שבת, 25/5/1957
שליחות לאוסטרליה - מלבורן
עם סם וין לבית הכנסת. הסתכנתי ב"מפטיר" ויצאתי בשלום. ביקשו לכבדני בקריאת התפילה לשלום ישראל והיסכמתי, אך לכשהגיע המועד ונקראתי לבימה נוכחתי כי מוגש לי רק הנוסח האנגלי של התפילה. שאלתי לנוסח העברי והתשובה הייתה כי איננו בנמצא. סירבתי לקרוא את התפילה באנגלית בלבד והחזן עשה זאת במקומי.
הרב גולדמן, שהכרתיו בימי המלחמה בארץ כשהיה רב צבאי לכוחות האוסטרלים במזה"ת ואשר לקראת בואי פירסם עלי מאמר נרחב בשבועון יהודי, דרש דרשה ארוכה. לאחר גמר התפילה הוזמן כל הקהל ל"קידוש" ונתבקשתי לשאת דברי. יצא נאום שלם.
מבית הכנסת לבית יעקבסון, לארוחת צהריים רבתי. הייתה חברה עצומה. אכלו ארוכות ושוחחו ממושכות והוחזקתי שם עד 4. היה כאן החסיד הצולע קלרי, העומד לצאת בראש משלחת ה"לייבור" האוסטרלי לסין. תידרכתיו לגבי מצב יחסינו עם אותה ארץ והיצעתי להציג לסינים שאלה על נושא זה. אשכנזי אמר דברים כדורבנות על רדיפת הכבוד של אוואט.
סם וין הובילני הביתה והתגלגל מפיו וידוי על הזנחת החינוך היהודי מצד בני דורו בתקופה הראשונה להגירתם. הוא היה בנעוריו בפולין אפיקורוס להכעיס, חלקו היה עם המהפכנים - נגד הצאר הרוסי והדת היהודית כאחד - אף על פי שהוא תלמיד חכם, סלד בעול מצוות והיה מומר להכעיס. משבא לאוסטרליה מיאן ללכת לבית הכנסת ולא קיים שום מינהגים בביתו. ממילא גדלו בניו ללא כל קשר עם היהדות, לא קלטו שום מסורת ושום רוח יהודית עד שיום אחד התברר לו מה החמיץ והפסיד אבל אז היה כבר מאוחר לתקן. היה סבור כי יהדות היא נכס המובטח מאליו, ולא היא. בעצמו הצטרף אז לבית כנסת והחל מבקר בו כדי להשתייך ולעורר אחרים להשתייכות, אבל את בניו כבר לא יכול למשוך. כעת, ע"י ביה"ס "מאונט סקופוס" הוא וחבריו דואגים לדור השלישי - הווה אומר לנכדים, אבל כאן קשה מאוד בעיית האמצעים. סיפר אגב כך אלו צרות היו לו עם [יעקב] זרובבל [ממנהיגי מפ' "פועלי ציון שמאל", שהתאחדה עם "לאחדות העבודה" ו"השומר הצעיר" במפ"ם ב-1946], אשר בהיותו שליח רשמי של הסוכנות התעלל בריגשות הציבור על ידי סירוביו לבוא לבית הכנסת ומשנעתר סוף סוף להופיע - על ידי התעקשותו לא לעלות לתורה.
חזרתי למלון ב-4.30 וישנתי בדיוק 10 דקות.
עוד אתמול התחלתי חושב כי לא טוב עשינו, אני וצפורה, בהיפרדנו הפעם וכי מוטב היה אילו באה איתי למלבורן. הרגשה זו נתחזקה בעקבות החוויה של אמש ב"מכון לענייני חוץ" ולקראת הנכון לי מחר: בבוקר אני יוצא לטיול בסביבה ואילו בערב אסיפת הסיום החגיגית. מאוד רצוי כי ניפרד יחד מקהילת מלבורן ומכל הידידים שרכשנו לנו בתוכה. אבל טילפנתי למלון בסידניי ולא מצאתיה.
