יום ה', 18/4/1957
מהעיתונות ברור כי ארה"ב החליטה להשלים עם שליטתו הגמורה של נאצר בתעלת סואץ. כמה ימים פירנסה מחמ"ד את העולם בשמועות כי ארה"ב עומדת להביא את עניין התעלה למהעב"ט, ולו גם לשם הוקעה בלבד, אך לבסוף התפקעה גם שלפוחית של בורית זו - שום פנייה למועב"ט לא תהיה. לונדון גם היא נכנעה וכל הדיבורים על החרמת התעלה הוכחו כנבובים. גמר המערכה הזאת הנחיל ניצחון מוסרי ומדיני עצום לנאצר שתהודתו מלוא תבל. זכותה של ישראל למעבר בסואץ נימעכה ונימחתה לגמרי ובעיית חופש המעבר במצרים לאילת החמירה על ידי כך מחדש.
לאחר ביקור קצר בע"ע והמרצת לוריא לסיים במהירות האפשרית את מיון כתבי היד נסעתי ל"דבר" - לאותה ישיבה עם המערכת עליה דיברתי עם יוספטל. השתתפו [חיים] שורר, [הרצל] ברגר, [יחיאל] הלפרין, [יהודה] גוטהלף, [ז'אן] דניאל ו[חיים] גליקשטין. גוללתי את יריעת הקובלנות נגד "דבר" - כל המומים והליקויים שבכולם ידו על התחתונה בהתחרות עם כל עיתון יעיל אחר. הזהרתי כי אם לא תבוא התנערות עתיד לפרוץ מרד נגד צמרת העיתון ואי-אפשר יהיה לעמוד בפני הדרישה להחליפה. אין כל ביטחון כי החלפת הצמרת תתקן את המעוות אך מכל מקום מוטב למנוע את הזעזוע על ידי שינוי נמרץ של אופי העיתון.
בין המומים שמניתי - חוסר כישרון של דוָוחים; חוסר יוזמה בגילוי חדשות; היעדרם או מיעוטם של מאמרי ביקורת על השלטון ועל הקו המקובל; כותרות מחפות על תקלות וקשיים; מגמתיות בהצגת עניינים מסוימים; העלמת מקרים ועניינים בלתי נעימים; ועל הכל - הרגשת היעדרו הגמור כמעט של תמריץ ההתחרות וחוסר מאמץ מתמיד וכללי לעשות את העיתון למעניין לקורא.
שורר לא הודה אלא במיקצת. טען כי "דבר" נישחק בין שתי אבני ריחיים: טענות הקוראים מזה ותביעות אנשי המוסדות מזה. אלה סותרים את אלה ו"דבר" אובד עצות. כיצד לצאת ידי חובת הכל. ועיקר העיקרים - הבו ל"דבר" שישה עמודים ביום ואז יתוקן הרבה.
אמרתי כי דרישת עזרה מבחוץ לא תמצא אוזניים קשובות כל עוד לא יבוא מאמץ נמרץ של שיפור מבפנים.
יחיאל הלפרין וז'אן דניאל לימדו בעיקר סנגוריה. לעומת זה הרצל וחיים גליקשטיין השמיעו דברי ביקורת ותביעה. הרצל טען כי אפשר לגייס ל"דבר" כוחות צעירים בעלי כישרון שיחדשו את רוח העיתון. גליקשטיין הוכיח באותות ובמופתים כי ייתכנו שיפורים טכניים ניכרים ב"דבר" אשר גם אם לא יחול שינוי באופיו הציבורי יהיה בהם כדי להעלות בהרבה את יעילותו כעיתון ולסייע להגדלת תפוצתו.
היצעתי לבסוף לקיים יום עיון ב"בית ברל" על "דבר" כדי להפגיש את "הבלתי מרוצים" תוך גישות שונות ומנוגדות - אלה עם אלה. בינתיים המרצתי שוב את המערכת לגשת בלי דיחוי להכנסת תיקונים אפשריים והכרחיים.
