[1]  עבר-הירדן.

[2]  לוחמי המרד הערבי של השריף חוסין ו"לורנס איש ערב".

[3]  ארתור-בירם שירת כקצין תעבורה בצבא הגרמני. מ"ש קיווה להיספח ליחידתו (ר' מכתב 89).

[4]  דוד בית-לחמי. שירת ברוֹדוֹסְטוֹ, ליד קושטא. בסוף מאי קיבל חופשה ובילה בארץ כ-7 שבועות, אף ניסה לערוק, כעדות רעיתו רחל (לבית אבולעפיה) במכתבה למ"ש מראשל"צ, 8.11.1917:

ידידי הטוב! את מכתבך [לדוד בית-לחמי] קיבלתי הבוקר ומצאני שוב עגונה. הן דוד כבר נסע מלפני שבועיים ויעזבני שוב לאנחות. [---] על מכתבך שמחתי שמחה גדולה, כי כמה פעמים שאלתי עליך ואין איש יכול להשיבני דבר. מבין שורות מכתבך הריני מבינה את אשר עבר עליך. אומנם פרטים מעטים מאוד, אבל דים בשביל להודיעני שהינך עדיין בחיים ובריא אחרי מלחמותיכם עם פראי המדבר. אתה שואל את דוד שאלות אחדות שאוכל לענות עליהן גם אני, ואולם מה אענה לך, חביבי, לאחר שהרחיק נדוד, הן לא הייתה לו ברירה אחרת; אם שמעת או קלטה אוזנך שמץ דבר מכל הנעשה כאן, מכל מה שסובלים אחינו העברים ועוד יסבלו אחרי הקורבנות, קורבנות הזמן כמו [חברי ניל"י] שרה ארונסון, [ראובן] שוורץ מזיכרון ומנדלי ח'[נקין], אי אפשר היה לו [לדוד] בשום אופן להסתדר [לערוק ולהסתתר] כאן, ומוכרח היה לברוח מכל המהפכה לאחר שגם הוא טעם טעם של איסור [מאסר]. אחד-עשר יום היה אסור בחיפה ולמה? בשביל מה? כלום, על שנסע בעגלה אחת עם אמהּ של צלה [פיינברג, כלומר אמו של אבשלום]. [---] משה חביבי, אומללים אנו מאוד, נרדפים אנו, נרמסים, ואין לנו מוצא, אין קו אור אחד שיזרח לנו ויאיר לנו את החשכה. מיטב בחורינו לקחו, מיטב כוחותינו נקרבו על מזבחותיהם. ובשביל מי? למה? [---] כמה צר לי, כמה כואב לבי, שצעירים שכמותך מקדישים משחיתים את לשדם, את מרצם, את כוחותיהם הרוחניים וכישרונותיהם. למי? עבור מי? בזוכרי שאתה, דוידי ועוד רבים כמותכם כך משחיתים את שנותיכם הכי טובות, את מבחר כוחותיכם, תסמרנה שערותי. [---] היה בריא ולהתראות בקרוב, ידידתך המאחלת לך חיים ובריאות, רחל (אמ"ש).