בא אלי ברון סניידר, החבר היהודי של בית הנבחרים בוויקטוריה, זה שבאמצעותו סודרה לי ארוחת הצהריים אצל רה"מ. בא מלא טענות על ציר ישראל פה וגם על משה"ח בירושלים. הציר מזלזל בו ואשר למשה"ח הרי ודאי אינו יודע כלל על קיומו. דרך אגב נתגלתה ביתר שאת תמונה משונה מאוד של שיטת הטיפול בענייני ישראל באוסטרליה והמושגים המעצבים אותה. סניידר הוא המליץ המושבע לכל עניין יהודי כלפי שלטונות ויקטוריה ובתוך מערכת העניינים שהוא משמש שתדלן להם מובלעים גם ענייני ישראל. כאשר נודע כי מ"ש עומד לבוא הוטל עליו לדאוג לקבלתו על ידי הממשלה. זמן-מה לפני כן הוא השיג מרה"מ כמה הקלות בעניינים הנוגעים לכלל ישראל ויצא כי הבקשה לערוך לי ארוחת צהריים הצטרפה כפריט נוסף לחשבון שהיה כבר עמוס. אף על פי כן נענה רה"מ ואולם מלכתחילה לא הוגד לסניידר על ידי ההסת' הציונית כי גם נורוק יבוא לסידניי ולכן לא ביקש הזמנה בשבילו, ולאחר שנקבע הרכב המוזמנים התקשה מאוד להטריד את רה"מ שוב. מדוע לא פנה אליו נורוק באופן ישיר? הוא בכלל מחרים אותו! אמרתי כי העניין כולו wrong!" "all [כולו שיבוש]. אין כל צורך להטרידו בענייני ישראל כמוציא ומביא. לשם כך ישנה צירות. ודאי, על הצירות לעמוד איתו בקשר ולהסתייע בו, אבל אין הוא צינור המגע שלה עם הממשלה. ההודעה לר"מ ויקטוריה על בואו הקרוב של מ"ש הייתה צריכה להגיע אליו ישיר מהצירות. הבקשה הייתה צריכה להיות לקבל את מ"ש שיבוא לביקור נימוסין. התעורר רה"מ עצמו להזמין את מ"ש לארוחה – מה טוב ומה נעים. לא התעורר – הכל שפיר ובשום פנים אין להטריד. מכל מקום לא ייתכן שתשומת לבו של רה"מ לשליח מישראל תתערבב עם הטובות שהוא עושה לבוחריו היהודים. ישראל היא מדינה עצמאית אשר לה יחסים ישירים עם הקומונוולת האוסטרלי.
אחר בא סמואל, ראש ועד ביה"ס "הר הצופים". עורר שתי בעיות:
א) אופי ביה"ס. בין הציונים יש כאלה הטוענים כי אין הוא די ציוני-ישראלי. שוכחים כי זהו מוסד המיועד לכלל הקהילה ולעומת זה מזלזלים בתוכנו הציוני המובהק. שמא אשפיע עליהם.
ב) מימונו. אין ביה"ס יכול להתקיים על שכר לימוד בלבד. הכרחית הקצבה ציבורית אך זו יכולה לבוא רק מ"המגבית". אולם ירושלים תובעת להעביר הכל לארץ לשם קליטת העלייה. מה העצה? מגבית נפרדת לחינוך לא תיתכן. אמרתי כי העצה היא העלאת המגבית הכללית לרמה הרבה יותר גבוהה והקצבה הרבה יותר נדיבה ממנה לצורכי חינוך.
ארוחת ערב במיסעדה עם הזוג קיפן ועם סולביי. קיפן הוא יהודי פולני טיפוסי, למד אנגלית היטב אך מיבטאו מפליץ. רעייתו, בת מהגרים רוסים, הפכה תוך דור אחד לאנגליה גמורה, מיבטאה בריטי צרוף, שום סיג אוסטרלי לא דבק בה, ולשונה האנגלית צחה מן הצחה, ספרותית גבוהה - שוב גילוי מפתיע של סתגלנות יהודית וכושר התלטשות בלתי מוגבל. כל זמן ארוחת הערב הייתי נתון במתיחות - לפני אספה גדולה, הקהל יהיה מאוד עממי, שוב עלי לדבר אידיש, ואין לי מושג מה אומר, במה אפתח ובמה אסיים.
