שבת, 13/4/1957
היום שרב גמור בנגב ובכל הארץ.
גדעון בן-ישראל בא לארוחת בוקר. הוא גדוש סיפוק כמזכיר מועצת פועלי ב"ש, גאה מאוד על עצמו שהלך לאחת הקצוות ולא ביקש להידחק למרכז העניינים, מדבר על שלוש שנותיו בבאר-שבע כשנות ההשכלה האוניברסיטאית החשובה ביותר שזכה בה (הוא בוגר LSE), מתרעם על חבריו שאינם מבינים כי הקצוות הן העיקר ולא הטבור. הרצה על תוכניות פעולה מעניינות - טיפול אישי מיוחד בחברים בעלי ערך מבין העולים החדשים, להשכילם ולהדריכם; גיוס כ-50 חברים ותיקים בעלי שיעור קומה מכל קצות הארץ להתנדבות משותפת לעבודת המפלגה במחוזות עד לבחירות הבאות. עם זה בא בטרוניה על טוביהו שהוא כוח ביצוע גדול אך אינו איש ציבור, נעדר סבלנות ומאור פנים, פוגע באנשים ומקוממם נגדו ונגד המפלגה, נבצר ממנו לשמש בריח בין שליחי המפלגה בענפי פעולה שונים בעיר והתוצאה היא כי יש כאן צוות חשוב, אך ללא אישיות מרכזית ובמידה שטוביהו הוא המרכזי הרי כל שאר עושי דבר המפלגה מסוכסכים איתו והוא משרה כל הזמן מתיחות מסביב לו.
להרצאתי במוזיאון בא להובילני מאיר ב"ץ אהוב נפשי, כמי שהוטל עליו לשבת ראש באסיפה. שאלתיו על טוביהו. בעסיסיות הלשון ובמקוריות הניסוח המיוחדות לחבר יקר זה הוא אישר למעשה את הערכת גדעון ורק היה עוד יותר נוקב במשפטו: ט' היה ונשאר "מנהל עבודה" - אומנם בחסד עליון, אבל זה ורק זה ולא יותר מזה "הנה, תראו איך אני מוביל מריצה - כך צריך לעבוד". אין לו מושג ממסירת סמכויות לאחרים, הכל הוא עושה בעצמו, בינתיים העיר גדלה וענייניה מסתעפים ונבצר ממנו להשתלט. ביחסי ציבור איננו מבין, על כל צעד הוא מעליב אנשים וכו'.
בינתיים סיפר ב"ץ כי הם ניגשים לתיכנון עיר של 100,000 נפש. פעם תיכננו ל-30,000, אבל העיר כבר עברה את המספר הזה והתיכנון מפגר אחרי הבנייה והפיגור מאיים בסיבוכים קשים.
במוזיאון התאספה סולתה ושמנה של ב"ש - כמאה איש ואישה - לפניהם הרציתי למעלה משעתיים את הרצאתי ה-46 על אסיה. לא הרגשתי בדברי עצמי שום עייפות נפשית או נוקשות של שיגרה, אלא הייתי מרוצה משטף השיחה ומרעננות רוחה. [המפקח על החינוך באזור ב"ש] אריה סימון ואשתו ניגשו אחר כך והעתירו תודות ותהילות. אריה הדגיש מאוד את חשיבות תוכן הדברים להשכלתו המדינית של הציבור ואת החינוך האזרחי שאני מקנה על ידי אופן הצגת העניין. אמרתי בפתח דברי כי לגבי הנושא הזה אני גורס עצמי לא כמרצה מדיני אלא כמורה הבא להנחיל דעת. אריה אמר אחר כך כי אכן היה זה שיעור לדוגמה.
לארוחת צהריים אצל מרדכי ואורה מקלף. גם אורה, שהיא ילידת הארץ, פתחה בדג קר והמשיכה בתרנגולת מטוגנת, אבל לפחות פסחה על המרק החם ובמקומו נתנה חמיצת עגבניות קרה בכוסות ולתרנגולת צירפה סלט מצוין וקישואים במיץ עגבניות ולקינוח הגישה סלט פירות טריים עם קצפת.
הילד אמיר היה חמוד מאוד וגילה בקיאות מופתית בנביאים ראשונים. בבואי מצאתי את הלבנבן הזה בחברת שני שחרחרים משחור - אח ואחות מבני העלייה הבבלית, אביהם שמש בביה"ס ואחיהם הבכור "עובד במכולת" ואמם מגדלת ירקות והחסה היא מגינתה.
מרדכי חזר אך אתמול ממסעו על פני מערב אירופה. שוכנע בשתיים –
א) כי אפשר לגייס הון-השקעה פרטי רב ממקורות לא יהודיים באנגליה, בצרפת ובגרמניה;
ב) כי מימוש האפשרות הזאת מחייב שינוי במיבנה חברת האשלג - במקום 51% על הממשלה להסתפק ב-49% ואת הנהלת החברה יש לנתק מזיקה ישירה לממשלה המאפשרת התערבות ממשלתית בכל ענייניה.
