יום ד', 26/6/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  יום ד', 26/6/1957

 

 

יום ד',  26/6/1957

 

 

לפי העיתונים קראה גולדה אתמול את מ"מ ראש מטה או"ם והרביצה בו אזהרה כלפי סוריה על אחריותה בצפון. הכל כנהוג.

כל הבוקר כתבתי יומן - חזרתי לימי אוסטרליה, למלא את הפער שנשאר.

בא אהרון ידלין לדווח על ענייני "בית ברל". ב"איחוד" הוכרע סוף סוף לשתף פעולה - ז"א ה"איחוד" מוכן לראות ב"בית ברל" מכשיר מרכזי לפעולתו החינוכית וההכשרתית ולחדול מהקמת במה או במות לעצמו. עם זה עומד ב"ב על סף התנגשות עם ה"איחוד". [דוד לוין,] אחד מצעיריו, מוכשר מאוד, שסיים את הקורס במכון, החליט לא לחזור לקיבוץ (דגניה ב'). היה מועמד להשתייר ב"בית ברל" כמדריך. ה"איחוד" רואה בצדק את בחירתו זו כמעשה העלול לעשות רושם של מתן פרס על עזיבת הקיבוץ - על כל פנים כאדישות גמורה של ב"ב לעניין העזיבה. אמרתי מייד כי לא נוכל לעשות זאת, גם משום הפגיעה במוסר התנועתי, גם מפני שאין אנו מעוניינים להסתכסך עם ה"איחוד" דווקא בשעה שהם מושיטים יד לשיתוף. אבל מה הצרה? מרדכי ניסיהו קשור מאוד לאותו בחור וקיווה כי זה ישחררנו מהעבודה המינהלית למען יוכל הוא, מרדכי, להתמסר לעיון. עתה שתקווה זו נכזבת מאיים מרדכי - תוך מחאה על "כניעה" לאיחוד - בנטישת המינהל, וזה בשעה שלאהרון יש הזדמנות בלתי חוזרת לבקר עם משלחת צופים כשישה שבועות באנגליה, ארץ שלמד עליה הרבה ולא ביקר בה מעולם. מובן שקיבלתי על עצמי לקחת דברים עם מרדכי. אגב כך היצעתי כי אבקר מחר ב"בית ברל" לראות את מהלך הלימודים במכון ובסמינרים.

נסעתי לת"א עם וולטר ודניאל לוין, לשם פגישה עם סם רובין על קרן המילגות לאסיה. ברמלה הצטרף אלינו אלישיב. הבעתי תרעומת כלפי משה"ח על השהיית ההתקשרות עם דרום וייטנאם ועוד יותר מזה על הזנחת עניין הנציבות הקונסולרית במאלאיה. חלפו כחמישה חודשים מיום שהישגתי הסכמת טונקו לקבלת קונסול ישראלי בקואלה-לומפור עד להגשת הבקשה למשרד המושבות בלונדון. עכשיו כבר פנינו פעמיים ולא קיבלנו תשובה. בינתיים נתגבש כנראה משהו באותה בירה נגדנו. נכון, כי שבועיים אחרי ביקורי התפוצץ מסע סיני. בכל זאת אין ראיה כי אילו באה פנייתנו מייד לאחר שניתנה ההבטחה, בעודה טרייה, לא היינו מתגברים על מעצור חמור זה. עתה עומדת מאלאיה להגיע לעצמאות בעוד חודשיים וכבר הוחלט שם להזמין לחג את מדינות חבר העמים הבריטי, המדינות המוסלמיות והמדינות שיש להן כבר נציגות קונסולרית במאלאיה. הנה כאן בדיוק החמצה. ראינו זאת מראש וביקשנו לנהוג במאלאיה כשם שנהגנו בגאנה. לאקרה שלחתי את חנן יבור כקונסול בעוד מועד לפני מתן העצמאות ועל ידי כך הובטח מעבר חלק לנציגות דיפלומטית עם הכרזת העצמאות. במאלאיה כנראה נשתבש התהליך על ידי מסע סיני אבל קודם כל חלה השתבשות עקב האיחור מצדנו וקשה להבין את הרשלנות שנהגנו בעניין כה עדין אשר לפי כל ההיגיון הפשוט היינו חייבים לנהוג בו לפי הכלל "נגוד הברזל בעודו חם". מסתבר כי חשבון מוטעה של יעילות גרם לאיחור. וולטר היה סבור כי אין לפנות בעניין הקונסוליה בקואלה-לומפור באורח סתמי אלא יש לבקש הסמכה לקונסול מסוים, ומכיוון שמועמד לא היה לנו, הלך הדבר ונדחה, ונתבזבזו חודשים יקרים. עכשיו היבעתי נכונותי להריץ איגרת אישית לטונקו ואלישיב הציע כי נבקש את לים יוּ הוֹק להיות לנו מליץ יושר בעניין זה כולו כלפי טונקו וגם לשמש שליח להולָכַת המכתב. אשר לדרום וייטנאם, פעלו כאן שיקולים שבעיני הם נטולי ממש - של התחשבות יתר במעמדה של צפון וייטנאם, עם חששות לתגובת ציילון וכיו"ב. מסתבר כי עכשיו תחול תזוזה.

