יום ג',  2/7/1957

 

 

שוב שרה ג' מילין בטלפון. דבקה בי כעלוקה! היא ראתה שוב את רה"מ. מזל ברכה! רה"מ היה הרבה יותר נוח הפעם. מה טוב ומה נעים! הסכים להעמיד לרשותה מישהו שיתרגם לה מיסמכים. נהדר! אבל היא ביקשה חומר על מסע סיני ואילו רה"מ אמר כי בעניין זה לא הכל יימסר לידיעתה. ובכן? הצרה היא כי בחוזה שלה עם "קולינס" יש סעיף מפורש המחייב אותה לכלול בספר ידיעות מאחורי הקלעים על חלקו האישי של ב"ג במסע ובכל הנוגע לו. ככה? אמרתי כי היא מגלה לי זאת בפעם הראשונה והריני נדהם - כיצד עלה על דעתה דימיון שווא זה? האמת היא כי ארתור טוען כל הזמן כי כל כוונתה היא לחבר ספר שיגלה לראשונה את הגרסה הישראלית הסודית על תולדות מלחמת סיני במקביל לגרסה הצרפתית הסודית שנתפרסמה בספרם של האחים ברומברגר. שאלתיה בפשטות - מי היא כי תזכה ראשונה בסודות אלה לשם פרסום. שוב פתחה באותה פרשה על אמונו הגמור של סמאטס בה. אמרתי את דרום-אפריקנית והתפתח מצד סמאטס יחס של אמון אישי אליך, אבל אנו ישראל ולא הרי זה כהרי זה. שאלתי מה רצונה ממני. ביקשה לראותי. אמרתי כי לא אגיד לה מילה וחצי מילה על מסע סיני. נבוכה מאוד: כיצד תישא פניה למו"ל בשובה אליו בידיים ריקות. עניתי כי עליה לבטל אותו חוזה ואם רצונה עדיין לכתוב ספר על ישראל, עליה להשתהות פה מספר שבועות ולעשות מלאכה כהלכה. אמרה כי בזה אינה מעוניינת. אמרתי כי מצדי אמרתי כל מה שהיה לי להגיד - דעה אחרת אין לי. ביקשה רחמים כי ניפגש ומכיוון שהתנאי שהצגתי על שיתוף פעולה בין הממשלה לבינה נתמלא לכאורה, הסכמתי לראותה בת"א ביום ה'. בו כיום היא טסה לאתונה ואשום לרווחה. איזה עונש מן השמים!

טילפנתי ל[מיכאל] אסף במערכת "אל-יום" והבטיח לדאוג כי דן פינס לא ישב ראש בבית סוקולוב בליל שבת.

טילפנתי לארתור בירושלים וביקשתיו לבדוק אם אומנם עוזר מישהו ממשרד רה"מ לאותה זקנה - ובמה.

בע"ע קיבלתי את מיודעי הוותיק משה סתוי, סופר שאינו מרקיע שחקים אך מקורי בכל כתיבתו וחקירתו - היחיד בקרב בני דורו שהתערה בארץ התערות של ממש: בנוף, בהווי, במשק החקלאי, בכפר הערבי. זה שנים לא ראיתיו ועתה הוא זקן ונשען על מקל כשהוא גורר רגלו. "הכפר הערבי" שלו אזל וטעון לדעתו מהדורה חדשה, ועוד עמו בכתובים יצירות חדשות. אמרתי כי ע"ע עודנו תוהה על אפשרויותיו ונברר הצעותיו במשך הזמן.

ישיבת המערכת וההנהלה. משה כצנלסון לא בא - שוב חלה הרעה במצבו. ישבתי עם ירוחם ושפיר, ענבי וקופלביץ. ההתייעצות חובלה על ידי חוסר הבהירות לגבי תקציב ע"ע. על הפרק התקשרויות עם עובדים - מתרגמים ועורכים, כצבי ארד, מנשה לוין, אברהם בירמן - ועם סופרים - כיהודה בורלא, יהושע בר-יוסף ואחרים, האפשרויות נפרשות והולכות אך הרגל נתונה בסד.