אחר הצהריים המשכתי ביומן ועסקתי באריזה. לאפתעתי סירבו פקידות "היא"ס" לגבות ממני תשלום כלשהו בעד ההתאכסנות - הודיעו כי אני נחשב לאורח הבית, ולא רק הפעם אלא בכל פעם שאבוא. אפילו שי לאנשי השירות מיאנו לקבל. הגישו חשבון רק בעד מיברקים ושיחות טלפוניות. במיסעדה שילמתי - בחסד רב.
יצחק בא בעוד מועד ובשש יצאנו. נסעתי בבדידות גמורה על פני מרחבי הנגב - מכונית בודדה על הכביש המשתרע עד אין סוף ואני יחידי במכונית. שוב תפסתי את עצמי brooding [בשרעפים] על היחסים עם ב"ג ועם גולדה והערכתי את התנהגות החברים וכל הפרשה הארורה הזאת שאיני מצליח להתנער ממנה.
חשבתי: מה העוקץ העמוק והארסי ביותר של "תסביך ההתפטרות" שהשתלט עלי - מה הדבר שחרה לי יותר מכל בפרשה ממאירה זו? ההשפלה שהייתה מנת חלקי עקב אופן סילוקי בזדון לבו של ב"ג! הן ביקשתי להסתלק בכבוד, ביוזמתי אני, לא לרגל התנגשות אלא תוך החלטה שקולה שבאה למנוע מראש כל התנגשות - ולא ניתן לי. כשבאתי אליו מייד אחרי הבחירות והודעתי כי מנוי וגמור עימדי לא להיכנס לממשלה ואני מבקשו לא להכניסני לרשימתו - לא רק סירב לשמוע אלא איים כי הוא עצמו יסתלק ואז יחזור הכל לתוהו ובוהו. הוא לא רצה בשום פנים כי מיפנה כה רציני כפרישת מ"ש מהממשלה יחול שלא ביוזמתו הוא. אילו התעקשתי אז, היה מקבל את הדין והייתי יוצא מהממשלה, בכבוד ללא משבר פנימי חריף מדי. אבל החברים אכפו עלי, הפעילו לחץ "מוסרי" עצום, שידלוני והכריעוני. הם עשו זאת לא למעני ולא תוך התחשבות בי - אלא אך ורק מפחד פן "הזקן" באמת יבצע זממו ואז אנה הם באים? מתוך אותו שיקול הם אילצוני לוותר על בירור [בוועדה המדינית] כאשר החליט ב"ג כי עלי להסתלק, ובזה חגג את ניצחון רודנותו - למען יהא ברור כי רק הוא הקובע במדינה הזאת. שוב לא הייתה אז כל התחשבות בי, אלא כל החרדה הייתה מה יעשה "הזקן" אם לא יתמלא רצונו. אני עצמי, שמי וכבודי, לא נחשבו בכלום. אם הצלחתי להציל את כבודי ולהרים קרני על ידי נאום ההתפטרות, עשיתי זאת בכוח עצמי בלבד וביוזמת עצמי, מבלי לשאול פי איש וללא תמיכה של מישהו - שכן אילו שאלתי מראש בעצת החברים היו מרעישים עלי עולמות כדי להניאני מלאמר מה שאמרתי. אם לקראת הבחירות הבאות יחזור מעין אותו מחזה - אני אסרב להציב מועמדותי לכנסת והחברים ירימו צעקה - אדע כיצד לדבר איתם, והיה לפחות זה סיפוקי.
נסענו קרוב לשעתיים. בבואי ל[דירה ברחוב] נצח ישראל התקשר יצחק עם "אל על". המטוס של צפורה יאחר רק רבע שעה ויגיע ב-11.45.
מצאתי מכתב מיהודה ארז המודיע על התפטרותו מ"עיינות".
טילפנתי לאפרים ברוידא לדעת מה משפטו על הרומן היפני. כפי שציפיתי הוא לא הספיק לקרוא את כולו - האיש החרוץ למופת. אבל ג'נטילה קראה ודעתה חיובית בהחלט. אפרים מציע כי ג'נטילה תתרגם.
אחרי ארוחת הערב נשארתי בבית והמשכתי ביומן עד לעידכונו. וזאת לזכור, כי מאחורי פער עצום - משובי מאסיה עד לנסיעתי להולנד.
ב-11 יצאתי ללוד. המטוס של "אל על", שעמד להגיע ב-11.45 נתאחר כמחצית השעה. ציפיתי לו בעצבנות. סוף סוף הגיח מן האפלה ונחת. צפורה ירדה ראשונה. נפגשנו בהתרגשות. עלינו למסעדה והיא פתחה מייד בסיפור תילאותיה הנפשיות - איך הושבתה שמחתה ונהפכה לעוגמת נפש ואיזה תמרורים שבעה. הגענו לת"א אחרי אחת וזמן רב עוד שמעתי והתפלצתי.
