הפיליפינים-באגיו-מנילה - יום ה', 13/6/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  הפיליפינים-באגיו-מנילה - יום ה', 13/6/1957

 

 

יום ה',  13/6/1957

 

 

הפיליפינים - באגיו-מנילה

 

 

היגענו לבוקר האחרון בבאגיו. אף על פי שהגשם ירד רוב הזמן אין בליבנו חרטה על השבוע שבילינו פה. להיפך, שפרה עלינו ישיבתנו. המעון היה נוח והסביבה יפה להפליא והאש אשר באח שימחה את נפשנו וגם בגשם אפשר הייתה ברכה כיוון שגזר עלינו ישיבה ומנוחה.

רוב הבוקר עבר באריזה - מלאכה ממארת אך הכרחית - ורק שעה קצרה מאוד כתבתי יומן. נסענו בפעם האחרונה לעיירה, קנינו פירות לדרך וממתקים לילדי הנהג.

לארוחת הצהריים היינו כמעט לבדנו בחדר האוכל הגדול, ללמדך כי העונה הולכת ופוחתת ולמעשה חלפה עם החל הגשמים. לכבוד הפרידה הקיפונו כל המלצרים, חמישה במספר, וערכתי בינם מישאל בדבר הבחירות הקרובות לנשיאות. רוב הבחורים טרם החליטו בעד מי יש להצביע, אך כולם פה אחד הביעו יחס שלילי לסנטור הרדיקלי רֶקטו: הוא אומנם חכם מאוד, אפשר חכם מכולם, אך אין אמון בו; והעיקר, הריהו עוין את ארה"ב ובכלל שונא זרים - משמע שאם ייבחר תקופח פרנסת רבים ועל כל פנים יסבלו בתי המלון. בקרב המלצרים היו שניים שהפסיקו את לימודיהם באוניברסיטה - אחד לאחר השנה הראשונה, משום שהוכרח להשתכר, ואחד לאחר שלוש שנים, כיוון שנשא אישה. סיפרתי להם כי אצלנו לומדים זוגות צעירים תוך עזרה איש לרעהו לסירוגין, ונמצאו הנישואים מסייעים ללימודים ולא מפריעים. תמהו ואמרו כי הבנות הפיליפיניות טרם הגיעו לדרגה זו.

יצאנו ב-2 והתחלנו מחליקים במורד הניפתל, בין מדרונים תלולים ונקיקים עמוקים כשמפלי מים בוקעים מזה ומזה. כשהגענו למישור התחיל הנהג מגמא כביש במהירות כאשר אהבתי אך נתקלנו בכמה קטעים של כביש פרוץ ומחובל, אם מהזנחה או ממטרות העוז שניתכו בימים האחרונים, וקצב נסיעתנו הואט.

שוב חנינו באותה מיסעדה סינית שבעיירת סן-מיגואל. רק נכנסנו והנה קם בקצה האולם גבר גבה-קומה והצהיל פנים לקראתנו. אותו האמריקני עם אשתו הפיליפינית ועם בנם הקטן, אשר נפגשנו איתם במיסעדות בבאגיו לפחות שלוש פעמים יום אחר יום! אמר: "אתם מוכרחים לחשוד בנו כי אנו רודפים אחריכם - הואילו-נא הפעם להסב איתנו". נענינו ברצון. מייד הוציא כרטיסיו ונתן אחד לצפורה ואחד לי: סוכן הוא למכונות אמריקניות ורשתו פרושה על פני כל האי לוזון ועל איים אחרים. בא לפיליפינים כחייל לוחם במערכות מק-ארתור ונשתייר פה ונשא אישה מבנות הארץ שילדה לו שלושה בנים, זה אשר איתם הוא הקטן והרי תצלומי שני הגדולים, אף הם פרצופים מובהקים של בני תערובות. התחיל שואל מה ראינו בבאגיו ואגב כך גילה לנו דבר אשר הפך את האפתעה הנעימה שבפגישה ידידותית זו לאכזבה מרה. מתברר כי החמצנו בבאגיו חוויה יחידה במינה.

