יום א', 5/5/1957
שליחות לאוסטרליה - סידניי-מלבורן
היום יום העצמאות התשיעי.
ב-9.30 יצאנו מהמלון לנמל האוויר - יותר ממחצית השעה במכונית. פנינו מועדות למלבורן - הקהילה הגדולה ביותר, היהדות הציונית וה"חמה" ביותר, שיא המגבית לגולגולת ובסה"כ שם תתקיים עצרת עם לכבוד יום העצמאות וזוהי למעשה האסיפה היהודית הגדולה היחידה שבכל התוכנית העומדת מחוץ למסגרת "המגבית". נורוק ודובר לא ליווּני, יען טסו לקנברה לחגיגה הרשמית של יום העצמאות מטעם הצירות. איתנו טסו למלבורן מכס פרייליך ורעייתו סשה וסם וין, ראש וראשון לציוני מלבורן שבא אתמול במיוחד לסידניי כדי להקביל פנינו. הנוהג באוסטרליה הוא כי ההנהגה הציונית הארצית ומישרת הנשיא עוברות לסירוגין מסידניי למלבורן וחזרה. שני "החליפים" הם מכס פרייליך וסם וין. עכשיו הבכורה בידי מכס אך בשנה הבאה יזכה סם בכתר וחוזר חלילה. למזלם של ישראל שרויה בין שני אלה אחווה ורעות. שניהם מדור הקשישים, יהודים עממיים, שבאו בחוסר כל ועשו הון רב, והם ועוד מעטים שכמותם הפיחו רוח חיים ביהדות הנידחת הזאת וקיימו בגופם ובמסירות נפשם את "התנועה" הציונית עד שיצאה למרחב-מה ממצוקת הבדידות והתשישות של שנים עברו.
הטיסה מסידניי, בירת מדינת ניו-סאות-וילס, למלבורן, בירת ויקטוריה, כשעתיים בסך הכל. סם וין התיישב על ידי להדריכני. למעלה משישים, קטן קומה וצנום, מלא חיים, "בונדאי" ומהפכן לשעבר, שומר אמונים לסוציאליזם בלבו ואף על פי שהינו קפיטליסט מובהק בעסקיו מצביע תמיד בעד מפלגת העבודה, באוסטרליה הפך ציוני והריהו עמוד האש ליהודי מלבורן, בנעוריו היה בחור ישיבה וכנראה עילוי ועד היום שפתו האנגלית מתובלת במאמרי חז"ל ויהדותו השורשית בוקעת מכל דיבור פה, ניצנוץ עין והעוויית פנים שלו.
ובכן בא סם וין להסביר מה ראו ציוני מלבורן להתרשע ולהתאכזר לי עד כדי לקבוע לי שש או שבע אסיפות-"מגבית" בתוך עירם. אין מינהגם לצאת ידי חובה בפתיחה חגיגית של המגבית על ידי אסיפה או סעודה רבתי על מנת שכל העבודה תיעשה אחר כך על ידי כיתות רגליים מבית לבית ופנייה לכל תורם לחוד, אלא נוהגים הם להקיף את כל הציבור כולו חטיבות-חטיבות ולערוך שורה ארוכה של אסיפות, אסיפה מיוחדת לכל ארגון ולכל חוג, כדי ללכוד ברשת "המגבית" כל חטיבה חברתית בצוותא. עד שאני תמה ומתרעם על שש או שבע אסיפות, מוטב לי להתנחם כי אין מספרן 15 או 20 כדרך מלבורן בכל שנה. למעני ריכזו את הציבור בחטיבות יותר גדולות, תוך צירוף "לנדסמנשפטים" ומפלגות ושאר ירקות קיבוציים למסיבות משותפות ותוך סיכון "רוח הצוות" שהיא סגולה בדוקה להצלחתה של "מגבית". בפחות מהמספר שנתגבש לא יוכלו להסתפק בשום פנים ואין לי מנוס מקבלת הדין.
ואכן קיבלתי את הדין ואמרתי לעצמי: כאשר אבדתי – אבדתי!
במלבורן הקביל פנינו בנמל האוויר קהל רב ונלהב. היה משמר כבוד של "הבונים", ילדים הגישו פרחים ואמרו פסוקי ברכה משוננים בעברית, הקהל הריע וקרא שלום ומחא כף ותקע ידיים ללחיצה ובכלל השתולל. וכמובן לא חסרו עיתונאים ושאלו שאלות ורשמו תשובות - מי יודע אם הבינו ומה רשמו ומה יפרסמו. הייתה כל הצמרת הציונית לכיבודיה ולמפלגותיה, בראשה נתן יעקבסון, יו"ר הוועד הציוני של מלבורן והמנצח של המגבית - סם וין הוא נשיא המועצה הציונית למדינת ויקטוריה כולה וחלילה לערבב את היוצרות. יעקבסון זה הוא עורך דין צעיר, שופע מרץ, מעשי ותקיף, כולו אומר "יעילות", אך אין בו לא מכווני החן האנושי של סם וין ולא ממידותיו כתלמיד חכם ואחד מל"ו.
