט הקו האופייני לגבי מחשבתו המדינית של אוואט - נטייתו לחפש מומים קטנים בארה"ב ולהתעלם מפשעים כבדים של בריה"מ.
בבית כתבתי כעשרה מכתבים - בכללם מכתב אזהרה לפנחס לבון כי לא אשאר אחראי לע"ע אם לא יובטח לו תקציב כהלכה, מכתב לדוד הכהן בהמשך לשיחתנו אמש, מכתב לנתן א' לעוררו לחבר "טור" על שערוריית שריפת מיטעני העולים [לא נמצא העתק].
[המכתב לד"ה נמצא בתיק צמוד ליומן ומובא להלן:]
לאחי לדוד שלום, 3.7.57
ניגשתי הבוקר לכנסת בתקווה לראותך אך אתה נמלטת.
בריתחת הוויכוח אמש לא הגבתי כהלכה על דבר אחד שלמדתי מפיך והוא כי יש טענה עלי מדוע הבאתי את העניין לפני הוועדה המדינית - כאילו לא זה היה המקום המתאים לבירורו.
טענה זו כשלעצמה היא שערורייה חדשה. פירושה כי לו מותר להשמיץ ולהעליל קבל עם ועדה ואילו לי אסור להביא את עלילתו לבירור במוסד סגור ומצומצם. וכן פירושה כי, כמובן, אם אני מקטרג עליו בפני מוסד, אזי כבודו - אוי לאותו כבוד! - הוא השיקול המכריע ולא איש כמוהו ייסוג ויודה על האמת ויתנצל.
אבל הטענה אינה רק שערורייה. היא גם מעשה תעתועים וגנבת דעת. מפני שבטרם הבאתי את העניין לוועדה כתבתי לו כי בדעתי לעשות זאת. לא רציתי להעמידו בפני עובדה - כאילו הוא לא העמיד אותי בפני עובדה! - אלא נתתי לו הזדמנות לערער על הצעתי. הוא ענה לי מייד בכתב - הפתק שמור אצלי אי שם - כי לא רק שאינו מתנגד אלא הוא מחייב את הצעתי והוא מודה בפה מלא כי זכותי היא לאמר בפני חברים מה שבליבי. (הוא אמר אחר כך בישיבה, כי זכותי היא גם להגיב פומבית). כאשר נתקיימה אחרי זה ישיבת המדינית שדנה באיזה עניין חשוב של מדיניות חוץ - ואני אמרתי לגיורא כי לא אביא את העניין שלי לישיבה כזו, כדי לא להפריע לבירור שעמד להתקיים - הוא פנה אל גיורא ושאל מדוע לא באתי לישיבה והאומנם איני עומד להעלות בה את העניין ההוא, וכשאמר לו גיורא את נימוקי - שלל אותו ואמר כי לדידו אין כל טעם לדחות.
ואחרי זה הוא טוען מדוע פניתי לוועדה וקובע כי לא זו הייתה השיטה הנכונה לברר את העניין? שוב שקר!
הן אילו הוא ענה על פנייתי אליו כי אינו רואה ברכה בבירור בוועדה, אלא מוטב כי ניפגש ונברר את העניין בינינו - כלום הייתי אז נמנע מפגישה? אבל הוא לא הציע זאת ולא עלה על דעתו להציע זאת. מה הוא השב? כי אחרי שהוא מדבר כך בפומבי, בפני 1,000 איש וכל העיתונות, אבי אלך אליו ביוזמתי לברר איתו את העניין? אבל אחרי שנתקיים הבירור בוועדה - אוי לאותו בירור! - והוא אישר את התועבה שעשה - העניין שביני לבינו נגמר בשבילי.
ותוספת קצרה לגופו של עניין:
ברור לי מה דחף אותו להפיץ את הגירסה הזוועתית הזאת - כי לו נשארתי בתפקידי לא הייתה המדינה רוכשת את "המינימום של הנשק ההכרחי להגנתה", כדבריו. הוא מוכרח היה להוכיח בעליל כי הייתה הצדקה גמורה ומוחלטת לסילוקי מהממשלה!