האסיפה התקיימה באולם התערוכה. התפארו לפני כי באולם זה נערכה קבלת פנים לדוכס מאדינבורג, בעל המלכה. ובאמת היה האולם נאה ביותר. נתאספו למעלה מ-800, רובם משארית הפליטה שבאו לאוסטרליה לאחר מלחמת העולם השנייה, רבים מהם עדיין נאבקים על מעמדם הכלכלי. עם כניסתי לאולם חשתי בחמימות השוררת בו, שאפפתני מייד. ילד וילדה קיבלוני על הבמה בזר פרחים ובברכה עברית.
"קפצתי" לתוך הנאום כקופץ לזרועותיו הפתוחות של הקהל - כקופץ לתוך בריכת מים עמוקה כשעיניו עצומות. נישאתי על הגלים וצלחתי. נזכרתי במה שאמר לי פעם זלמן [שז"ר]: "איך האב זיך גוּט צוּוארמט!" [נתחממתי כהוגן]. ועם כל השתדלותי להיות עממי ולבבי דומני כי לא ויתרתי על הרמה הרעיונית. והרגשתי כי כבר במשפטים הראשונים לכדתי את הקהל והוא נשאר כבוש ומחושמל עד הסוף. ההדים שזרמו אלי אחר כך מכל קצות האולם העידו על התפעלות אדירה. קיפן אמר כי זה היה הנאום החזק ביותר שנאמתי במלבורן.
הפעם נתן רושם הדברים אותות ברורים בתוצאות ההתרמה. ניצחה עליה אשת חיל אחת, רחל זכס שמה, טיפוס של עסקנית עממית מנוסה ויעילה, תקיפת אופי ובעלת לשון, היא אף זמרת וקולה עומד לה, דוברת אידיש ועברית כהלכה ואנגלית של מה-בכך. היא לשה את הקהל כבצק ואפתה ממנו עוגות כאוות נפשה. עד מהרה נאסף סכום של 10,000 לי"א - הכל שיננו באוזני כי זהו מיבצע כביר, שכן רוב הציבור עודם חדשים ונאבקים קשה על קיומם. אכן העובדה כי אלה הם אודים מוצלים מאש היא שהעלתה את להט נאומי והיא שהציתה אש קודש בליבות השומעים. כשנסתיימה ההתרמה הכללית הכריזה רחל זכס על התרמה מיוחדת למען הילדים ופרץ נחשול חדש של התנדבות, אכן בסכומים הרבה יותר קטנים אך בהתלהבות עוד יותר גדולה. לאורך כל שולחן הבמה, מזה ומזה הצטופפו גברים ונשים וילדים בשני תורים ארוכים מן הקצוות אל טבור השולחן כשבידיהם שטרי כסף והמחאות. אמרו לי כי יש בקהל "בונדאים" לשעבר, מהם שתרמו למען ישראל זו הפעם הראשונה. ובלי סוף ניגשו אלי "ישראלים" מכל השכבות, הצורות והמוצאים.
חזרתי למלון בחצות, טילפנתי לצפורה וגמרתי איתה כי תבוא מחר, אך לטיול לא תספיק. הייתי בשיא העירנות עקב המתח הנפשי והלכתי לבית הקפה של המלון לשתיית משהו. כאן קפצה לקראתי חבורת צעירים יהודים, בחורים ובחורות, והזמינוני לשבת איתם - שוב עקורים מפה ומשם - מוצאים ממוצאים שונים משמשים בערבוביה. ניגשו שני מלצרים יהודים ואף הם הגדירו עצמם והיה קיבוץ הגלויות מגוון ומקיף.
שני נאומי היום - ה-36 ו-37.