מתגורר שם זה כיובל שנים אמריקני אחד, לורנס וילסון שמו, טיפוס יוצא דופן, הרפתקן ובעל שאר רוח, חוקר-חובב שהפך במרוצת הזמן לאיש מדע דגול. זה עשרות בשנים הוא מסייר יחידי בחבל ההררי שבצפון האי לוזון, אשר יש בו שטחים שעודם בבחינת ארץ לא נודעת לעולם כולו ושוכנים בו שבטי ילידים שנשארו בבתוליהם, סגורים ומסוגרים בפני כל השפעה מערבית, לא חדרה למחבואיהם תרבות ספרד ולא הייתה בהם יד תרבות ארה"ב. לארי וילסון זה הוא בן בית בתוכם, למד לשונם ואורחם ועמד על כל מסתריהם. איש שיחנו סיפר מעשה שהיה אך לפני שנים אחדות בשני אנתרופולוגים אמריקנים צעירים שיצאו על דעת עצמם לסיור באותו אזור נידח מבלי שנמלכו תחילה בדעת בקי ומנוסה כווילסון. באו לאחד הכפרים והוצעו להם מורי דרך. דחו את ההצעה ואחזו דרכם הלאה לבדם. הגיעו לכפר אחד ולנו בו. בו בלילה נערפו. שבטי הסביבה ידועים ככורתי ראשים, אבל וילסון הסביר מה קרה כאן והתברר כי שני המלומדים לא נפלו קורבן לתאוות דמים סתם אלא נגזר עליהם למות לפי היגיון מסוים שמאחוריו מסכת מושרשת של אמונות תפלות ומנהגי קדומים. מקובל באותה סביבה כי כל נוכרי נושא בקרבו רוחות רעות, שנכנסו לתוך נשמתו כדיבוקים, ורק ליוויים על ידי בני סמך מבין אנשי המקום עשוי לשמש תריס בפני פגיעתן הרעה של רוחות אלה בתושבי הכפרים אליהם נקלעים הזרים. משנוכחו אנשי אותו כפר כי הללו מסרבים לקבל ליווי העלו על דעתם כי אם יניחו להם ללכת בגפם אל הכפר השכן ואחר כך תפרוץ שם מגפה או ימות שם מישהו במחלה, יואשמו הם לפני אותו כפר על שהניחו לזרים לשאת איתם את הפֶגע, והייתה חרב אותו כפר בהם. כדי למנוע סכנה של שפיכת דמים כללית נימנו וגמרו כי יש לעקור את הרע משורשו.

האמריקני התלעלע ממש בשבחו את וילסון זה כאחד האישים המעניינים ביותר שפגש בימי חייו, כאיש שיחה נלבב וכמקור יחיד של ידיעות נדירות ויקרות ערך. ובכן יש "אלוהים" במקום הזה ששמו באגיו ואנחנו לא ידענו! ברור כי גם סימקה והאברר, אשר ביקרו בבאגיו פעמים אין ספור, לא היה להם מושג על האוצר האנושי הזה - ומה מאוד אופיינית בורות זו לדידם כיהודים תלושים המלאים זלזול כלפי סביבתם ואין להם שום עניין ללמוד אותה ולהעריכה כראוי. נשארה לנו קושיה כלפי גב' ריד, אשר אין להעלות על הדעת כי אינה מכירה את וילסון - מדוע לא גילתה לנו את קיומו?

למנילה הגענו בחשכה, לאחר נסיעה שארכה - יחד עם החנייה - למעלה מחמש שעות. עייפנו כהוגן ולאחר הצינה של באגיו עיר ההרים היינו כנופלים לתוך כיבשן בבואנו לעיר הבירה השוכנת לחוף האוקיינוס. החדר במלון מקורר ואפשר לשאוף בו רוח. הגיע סימקה ובין השאר סיפר כי דני אגרון נפצע קשה בעלות מכוניתו על מוקש מצרי בסביבות רצועת עזה, לרגל סיור שערך שם.

ארוחת ערב רבת מוזמנים בביתם של נתן. שוב ערב-רב של יהודים תלושים - "רוסים" מהמזרח הרחוק ופליטים מגרמניה וילידי המקום, דור שני מאותם מוצאים, בכללם כמה שהיו בארץ, שביקרו בארץ, שקרובים להם בארץ. ערב שלם ישבתי והתהלכתי בתוך הקהל הזה ואיש לא שאל דבר וחצי דבר על הארץ. רופא זקן, "יקה" טיפוסי, פנה אלי פתאום כשפניו מלאים דאגה: "מה יהיה גורלו של כל חלק תבל זה אם ימות צ'אן קאי שק?" אמרתי: "דאגת אמה של הסבתא שלי!" ואחר כך התרצנתי והבעתי דעתי כי עתיד העמדה המערבית בדרום-מזרח אסיה אינו תלוי דווקא בפורמוזה, אלא זוהי שאלת עמדתן של ארצות האזור הזה כשלעצמו וכן שאלת כישרונה של ארה"ב לחזק את הנטייה הקיימת בתוכן להתבצר נוכח הסכנה הסינית תוך שיתוף פעולה מסוים עם המערב. השאלה כלפי ארה"ב היא אם תבין כי לא העזרה כשלעצמה היא היוצרת ידידות, אלא יחס של כבוד לריבונות זרה הוא המסייע לכך בראש וראשונה.

בשובנו למלון במכוניתו של ג'ק האברר אמרתי לו מה אני חושב על ציבור זה שלא ידע להעריך את ההזדמנות הנדירה שנפלה בחלקו ולנצל את שהותנו בתוכו.

 

העתקת קישור