ישבתי שעה ארוכה בדפוס "דבר" על הגהת פרק היומן השבועי.
בן דודי עזרא [זוסמן] בא לברר אפשרות הוצאת ספר שיריו בע"ע.
מסיבת תה בגימנסיה "הרצליה" למלאת 40 שנה לגירוש יפו במלחמת העולם הראשונה. ראש העיר לבנון ישב ראש. משרידי השומרים היו [יצחק] אולשן, [סעדיה] שושני, יצחק עוז, נחום גוטמן. נקראתי לנאום ותיארתי את ת"א של אותם הימים כבת-מלך רדומה המייחלת לגואלה. הזכרתי את בלה שושן-אדום שטיפלה בי כשחליתי בת"א הריקה אגב ביקורי בה כקצין בצבא העותומני. אחיה סעדיה שושני ניגש ולחץ ידי נרגשות. הקהל היה דליל ביותר.
בפעם הראשונה קבעתי ראיונות בבית קפה. איוויתי למיפגש את קפה "תכלת" שבקירבת "דבר" (אחד העם-שינקין). רב אחד מאוקלנד שבניו-זילנד הרעיש עולמות בטלפון שהוא חייב לראותני לרגל נסיעתי לשם. כשהופיע פתח בשאלות לתוכנית ביקורי. אמרתי כי סבור הייתי כי יש לו מה להגיד לי - כיוון שביקש את הפגישה. אך הוא הוסיף לחקור אותי והעצה היחידה ששמעתי מפיו הייתה כי בהיותי בניו-זילנד לא אחמיץ הזדמנות לראות את משכנות המאוֹרים ולחזות במעיינות החמים הבוקעים כסילונות מהאדמה.
אחריו בא שמואל בנצור, צירנו בווינה, שיחסו אלי נוגע עד הלב. הפציר בי מאוד כי אמצא הזדמנות לבקר בבירת שירותו הן לשם שיחה עם רבי השלטון הן להופעה לפני הציבור היהודי. בין השאר תינה לפני רשמיו העגומים מבין כותלי משה"ח בירושלים. זו לו הפעם הראשונה למצוא את המשרד שרוי בעצבנות. אנשים שרגיל היה לראותם שקטים ומאוזנים מתהלכים נטולי כל מנוחה נפשית, שרויים במתיחות של אי-ביטחון. דומה משה"ח שלנו למשה"ח האוסטרי, שאינו משרד עצמאי כלל אלא סניף למשרד רה"מ.
ארוחת ערב עם פנחס ספיר ב[מלון] "גת רימון". שמעתי דברים מלאי עניין על תוכניות תעשייתיות חדשות - מפעלו של רוגוזין [באשדוד], הרחבת מפעל הנייר של מייזר [בחדרה] ועוד. כן תידרך אותי לגבי התשובה לליבנה.
ב-9 במועדון "מדורה" להרצאה על אסיה, 47 במספר, אחרונה לפני צאתי לאוסטרליה. מועדון זה הוא ל"אחדות העבודה" מה ש"מילוא" למפא"י. תמהתי כל הזמן על שלא הוזמנתי ל"מילוא", אבל היעדר הזמנה משם לא ניראה לי כטעם מספיק לדחות הזמנת חוג זה. הקהל היה אהוד ביותר בטיפוסו האנושי - רובו הגדול צעירים - מורים ומורות, אנשי ספר, עובדי מוסדות, סטודנטים. הקשב היה רתוק וההרצאה הניחה דעתי. שאלות לא היו בגלל השעה המאוחרת. בין השומעים הייתה עדה. גרשון ריטוב מיודעי משכבר צץ לפתע מתוך הקהל כתום ההרצאה והזמין אותי ועת עדה לתה במיסעדה הצמודה למועדון. שוב הייתה האווירה לבבית וחביבה ביותר והלב כאב על הפירוד ועל סטייתם של כל אלה על לא דבר.