במפלגה קיבלתי את לאה דגנית [שחקנית "האוהל"]. הכניסה ראשי לצרה חדשה: ההסתדרות החליטה לרכוש בית ארלוזורוב כתיאטרון קבע ל"אוהל". השאלה היא אם מוכנה המפלגה למכור את הבית. לאה טוענת כי הוא ממילא ריק ושמם, ואם מסדרים שם איזה נשף לנוער הרי זו התעללות בתיאטרון; וכן כי "אוהל" לא יוותר ממילא על אולמו, הווה אומר המפלגה לא תקבל לעולם את הבית לרשותה לעשות בו כטוב בעיניה. לעומת זה "אוהל" הוא התיאטרון היחיד שאין בו קירור ואין לו מרחב כלשהו לחזרות ושאר הכנות, וזה לאחר שהוא קיים זה 32 שנה. הצרה היא שהוא תיאטרון כה ירוד, אך זאת לא יכולתי להגיד, וגם מה בצע, שהרי הוא קיים ומסרב להתחסל, וממילא הוא תקוע בבניין זה, שכיום גם הוא גם המפלגה אינם חופשים לעשות מהבניין דבר הראוי לשמו מבחינת כל אחד.

עם ישראל כהן על ענייני "הפועל הצעיר". חוברת היובל זכתה לתהילה רבה ואף לרשימתי שבתוכה על "הכרך הראשון" - פגישת יוסף אהרונוביץ עם המחזור הראשון של "הרצליה" - היו הדים. מאז החל י"כ שוקד על תקנת השבועון בהתאם למסקנות הוועדה שישבתי בראשה ואף אומנם חלו שיפורים: השער הרבה יותר נאה, הכותרות נשתבחו, הושם "אוויר" בין הפרקים, הוכנסו עיטורים מלבבים, והעיקר - נפתחו מדורים חדשים: התנועה הסוציאליסטית, בהסתדרות ועוד. עומדים להיפתח מדורים לענייני ביטחון ולבעיות הדור הצעיר.

עניין אחר - מפעל התרגומים של ספרות עברית ללועזית, אשר י"כ מבקש לכבדני בראשותו. העניין באמת חשוב אך לא ברור מניין ניקח אמצעים ואם יספיקו כוחי וזמני לעמוס גם בנטל זה.

הופיעה הדסה אגמון, חניכתי ב"נוער העובד" וב"בחרות [הסוציאליסטית", בירושלים] שלא ראיתיה שנים. עכשיו היא מזכירת [מועדון] "מילוא" [של מפא"י]. באה לבקש הרצאה. סירבתי.

נסעתי לירושלים לבדי ומילאתי את המכונית חיילים שהתנהגו בנימוס - לא דיברו, וכשיצאו - הודו יפה.

יצחק הנהג ישב ארוכות עם צפורה על חשבונות המכונית. צפורה ביקשה לתת לו פרס של 100 ל"י על כל טירחתו אך הוא סירב בתוקף לקבל סכום כלשהו.

הערב חוגגים בנווה ים את הולדת [סמדר]. בתם של שלמה ורנה [שרת]. שלחתי מברק:

"ברכתנו לאם, חלוצה בוולדות/ ולבת שנולדה ראשונה לנכדות/ ולאב ולסב, גם לדוד ולדודה/ ולכל המסובים בשמחה ובתודה".

אגב, זו לי הפעם הראשונה שהייתי בתוכו של משרד דואר במדינת ישראל.

הלכנו לטקס חלוקת פרסי מוריס כץ בבית הלל. הפרסים ניתנים לשם מחקר מטעם המוסד להשכלת העם שליד האוניברסיטה ובין שלושת הזוכים - יקירתנו יונה והב התימנייה, אשר המלצתי עליה. מנהל אולפן "עציון" בירושלים, המורה הנודע [ד"ר מרדכי] קמרט, שקיבל פרס מוריס כץ אשתקד לעבודת מחקר בהוראת העברית

למבוגרים, הירצה על חידושי הקניית הלשון ואיכזבני מאוד: שום גופי הלכות, שום ניסיון לגבש דברי-תורה, אלא רפרוף קל ופיליטוני על פני השטח ללא חדירה לעומקה של בעיה וללא הבעת רעיון כלשהו. אבל היה לנו סיפוק רב לראות בין מקבלי הפרסים (3,600 ל"י כל אחד) את יונה זו אשר אחותי המנוחה רבקה, יחד עם צפורה, הרימה אותה בילדותה מאשפתות של [שכונת] מחנה יוסף בנווה שלום של יפו, לימדה אותה קרוא וכתוב והכניסה אותה לבית ספר, ממנו עברה אחר כך לגימנסיה "הרצליה" עד שהייתה לגננת ועלתה לדרגת מפקחת על הגנים.

