פֻּוֵוילה,  ג' אלול  [21.8.1917]

יקירי, אהובי, חביבי!

 

 

זה כמה זמן לא שוחחתי אתכם. מלבד רשלנותי התמידית בכתיבת מכתבים ובמשלוחם - כי הרבה מכתבים התחילו מבלי היגָמר והרבה נגמרו מבלי הישָלח עד עבר עליהם כלח - גרמה לשתיקתי הממושכה קרבתי אליכם - ביחס - הימָצאי בראשון, התראותי התדירה עם רבקה וכו'. אחר-כך באה הנסיעה, פתאומית וקורעת כמו תמיד בצבא, עברה הדרך - נסיעה לירושלם באוטומוביל, ימים אחדים בירושלם, רכיבה מירושלם לעמאן - 5 ימים - שוב נסיעה ברכבת מעמאן למעאן, יום במעאן ושוב רכיבה הנה, לפינה רחוקה במדבר אדום או בין הרי שעיר, בדרך לעציון-גבר. ואני מפיל את תחינתי לפניכם, יקירי, אל נא תחטאו להאשימני בכוונה רעה, בשכחה ובקשחת לב, כי תמיד הינכם בזיכרוני, שמורים בלבי, נשואים על מחשבותי, מופיעים בחלומות הלילה ובהזיות היום. על-כן יהי-נא לכם לרצון מכתבי המאוחר הזה, הכתוב בפינה רחוקה בחצי-מדבר.

 

אתם יודעים, בוודאי, איך ביליתי את ימי בנעימים בראשון; איך באתי פעמיים לפתח-תקווה; איך העבידני שירהולץ בפרך עד אשר בבואי ליומיים ליפו (כי אז נמנינו למפקדי מחוז יפו ומגיני החוף וחשבנו כבר לעבור לגור ביפו או בתל-אביב) תקפני חום חזק ושכבתי בבית שושן-אדום יומיים וחצי; איך בשובי ראשונה מצאתי שם את רבקה ואחר בָּלותי איתה יום באה כחתף הפקודה ללכת ירושלמה; איך רצה רבקה אחרי להצילני[1] בירושלם ולא עלה בידה ואיך נפרדתי ממנה.

 

אינכם יודעים, אולי, איך רכבתי חמישה ימים מירושלם דרך יריחו, הירדן וסלט לעמאן; איך התענגתי שוב על פלאות מראי הגלעד והעליתי בלבי זיכרונות אהובים; איך עברתי 250 ק"מ ברכבת מעמאן למעאן ומשם ברכיבה של לילה תמים באתי הנה. אם לכתוב על הכל - צריך למלא עשרות גיליונות ורושם לא יתקבל. ואם להקנות רושם - הרי צריך לספר שעות רבות, לשבת יחד עם כולכם ליד השולחן ערבים אחדים. ושני אלה אינם בגדר האפשרות. ובכן, נניח.

 

במשך הזמן כתבתי מכתב ארוך דמשקה, כי נזדמנה הזדמנות; והיום קיבלתי תשובה מבהרב, מדב[2] ומריקליס; גם קיבלתי מכתב מייבין - מקושטא. מדמשק שלח לי בהרב, שיחיה לעולם ועד, חבילה גדולה - תיבה שלמה ובה בכל מכל כל, אשר ביקשתי ואשר לא ביקשתי, מטוּב דמשק. עוד לא הגיעה התיבה לידי, אך ממכתב בהרב ומתיאוריהם של אחרים, איך טיפל בה באהבה ואיך סידר וכרך הכל, מתאך אני לעצמי את הכמות והאיכות שבה.

 

מצבי טוב כמו תמיד ורע כמו תמיד. טוב כיצד? אני אוכל ושותה. כנהוג במדבר, לא סר הבשר משולחננו, גם ירקות יש מן העיר - ממעאן. סוכר ותה לרוב. רע? - עבודה שנמאסה, אשר לפעמים מתמעטת, אומנם כמעט עד לאפס, אבל לפעמים תוקפת כקדחת ואינה מניחה רגע פנוי לא למוח ולא לגוף להינָפש למשעה 6 בבוקר ועד 12 בערב - כתיבות ושיחות, ריצות ורכיבות וכו' וכו'.

 

ואני אין כוחי עתה ככוחי אז.[3] כל הפרינציפים התמוטטו מרוחה של ארץ-ישראל, בעיקר מרוחה של יהודה. אין שום דבר חיובי התומך בי. אני מרגיש עשיית שקר בנפשי, זיוף, פשרנות עם התנאים החיצוניים ולא יותר. אין גבורה או רצון העוצרים בי בצבא. להפך, חסרים לי הרצון והגבורה לברוח. או אם לא אחפוץ לייסר את עצמי בשבטים - אומר רק אי ההגינות (מלשון הגון, אם אפשר לאמר כך) שאני מרגיש בחוש אי תוֹדָעִי[4] - לא שאני מכיר בו בהכרה ברורה, בצעד זה - עוצרת בעדי.

 

אין צורך להוסיף, כי מעולם לא הייתי עדיין בסכנה ובוודאי גם לא אהיה. הנסיעה הנה עניינתני בַחידוש שבארץ, בתנאים וגם במלחמת הערבים. אבל חמדת החידוש כבר פגה; מלחמת הבדווים לא ראיתי. וכמובן, שלא תצטערו על זה. תחת זה מעיק החול, העבודה הזרה והבדידות הגמורה (אתם יודעים, בוודאי, כי פנחס ריקליס בדמשק וגלובצקי ברמלה או בעזה; הבטליון שלו יצא מן הרג'ימנט), מדכאים את הרוח.

 

אני רוצה שוב בשינוי ויהי מה. היום נוסעים אנו מעאנה. אולי נישָאר שם לתמיד ואולי נשוב בקרוב הנה. ואולי גם יעזוב בכלל שירהולץ את הארץ הזו וישוב לקושטא או למקום אחר. אפשר גם שיקבל חופשה וילך לגרמניה. אני קשור תמיד אליו ועל-פי דין אאולץ ללכת אחריו. אך אני מרגיש שההכרח לעזוב את ארץ-ישראל תהיה הדחיפה האחרונה לפריצת הגבול.[5] לעת עתה אומנם איני בארץ ישראל, אבל ארץ ישראל חומה לי מאחור. אין דרך מפה אלא דרך ארץ-ישראל, לכל הפחות דרך עבר-הירדן - דרך דרעה ודמשק. נחיה ונראה!

 

לעת עתה שלום לכם, אהובי. כיתבו לי עברית לדמשק ואני בוודאי אקבל את מכתביכם, כי לעתים קרובות נוסעים מפה אופיצרים וחיילים דמשקה וחזרה. גם אם תרצו לשלוח דבר-מה, עשו זאת.

 

נשיקות לכולכם. חלום מתחיל לפעמני לבוא אליכם לימים הנוראים, אבל אין זה אלא חלום. לא ישַלחוני הגויים.

 

משה