שליחות לאוסטרליה - מלבורן - יום א', 26/5/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  שליחות לאוסטרליה - מלבורן - יום א', 26/5/1957

 

 

יום א',  26/5/1957

 

 

שליחות לאוסטרליה - מלבורן

 

 

ב-10 התאספה החבורה שהצטרפה לצאת איתי לטיול ונוכחתי כי נוכחות צפורה הייתה מעוררת בעיה. החבורה כולה גברים, שישה במספר, אף אני בכלל, ולרשותנו מכונית אחת קטנה. יעקובסון נהג. השאָר היו: הרב הריפורמי סאנגר, מוצאו גרמני וחינוכו אנגלי, דובר צחות, מלוטש בהופעתו, רם-קומה ויפה תואר, נחשב לנואם הציוני המשובח ביותר במלבורן, פרופ' זלמן כהן, ראש הפקולטה המשפטית במכללת מלבורן, מומחה למשפט הבינלאומי, יהודי בכל רמ"ח, שמע אותי ב"מכון לענייני חוץ" ובא אחר כך לבית וין; מיודעי סולביי; היחיד שאינו בן ברית - פיטר ראסל, עיתונאי ופרשן רדיו. משמש כתב לכמה מעיתוני אנגליה בענייני המזרח הרחוק, גר שנים ביפן, סייר ועודנו מסייר מזמן לזמן ברחבי אסיה.

בטרם יצאנו לדרך טילפנתי לסם וין וביקשתיו לדאוג לצפורה.

הטיול נמשך כשש שעות. ראינו מראות אלוהים. עברנו על פני אגם-פלאים שנוצר על ידי סכר ששמו מַרוּנדה ואח"כ ראינו הקדש (Sanctuary) לבעלי חיים אוסטרליים - מעין גן חיות טבעי ובו קנגורו ושאר חיות משונות שנתייחדו לארץ זו וציפורים ונחשים. הגענו לעיירת קיט, אולינדה שמה, וסעדנו שם. בדרכנו חזרה ראינו פינת קסם ששמה מעינות קוּנארה ועברנו על פני מרחבי-הוד הרריים. בדרך שוחחתי עם פרופ' כהן על בעיית המְצָרים, בה קנה בקיאות מופלגת, ועם פיטר ראסל על הוויות העולם. הוא אישר מרבית ההנחות שקבעתי לעצמי לגבי אסיה - בכלל זה הפחד מפני סין ופשר ההתיידדות איתה, לא מאהבה או קירבה נפשית, אלא אך ורק מתוך חשבון שאולי על ידי כך אפשר לשכך חימה ולדחות את הפורענות. דיברנו על בעיותיה הפנימיות של אוסטרליה והוא שפך אור חדש על הסכסוך הקורע עכשיו את מפלגת העבודה. מזימת הקתולים הייתה לנצל את ההגירה האיטלקית מזה ואת הירתעות אוואט מפני פילוג גלוי מזה. אילו נמשכה חתירתם באין מפריע הייתה מתבצעת השתלטות הכנסייה הקתולית על תנועת הפועלים, שהייתה מביאה לידי התבצרות ממשלה יציבה באוסטרליה הסרה למשמעת הוותיקן. מה שהועמד בסכנה לא היה רק גורל תנועת הפועלים, אלא כל עתידה של אוסטרליה כארץ דמוקרטית וחופשית, ומוכי סנוורים הם אותם הליברלים השמחים עכשיו לאיד תנועת הפועלים ועושים מהפילוג קרניים לנגחה. אין הם מבינים כי ניצחון קתולי בתוך המעמד העובד היה בנפשם הם. ראסל סיפר עד אלו קצוות רחוקות הגיעה החתירה - עד לניצול אפשרויות ההתיישבות שניתנו לחיילים משוחררים ולמהגרים כדי ליצור גושים רצופים של מתיישבים קתולים שהעבירו את זכות הקניין על אדמתם לידי חברה הנתונה תחת שליטתה הגמורה של הכנסייה.

חזרנו ב-4 ומצאתי במלון את צפורה, אשר סם וין ורעייתו טיפלו בה באמונה.

רשמתי ראשי פרקים לשירת הברבור המלבורנית שלי הערב וב-5 נסענו עם מנהיג "פועלי ציון" רוזבי, פליט ממזרח אירופה, דובר עברית כהלכה – לאסיפת פועלי ציון. האולם הממוצע בגודלו היה מלא והקהל עשה רושם טוב בהבנתו ובדריכותו. נאמתי על בעיות התנועה בארץ ועניתי על שאלות. ארוחת ערב אכלנו אצל רוזבי ונהנינו מאוד מילדיהם. אמרתי לבן הקטן, חבר "הבונים": עלה ובנה! ומייד החזיר: "עלה נעלה!"

משם לאסיפת הסיום שלי. אולם מפואר וקהל עצום - העידית שבעידית - "עולי גרמניה", שוחרי האוניברסיטה ועוד כמה איגודים ואגודות. נאמו יעקבסון וסאנגר - תפקידו של השני היה להציגני מחדש ולהעריך עבודתי במלבורן וביקורי באוסטרליה בכלל. נאומי נמשך שעה וחמש דקות. לא היה דומה לשום נאום שנשאתי קודם - פה או באיזה מקום אחר בארץ זו. נקטתי גישה חדשה לגמרי והייתי חגיגי ולא רגשי. גוללתי את הבעיות הנוקבות הניצבות לפני המדינה: הייכון הביטחון כשאנו שיה בין זאבים? הנגיע לאיזון כלכלי? הנמזג דמוקרטיה עם שלטון אחראי? הנחנך בנים לתחושת הברית עם התפוצות? הנגיע ליצירה רוחנית כבירה, ראויה לעברנו ולתולדותנו? ניתחתי בלי רחם את הסכנות הנשקפות ועברתי לתיאור המאמצים והניצנים הראשונים המוכיחים כי אנו בדרך להשגת המטרות האלו. הרושם היה חזק - אולי עמוק. רבים העריכו את גילוי הלב ויחס הכבוד שבגישה זו.

הייתה התרמה ממושכת ונאסף סך 20,000 לי"א, למטה מכל יחס לתוצאות של אמש, הוגשו לנו מתנות - שוב תיק עור שחקוקות בו אותיות לועזיות, וצלחות לצפורה, וסרט הקלטה של נאומי הראשון באיצטדיון של מלבורן. בסופו של דבר נשאתי נאום פרידה ושילמתי מס-כבוד לסם וין - הרימותי על נס פועלו וקראתי להמשך.

היו פרידות נרגשות בלי סוף. אישה אחת אמרה: "קשה לנו לתאר כי אתה נוסע מאיתנו ולא נשמע אותך עוד!"

שכבתי הרוג ב-1.30. נאומַי היום שלושה - ה-38, 39 וה-40.

 

העתקת קישור