יום ב', 29/4/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  יום ב', 29/4/1957

 

 

יום ב',  29/4/1957

 

לפי העיתונים ראה אבא אבן להכריז כי יש לקבל ברצינות כוונת ישראל לשגר אונייה לתעלת סואץ וכי כל שימוש בכוח נגדה ייחשב כאילו נעשה נגד טריטוריה ישראלית. ציחצוח חרבות זה דווקא בידי אבא ו"התהללות החוגר" שבפיו הריהם גם משונים גם מאלפים ביותר לגבי הרוח שהשתררה במחננו.

כל הבוקר אל שולחן הכתיבה: ליטוש המאמר ל"הפועל הצעיר", מיון הדואר שנתקבל, פילוי ערימות נייר שנצטברו, כתיבת תשובות על מכתבים לעשרות.

ארוחת-צהריים של פרידה אצל רחל שוורץ.

מייד לאחר הארוחה יצאתי לת"א. שוב נסיעה לביתו של משה כצנלסון - הפעם לישיבה עם חברי ההנהלה של ע"ע ענבי וקופלביץ. עברנו איתם על רשימת הספרים שנקבעו ואישרנוה סופית. בינתיים נתקבל מברק מאבא אבן. הוא עומד להוציא ספר בשם Israel of Voice [קול ישראל], שאינו אלא אוסף נאומיו, ואדיר חפצו לראותו יוצא גם בתרגום עברי. נועד עם זלמן שז"ר שהפציר בו למסור את הספר לע"ע. המנהלים שלי הביעו סלידה ואף מ"כ הסתייג: אוסף נאומים - אבן שאין לה הופכין, חומר מת. אילו היה זה יומן שתוכו רצוף מעשיות מאחורי הפרגוד היה זה עניין אחר. אמרתי כי אין להעלות על הדעת דחיית א"א למו"ל פרטי. בינתיים חשבתי: הייתנגש ספרו זה של אבא עם אוסף הנאומים שלי? התחול גם על ספרי ["בשער האומות"] אותה תגובה שלילית של חברים? חזון למועד. כוונתי להוציא את ספרי ערב יום העצמאות העשירי ולפרסם בו בפעם הראשונה את שיחתי עם [שר החוץ האמריקני ג'ורג'] מרשל שישה ימים לפני הכרזת המדינה.

בדירתי בת"א מצאתי ערימה ענקית של הגהות שנשלחה מ"דבר" - כל חומר היומן שערכתי לפירסום בשבועות היעדרי. ראיתי כי עדיין מחייב הצרור עבודה עצומה של הגהת-עריכה. עם הצרור נתקבל מכתב משורר - ההתערבות הראשונה של עורך "דבר" בעניינו של יומני המתפרסם זה כעשרה שבועות. שורר מעיר, מפי אחרים וגם על דעתו, כי מוטב לי להימנע מפירסום דברים שמשתמעת מהם השתבחות - מחמאות שהשמיעו אחרים באוזני על הנאומים שנשאתי וכיוצא באלה. בעצמי חשתי במיגרעת זו, אך כיוון שהיומן כולו הוא "מיסמך אישי" לא גזרתי כליה על כל מחמאה. אך כיוון שנתעוררה הבעיה, החלטתי למחוק בלי רחמים כל בדל-פסוק שכזה.

קפצתי אל עדה לפגישה עם יהודה למטרה מאוד משונה - ללמוד מפי אחי אותם טעמי נגינה של הפטרה שמעולם לא לוּמדתי. הגעתי למצוות בהיותנו בעין סיניה. אליעזר בכר המנוח [ככל הנראה אבי ניסים בכר (מייסד ביה"ס העברי הראשון של "כי"ח" לבני הספרדים בי-ם, תרמ"ב, העסיק כמורה לעברית את א' בן-יהודה)] התארח אצלנו בפגרת הקיץ שלפני החגים והוא שלימדני את הפטרת א' סוכות. למזלי הייתה זו הפטרה קלה מאוד שנתברכה בהיעדרם של כל הטעמים הקשים - פָּזֵר וגֵרְשַיִם וּתְבִיר וכיוצא באלה. במשך עשרות השנים שחלפו מאז נתבקשתי עשרות פעמים להפטיר, בעיקר בנסיעותי בחו"ל, ותמיד נמצאתי לוקה בידיעת רק מחצית הטעמים ונאלץ להחליק על פניהם ולהתחמק מהם על ידי כל מיני תחליפים ואילתורים. הפעם גמרתי אומר להשלים את החסר לקראת נסיעתי למרחקים - בה נועדו לי לפחות ארבע שבתות תמימות, אשר חזקה כי אבקר בהן בבתי כנסיות ואתכבד ב"עליות" וב"הפטרות". השיעור שקיבלתי מיהודה לא הוכתר בהצלחה ניצחת. לחן הטעמים שבפיו נמצא שונה בתכלית מהשגור בפי ולא הספיק לי הכישרון להיסתגל אליו תוך שיעור אחד. גם לימוד כל הטעמים החסרים בבת אחת נמצא חורג מיכולתי. הסתפקתי במה שקלטתי ורשמתי בתווים [מ"ש ניגן בקלרניט בנעוריו והיטיב לשיר לפי תווים] מה שיכולתי לשם עיכול בדרך.