הובאנו למלון הנקרא "שֶברון", יותר חדיש ומשוכלל מ"אוסטרליה" שבסידניי. בשני המלונות האלה מורגש המאבק בין המסורת האנגלית המיושנת לבין הסגנון האמריקני המחדש. בשניהם זוכינו ב"מעון" בן שני חדרים ובשניהם מצאנו בבואנו זרי פרחים וסלי פירות. בשניהם ובייחוד בראשון, השירות מרושל ובטלני, מורגש חוסר ה"יחס" לאורח, אין כל מאמץ מיוחד לספק משאלותיו ובכלל מורגשת אדישות גמורה כלפי העבודה וטיבה, בולט חוסר השקידה ואף האדיבות הפשוטה לקויה בתכלית. אין זאת כי חיי הרווחה, ביעורו הגמור של העוני, אופייה המסועף והמושלם של מדינת הסעד, הישגיו המרחיקים לכת של האיגוד המקצועי, השאננות הלאומית הכללית, היעדר בעיות מטרידות בחיי החברה והמדינה - כל אלה נותנים אותותיהם, מפרקים כל מתח, מרופפים את קפיצי המנגנון המשקי וסופם שהם מתנקמים ביעילות העבודה וברמת השירות.
לארוחת צהריים אצל אותו סם וין. עקרת הבית - אשתו השלישית. הוא נתאלמן פעמיים ונשא פעמיים אלמנות. אל השולחן הסבו גם מכס וסשה פרייליך, ויעקבסון ואשתו.
אחרי הארוחה התיישבתי עם יעקבסון ואחרים על התוכנית וגם לאחר שהתפשרתי עם ריבוי האספות ביקשתי רחמים כי יעמידו אותן על 5-4 במקום 7-6. כן התרעתי על היעדר כל סיור וראיית נוף. כן הקשיתי על שום מה אין טסמניה בתוכנית - האי שמדרום ליבשת אוסטרליה, המהווה מדינה בפני עצמה? הייתי נתון ללחצו הנמרץ של יעקבסון וערכתי קרב איתו - גם ויתרתי וגם ניצחתי ועדיין נשארו דברים תלויים. מכל מקום הכרחתי אותם לפַנות יומיים לביקור ב[אי] טסמניה, כל שכן שב[בבירתו] הוֹבַּארט יש קהילונת יהודית - אפשר הדרומית ביותר בעולם כולו - הראויה לביקור.
מהארוחה למלון - לאסיפה מוקדמת של התורמים הראשיים. רעיון זה הכניס לראשי הרביזיוניסט המלבורני סטוק שביקרני בירושלים. שלחתי מברק לארגן פגישה זו והדבר נעשה. נתאספו כשלושים יהודים מכובדים ודיברתי אליהם תכליתית. הצגתי את בעיית קליטת העלייה במערומיה - נוכח העומס העצום של הוצאות הביטחון מזה וחומר הסכנה של כישלון הקליטה מזה - ודרשתי היענות למופת. האווירה הייתה קרה ביותר, אם גם הקשב היה דרוך. הוגד לי מראש כי אין כאן הרגל של תרומות מפוצצות והרוב יוצא ידי חובה במשהו. גם הוסבר כי בשנתיים האחרונות היו ארבע מגביות - בכל שנה אחת סדירה ואחת חירומית - והקהל נלאה להיענות שוב ושוב. אלמלא באתי, אמרו, ספק אם בכלל היו מצליחים לארגן מגבית הפעם. כאשר גמרתי ועניתי על כמה שאלות וקמנו להתפזר ניגש אלי אחד ולחש: "אחרי כל הדברים, העיקרון היחיד הוא כי כל אחד תורם 'כאשר ידבנו לבו'". את המילים האחרונות אמר עברית, בהברה אשכנזית.