הרדיו הודיע כי המו"מ ליישוב סכסוך "אתא" נכשל. ובכן נגזר עלינו גם אסון זה. שאול בא מאיזו ישיבה שהייתה לו בירושלים. כדרכו [בחשאיות], לא סיפר על הישיבה, וכדרכי, לא שאלתי. השתתפתי בהתייעצות בין הבן והבת [לבית מאירוב] על בעיית מצבם הכספי של ההורים.

כתבתי יומן בערב עד להגיע המועד לצאת ללוד לפגוש את אוואט. דוד [הכהן] טילפן וביקש לבוא. הייתה לו אמש, בהיעדרי, שיחה חריפה עם צפורה על בעיית "היחסים" [מ"ש-ב"ג] - צפורה יצאה משיחה זו מאוכזבת לחלוטין מאופן תפישתו את העניינים, והוא הרגיש כנראה צורך בשיחה נוספת איתי. אך בא, מייד פרץ הריב. התחיל טוען נגדי שַלָמָה ניתקתי קשרי עם ב"ג. צורכי המדינה והתנועה מחייבים וכו'. שאלתי מה היה אילו ירד ב"ג לחייו להוציאו מהכנסת ומ"סולל בונה" ולא עוד אלא היה משמיע ברבים עלילת שקר על פעולתו בהנהלת סו"ב או בתקופת כהונתו בבורמה - האם היה כובש עלבונו וזעמו ומקבל את הדין בשתיקה? החל מערער על עצם האשמתי את ב"ג בהפצת עלילה ומפרש את הדברים המפליצים שנאמרו בגבעת חיים לכף זכות. התפוצצתי כהוגן והטחתי דברים כלפי ב"ג והחברים הנכנעים לו אשר חריפים ובוטים כמותם לא אמרתי מעולם. בינתיים הגיעה שעתי לנסוע ושמחתי להפסקת ויכוח מורתח זה.

 

[קטע מ"ב"ג" ג', ע' 1460 (מב"ז), המצטט מיומן דב"ג ביום זה, מועתק להלן במלואו:]

מרירותו ויהירותו [של מ"ש] עוברים כל גבול - כתב "הזקן" מפי דוד הכהן - הוא אמר שלא יימצא בשום מוסד, בשום מסיבה ובשום רשימה יחד איתי. הוא כועס על החברים, שעברו בשתיקה על דברי בגבעת חיים.

שאל ב"ג: מה אפשר לעשות להחלשת המרה השחורה? אמר דוד הכהן: תציע לו להיות שר החוץ או שגריר בוושינגטון.

ההצעה הראשונה היא מגוחכת - אמר ב"ג - השנייה מפוקפקת. ייתכן שיתאים לשליחנו באו"ם, אבל לא אעשה זאת בלי גולדה וגם מסופקני אם יקבל זאת.

נסעתי עם מרדכי שניאורסון והגענו ללוד קרוב לחצות. בשם המפלגה באו אהוד והוגו. אֶוֶואט הגיע במטוס "אל על" מווינה ואיתו צעיר מאנגליה, מהמחלקה לקשרי חוץ של מפלגת העבודה, אייזיקס שמו, ספק יהודי. הופיע גם הציר [האוסטרלי ברטרם צ'] בַּאלַארד, שנתמנה בהיות אוואט שר החוץ. לאחר שתיית מיץ קר וקפה חם ביקשתי את האורח להיענות לעיתונאים והוא נשא באוזניהם נאום שלם על תרומת או"ם להקמת המדינה וחובת המדינה להשתלב באו"ם וגודל הנס שבתקומת ישראל ובואו לשם חידוש קשרי הידידות האישיים וכו'.

אוואט התרשם מאוד מהדרך לירושלים שעשה באשון לילה והגדיר אותה כ"דרמטית".

כשהגענו ל"דוד המלך" התברר, כמובן, כי אנשי משה"ח לא בדקו מראש את החדרים ואילו המלון לא הבין להקצות לאורח כזה חדר מיטות עם טרקלין אלא ביקש לצאת ידי חובה בחדר משכב בלבד. מייד נזדעף הלקוח שלי, אבל עשיתי שערורייה והשגתי מעון כהלכה - שני חדרים עם מרפסת כלפי החומה וחדר צמוד למלווה.

שכבתי ב-2.30 ורק אז פקדתני המתיחות שנשתיירה מהשיחה עם דוד, בחינת "תגובה דחויה", וזמן רב מיאנתי להירדם.