עם סם רובין הייתה ישיבה מעשית ופורייה. נדברנו על מטרות הקרן ושיטת העבודה. הצלחתי להעלות יוזמה זו, שהיו לה בתחילה כמה כיוונים יוצאי דופן, על פסים תכליתיים ומאוזנים. אנשי משה"ח ינסחו תוכנית כתובה ועם אישורה בניו-יורק תתחיל הפעולה. קרוב לוודאי כי לא יהיה לי מנוס מלשמש ראש הוועדה שתפקח על פעולה זו.

בערב בחדרי פגישה עם ראש מועצת בית שמש, מנחם נאמן העקרוני, ומזכיר המועצה. בפיהם תאנייה ואנייה. שום עניין תעשייתי לא זז. [עמנואל] סלע ממשרד מסו"ת טוען: "הן יש לכם 'שמשון'!" כאילו 300 פועלי "שמשון" הם היישוב כולו. בינתיים זורמת עלייה. ה"קליטה" שולחת משפחות על גבי משפחות, ושוברן בצדן עבודות דחק של ג' בשבוע בלבד. הוגשו כמה וכמה תוכניות - סנדלרייה, נגרייה, תעשיית חומרי בניין, חרושת עטיפות לנקניקים ועוד ועוד - יש יוזמים המוכנים לגשת להקמת מפעלים, אך אשראי שהובטח לא ניתן ולכמה מאלה גם לא הובטח הדרוש. התוצאה היא כי כל מי שכוח במותניו וקצת מעות בכיסו נוטש את המקום ונודד לערים הגדולות. בבית שמש נותרים חידלי אישים ונמושות - למעמסת יתר על קופת המקום הריקה. מדיניות פיזור האוכלוסייה וכל המגמה של הקמת עיירה קולטת עלייה באותה פינה נעשית לצחוק. הזעם והמרירות מופנים, כמובן, בראש וראשונה כלפי המפלגה. עלי לערוך התקפה חזיתית על שר מסו"ת. אגב טרוניה זו הניחו על השולחן כרטיס הזמנה לטקס הנחת אבן פינה לבית תרבות וקולנוע, בהשתתפות שר העבודה. נאמן חזר ושינן כמה פעמים: "רק הודות לך, רק הודות לך!" אמרתי כי לא אבוא להנחת אבן פינה, אבוא רק לחנוכת הבית.

הפריט האחרון בסדר יומי היה מיוחד במינו. אתמול בכנסת נתקלתי בשולמית כצנלסון, מנהלת האולפן בנתניה, הנקרא באופן הקולע ביותר "אולפן עקיבא". ישבה בודדה ואמרה כי פעם תרצה לשוחח איתי. אנו מכירים אותה מנעוריה, היא אחותו של העו"ד הנודע לשימצה שמואל תמיר, פעם הייתה כרוכה אחריו ונלכדה ברשת אצ"ל, עם [קום] המדינה נחלצה מאותה סביבה ואווירה, התמסרה בלהט נדיר לשליחות האולפנית והקימה מפעל שיצא לו שם בארץ על פי הרוח השוררת בו. הייתה נערה רבת חן אך נשארה לא נשואה. והנה למחרת היום טילפן לי הוגו ברגמן, אשר כתב פעם מאמר על אותו אולפן וביקשני לקבל את שולמית זו לשיחה ולעמוד לימינה בפני "חתירותיהם של פקידים קטנטנים שאינם מסוגלים להבין את החזון של אולפן עקיבא". קבעתי לה מועדה בת"א הערב ב-9. הופיעה קרוב ל-11 ומשניתנה לה רשות - דיברה בלי הרף שעתיים תמימות.