אבל גם לפי גירסתו-הוא, שאינה אלא נְבָלָה, הרי לאחר שהוא השיג את חפצו ואני הסתלקתי ועשיתי זאת מבלי להיכנס בריב איתו, אלא גזרתי על עצמי שתיקה גמורה, יציאתו בפומבי לשוב ולחטט בפרשה ולספר עלי סיפור-בלהות שכזה אינה אלא שיפלות אשר אוי למדינת ישראל אם האיש העומד בראשה מסוגל לשכמותה.
שלך,
משה
אבקש להחזיר לי מכתב זה!
ליאו [כהן] ישב שעה ארוכה בשיחה על דא ועל הא. כשהגיע לספר על ביקורו בגרמניה ועל שיחותיו עם אנשי שלטון וראשי מפלגות, בהן נגע בבעיית קשדי"ף, נוכחתי מה רחוק אני עכשיו מעניינים אלה, עד כדי שחדלו לעניין אותי. תגובה יותר ערה הייתה מצידי לסיפורו של ליאו, שבא לגמרי באקראי, על אותה ישיבה שהשתתף בה שאול. זו הייתה ישיבה שכונסה ביוזמתו והשתתפו בה אנשי משה"ח, דינור ועוד. שאול הודיע על הקמת מוסד למעקב מצבם של יהודי הגוש הסובייטי. בראשו יעמוד פרופ' הלפרין. הייתה זו אפתעה גמורה בשבילי. ליאו שאל מי יעבוד ושאול ענה סתומות כי יש לו איש לתפקיד זה. אמרתי לליאו כי הכוונה היא כי [בנימין] אליאב ינהל את המוסד וקובי יעבוד בו. התעניין מאוד ומזה עבר להציע כי קובי יצטרף לאוניברסיטה ויתחיל להרצות בה בעניינים שלמד. חיוויתי דעתי כי זו תהיה קפיצה נמהרת בשביל קובי, אך ליאו טען כי המחסור ביודעי דבר חריף ביותר ו"כל מתת נאמנה" [ח"נ ביאליק, "למתנדבים בעם"]. הצעתי לו להיפגש עם קובי לכשיבוא ולתהות על קנקנו.
צפורה הלכה אחה"צ למסיבה בה סיפרה ימימה אבידר מרשמי מסעותיה בברה"מ ובערב השתתפה באסיפת חוג חברות מפא"י שתהה על בעיות הפעלת המפלגה בירושלים.
בערב ב"דוד המלך" ארוחה ממשלתית לאוואט. הצד הטיקסי היה ללא הדר. שולחן אחד, מצומצם באורכו, מוצב באולם צר כמיסדרון. השתתפו בסה"כ, עם האורח ומלווהו, 17 איש. אשכול ישב ראש. מהשרים היו רק כרמל ובורג. אומנם שאר הנוכחים היו מובחרים, אך היו מעטים: דוליק, אולשן, אגרון, ליאו, מזר, ברני, [מאיר] גרוסמן, מרדכי [שניאורסון], טד לוריא, הרי לוין. התפריט היה משונה ביותר: חמיצה קרה שהתהדרה בשם "קוקטייל של עגבניות" ומייד לאחריה מרק-צח חם. אשכול קרא מהכתב נאום נאה וקצר שהכין בשבילו ליאו. נאמתי את הנאום העיקרי ופעם אחת לתמיד שילמתי בנדיבות-יתר את החוב שחבנו לאוואט על נשיאותו בוועדת אד-הוק ב-1947, ובעצרת שבה נתקבלה ישראל כחברה לאו"ם. הוא נאם ארוכות על המערכה באותם הימים וחלקו בה, על יחסי ישראל-או"ם ועל הנס הגדול שבתקומתנו. דיבר בחמימות שאינה מציינת אותו כרגיל.
מזר דיבר בהתלהבות על טקס הפרסים של אתמול, בעיקר משום שאישה תימנייה זכתה באחד מהם, ואמר כי הפרס ניתן ליונה והב אך ורק בתוקף המלצתי.