ירוחם לוריא הביא לי לבית עדה טיוטה של מודעה לפירסום על התוכנית הקרובה של ע"ע. היטלתי עליו מלאכה זו על מנת שאכתוב בעצמי את המודעה מחדש - למען תתפרסם ב"דבר" בימים הקרובים ביותר. פירסומה של מודעה כזו יוכיח כי בתקופה הקצרה שחלפה מאז קיבלתי עלי את ע"ע נעשתה מלאכת תיכנון יסודית וכי ההוצאה נכנסה לפעולה במלוא הקצב וזו תימשך גם בהיעדרי מהארץ.

בבית בא לביקור גוסטב שוקן. פנה וביקש פגישה וניסיתי להשתמט תוך הסתמכות על ההכנות לנסיעה אך הוא התעקש ובא. הוא מלא התפעלות מהמאמר האחרון. בכלל, רמת שני המאמרים היא לגמרי יוצאת מהכלל. המאמרים באו כגילוי בשביל רבים.

ראשית, הרי זו פובליציסטיקה גבוהה ביותר, אשר רבים לא העלו כלל על דעתם כי אני מסוגל לה מבחינת הכושר העיתונאי.

שנית, המאמרים באו כאפתעה לרבים גם משום שחשבו כי אני איש מוכה, נתון במשבר נפשי, והנה הופעתי במלוא כוחי, ולא רק כאחד העומדים בשורה הראשונה של מדינאי האומה, אלא כמי שאומר דברים אשר אחרים אינם אומרים אותם - ודווקא דברים אשר כה חשוב להשמיעם.

המסקנה היא - אנא, אוסיף נא לכתוב ב"הארץ"! הן עיתון זה פותח לפני ציבור קוראים הרבה יותר רחב, וציבור אשר כה חשוב לי להופיע לפניו. אין הוא מציע לי לכתוב דווקא מדי שבוע בשבוע (פוחד!) אבל, נאמר, פעם ב-4-3 שבועות.

הודיתי על המחמאות והיסברתי כי נאמנותי הראשונה נתונה ל"דבר", אבל הרי הוכחתי כי "הארץ" כשר לדידי בתכלית. המאמרים ששלחתי ל"הארץ" נכתבו לרגל דברים שהופיעו ב"הארץ". חזקה כי גם להבא תהיינה.הזדמנויות כאלו, בהן אראה להגיב על מאמר ב"הארץ", וקרוב לוודאי כי במקרים כאלה אנהג כמו שנהגתי הפעם.

לא אמרתי לו כי כבעל העיתון הוא נוהג בי צרות עין מבישה, שאינה עולה כלל וכלל בד בבד עם נדיבות ההערכה שהוא חולק לי כעורכו. קיבלתי היום המחאה מהנהלת "הארץ" לתשלום שכר סופרים בעד מאמרי השני - שוב אותו הסכום התגרני של 80 ל"י, לעומת 100 ל"י שמשלם "דבר" ו-250 ל"י שמציע "מעריב"!

משהלך התיישבתי על הגהות פרקי יומני, לעריכתם הסופית ועבדתי עד שתיים. אני עורך תמיד את פרקי היומן בסדָר עד להדפסה ממש, אך כיוון שהפעם אני מוסר את כל הפרקים שנותרו מבלי שאוכל לראותם ערב ההדפסה, מיציתי את העריכה מראש ויצאו מחיקות, תוספות ותיקונים למכביר.

 

העתקת קישור