שמעתי השתוחחות של נפש אשר ללא ספק דולק בה זיק חלוצי אמיתי - החורגת מכל שיגרה וחותרת למעשה יצירה. אולפן זה שואף לא רק ללמד עברית אלא לקלוט קליטה רוחנית ולהקנות אזרחות, להקיף את תלמידיו אווירה של אהבה ואחווה, לגולל לפניהם את כל הנעלה שבארץ ולהנחותם בחייהם ובעבודתם לאחר גמר עונת הלימודים. הוא שוקד לכלול בקרב חניכיו אנשים ותיקים כדי ליצור יחסי רעות בינם לבין החדשים, לפתוח את לב הראשונים לבעיות הקליטה ולחובת קירוב האחים החדשים ולנטוע בלב האחרונים הכרת שוויון של אזרחות תוך מגע חברי עם הוותיקים - גם ליצור בשביל החדשים עד לצאתם מהאולפן קשרי היכרות וידידות אישית עם קודמיהם. נעשה מאמץ לגבש מתוך החניכים גרעינים להתיישבות משותפת על יסודות של עזרה הדדית באזורי פיתוח ובעיירות החדשות. יש גם התכוונות מיוחדת לכלול בכל מחזור לא-יהודים מחו"ל ובמידת האפשרות גם ערבים מהארץ - הכל לשם קירוב לבבות והוצאת מוניטין לכל החיובי והתרבותי שבמפעלה של ישראל. נשתלב בהרצאה זו סיפור על מסעה של בעלת הדבר לשבדיה והנפשות שעשתה שם לישראל בכלל ולאולפן-עקיבא במיוחד על יסוד קווי שיתוף בין עבודתו החינוכית לבין תנועות חינוך מבוגרים הפועלות באותה ארץ. והנה על כל הסטייה הזאת מן האחיד והנדוש יצא הקצף של הממונים על האולפנים במשרד החינוך ועכשיו עומד האולפן בנתניה על עברי פי פחת ונגזרה עליו הסתגלות למסגרת הכללית. כנראה אין ענייני הכספים מתנהלים בו כשורה ויש במצב זה עילה לטינה משרדית. שולמית עצמה מודה כי אין ידה רב לה במינהל, היא כולה "רוח" ו"אהבה" ובמשקיות אין כוחה גדול. דיברה כמעין המתגבר, כל הזמן מתוך תוכי הלב, לקתה בעירפול הביטוי וביותרת של רגשיות. והתלהבות שלא סייעה לבהירות, אך ראיתי לפנַי כל הזמן שלהבת של אש קודש בוערת בלי חסך, שולחת לשונות, קופצת ומזנקת, מגביהה להעיף גיצים, מסרבת לקבל עליה דין של קו ברור או ממד כלשהו. בסופו של סיפור, כאשר ניגשה לתאר את יחס המשרד אליה, את הקור הנושב משם, את הנזיפות והגערות והאיומים, לא עצרה כוח והחלה בוכה בדמעות ממש וזמן רב התייפחה כמבקשת רחמים וראיתי לפני אישה חלשה ונעלבה, עייפה ממשא שאין כתפיה הרפות יכולות לשאתו בלי עזרה, ופצועה בעמקי הנפש על הקשיחות ועורלת הלב ואטימות הרגש הבאים לחבל ביצור החי והמבורך שהוא פרי רוחה ומסירותה ואשר עליו שפכה את כל שיפעת האהבה שהצטברה בנשמתה וביקשה לה מוצא. הרגעתיה והבאתי לה שזיפים אחדים מהמטבח של גב' פרידמן ונתתי לה מימחטה גדולה למחות דמעותיה השוטפות. הבטחתי לה לבקר באולפן מחר - המשך לביקורי ב"בית ברל" - ולטכס אחר כך עצה כלפי משרד החינוך. הלכה ממני מפויסת ומעודדת, כשהיא סוחבת מזוודה כבדה, לחפש מקום לינה אצל חברתה. השעה הייתה קרובה לאחת וטילפנתי אז לצפורה לספר לה על שיחה מוזרה זו.

בין השאר אמרה: "אילו פעם נפגשת עם אחי - בלי שולחן ביניכם - פנים אל פנים. אתה יודע, יש לו יחס מיוחד אליך. הן הוא עוין את המשטר שאתה שייך לו אבל פעמיים הוא עמד מולך מלא הערצה. פעם היה הדבר עוד בהיותו כלוא באריתריאה, כאשר שמע ברדיו איך נלחמת על המדינה בלייק סאכסס. הוא כתב לנו אז מכתב, השמור איתנו. ופעם כאשר התפטרת ונתת לכולנו שיעור בהליכות - הן אנו בארץ איננו יודעים איך להתנהג, אין לנו שום מסורת של הופעה ציבורית, ואתה הראית לכולנו מופת כה נעלה!" ועוד הזכירה לי איך תפסה אותי בכנסת וביקשה כי אכנס ואומר מילים אחדות לקבוצת חניכים שהביאה לירושלים. הדבר היה ביום שחדלתי להיות רה"מ - ב"ג הציג אז את הממשלה החדשה ואני עמדתי לומר בסוף הישיבה מילים אחדות של ברכה לו ופרידה מהבית בתפקיד שנסתיים. אמרה: "פניתי קודם לזלמן [שז"ר] אך הוא היה נסער ונרגש ודחני בתנופת שתי ידיו - 'אל תדברי איתי עכשיו, היום אינני יכול'. אבל כשפניתי אליך – העזתי! - היית כה שקט ומייד הסכמת. וכאשר עלית למעלה והחבריא שלי ישבו מסביב לשולחן וכה התרגשו לקראתך, נכנסת והתיישבת בשקט כה נפלא שכולנו נדהמנו. אסתר רזיאל הרצתה אותה שעה על מיבנה הכנסת ועל ועדותיה ומשראתה כי באת ביקשה להפסיק כדי לא לגזול ממך זמן, אבל אתה דרשת כי תמשיך ותסיים והקשבת בסבלנות ורק אחרי שגמרה התחלת לדבר וסיפרת על נסיעתך לפריס ולז'נבה ובסוף אמרת בקלות כזו כי זה יומך האחרון כרה"מ. האנשים ישבו המומים מהפשטות ומהשקט שלך וכאשר יצאת היו נשים שבכו מרוב התרגשות שהצטברה".

 

העתקת קישור