בעלותי לחדרינו נאבקתי עם עצמי - האשב להכין נאום לאסיפת הערב או מוטב כי אנוח. מחוסר כוח גופני, פשוטו כמשמעו, שכבתי. צפורה נלקחה לבית הכנסת - לטקס התפילה של יום העצמאות. לי הוכנה תוכנית אחרת. נתתי ראיון לשירות השידור של ויקטוריה - תשובות על שאלות להקלטה ישירה, ללא כל הכנה. מייד לאחר מכן ראיון שני לשירות הטלוויזיה. משני המיבחנים יצאתי, כמדומני, בשלום. השאלות היו על פני כל סולם הבעיות - השיט והביטחון והפליטים והשלום והעלייה וכו'. ייצגתי, כמובן, בנאמנות את הקו הרשמי. בראיון של טלוויזיה הייתה השאלה האחרונה: "האם תשלחו עכשיו אונייה ישראלית לסואץ?" עניתי: "לא הייתי מגלה תוכניותינו מראש אילו הייתי ראש ממשלה, כל שכן שלא אבוא לגלותן כשאינני ראש ממשלה".
צפורה חזרה מבית הכנסת. בגזרת יעקבסון העריץ לבשתי חליפת ערב. לא הייתה שהות לאכול וגם הדעת לא הייתה פנויה לכך. ברעד לבב הוסעתי לעצרת. אמרו לי בדרך כי פיקפקו אם לשכור את האיצטדיון - ומה אם לא יתמלא, הן אוי לאותה בושה! כרגיל מתאסף לעצרת יום העצמאות קהל של אלפיים. והנה הפעם נמכרו כל המקומות - למעלה משבעת אלפים במספר ורבים ביקשו כרטיסים וחזרו כלעומת שבאו. התעוררות כזו לא הייתה מיום הכרזת המדינה. 7,500 מתוך קהילה של 24,000! לאמיתו של דבר יש להביא בחשבון את כל מבקשי הכרטיסים, כי אז האחוז עוד יותר גבוה. נזכרתי בקהל ששמע אותי בבואנוס-איירס - קרוב ל-40,000 מתוך 240,000. ונוכחתי כי מלבורן עלתה על בואנוס-איירס כמעט כפליים.
המעמד היה באמת אדיר: ים פנים, כולו זרוע ניצוצות עיניים ומכה גלי התלהבות. עד שקמתי לדבר, תוך אי-הקשבה לנאום הפתיחה של יעקבסון, שהיה כולו נוסחתי וללא רוח חיים, נתעופפו ונעלמו כל ההיסוסים שאכלוני, התנדפו ונשתכחו הפסוקים שחיברתי, הייתה עימדי רוח אחרת, נתחשמלתי ממראה הקהל וממגע הלב והעיניים איתו והרגשתי כי אני עז כחֵץ ודרוך כמיתר הקשת - כאשר בימים הטובים, בצלוח עלי הרוח. דיברתי קצת למעלה משעה במתח בלתי מתרופף ובקצב מתפעם והולך והרגשתי בעליל כיצד הולך הקהל ונכבש וכולו צמוד למוצא פי. דומני כי הייתה בנאום מזיגה נאותה של תוכן מחשבתי, עוז ניב ולהטי רגש וכשישבתי לקול רעם התשואות הייתי מאושר בעייפותי. אמרתי לעצמי כי הייתה זו פתיחה נאה ולא היה גבול לסיפוק נפשי מהרגשה כי לא כיזבתי כלפי עצמי ולא ביישתי שמי. לשבחים ולקילוסים לא היה שיעור. המונים ניגשו ללחוץ יד. רבים דיברו עברית והכריזו בגאווה כי היו בארץ - מהם שנולדו בירושלים וביפו ואפילו בת"א ובצפת ובמושבות. רבים דיברו עברית גם מבלי שהיו בארץ - חניכי תרבות בפולין ובליטא או סתם משכילים.
מהאסיפה הוסענו למסיבה בבית יעקבסון ורק אז בא אוכל אל פינו. כאן נאם וין, שהעלה נשכחות מוועידת השולחן העגול שלפני הספר הלבן ב-1939, ואף מכס פרייליך עמד על זכותו לגרום לקהל ייסורי נפש על ידי השמעת ריסוקי הברות מגרונו המחובל. לבסוף נאמתי גם אני - נאומי השני במסע זה. הנאספים רגשו וסערו על העצרת ועל הנאום: עוד לא נשמע נאום כזה בשם המדינה ועליה ועוד לא הייתה אסיפה כזאת בחיי היהדות האוסטרלית - בעצם ספק אם נתאסף פעם קהל כזה לאספה במלבורן בכלל.
חזרנו למלון מכורבלים במעילינו. עוד ברדתנו מהמטוס במלבורן אפפתנו הצינה ולעת ערב גבר הקור. פרוותה של צפורה עמדה לה בצרה. שכבנו ב-2.30.
