יום ד', 10/4/1957
באחד הימים האלה קראתי בעיתונות ידיעה שלא רשמתיה במוֹעדה, והיא בעיני חידוש חיובי וחשוב בהתפתחות ענייננו עם הערבים. בתגובה להכרזת נאצר כי יתיר לנו חופש שיט רק אם נפתור את בעיית הפליטים אמר מדינאי עיראקי לכתב של עיתון מערבי, כי בעיית הפליטים כולה ניתנת להיפתר על ידי התיישבותם בעיראק, אשר רב בה המקום לכך, ואינה חייבת כלל לשמש חומר מיקוח בידי מצרים. אם נכון כי הדברים נאמרו - ונאמרו לפירסום - יש בזה צעד חשוב לקראת התרת תסביך הפליטים. דיבור גלוי זה משמש גם מודד להתגברות השינאה לנאצר על השינאה לישראל.
שלחתי בבוקר מכתב למשאבי-שדה - להסביר להם מה שקרה, להזמינם להרצאתי ברביבים ולהבטיח להם ביקור לחוד.
רובו של היום הוקדש לסיור בהתיישבות הנגבית. יוזמו היה רענן וייץ, אשר בהיתקלי בו באחד הימים ברחביה הציע לי כי אניח לו לארגן לי סיור בלווייתו על מנת להשכילני בחידושי תורה ומעשֶה בהתיישבות של השנים האחרונות וזו המתבצעת עכשיו על רקע העלייה החדשה.
ב-8.30 הופיעו שניים - אחד צבי [פלדמן], לשעבר חבר חצרים וכיום סגן מנהל הסניף של מח' ההתיישבות בחבל הדרום, ואחד מבני נהלל המשמש מדריך בסביבה זו. הסיעוני בג'יפ עד משתלת גילת, שם המתין לי רענן שבא מירושלים ואיתו גב' פטינקין. עברתי למכוניתו של רענן והוא נהג ודיבר כל הדרך. חן מיוחד אין בו, אבל כולו להט - רוטט חיים, מלא ערות ויוזמה, רענן כשמו במחשבתו ובמיזגו, לפי הרושם שליט היטב על כל מערכות העניין שהוא עוסק בו - הכלכלית, החקלאית, הארגונית, האנושית, החברתית, גם הביטחונית. הוא הסביר לי היטב את השיטה החדשה של התיישבות אזורית - ריכוזם של מספר יישובים סמוכים לגוש אחד שבמרכזו צומת של שירותים ומפעלים משותפים - כיצד צמחה שיטה זו ואלו בעיות באה לפתור ואיזה שלבי התפתחות עברה. ראינו דרגות שונות בפיתוחה של שיטה זו במספר קבוצות של יישובים: תחילה ברוש, תדהר ותאשור, אחר כך שבולים, גבעולים, מלילות ושרשרת, ולבסוף מיבטחים. בין אלה לאלה ביקרנו ביישוב הקראי רנן וסעדנו צהריים בקיבוץ אורים.
אגב סיור בתאשור נודע לי חידוש מפתיע ומהפכני. ההקטנה המתמדת של יחידת השטח, שבאה עם התפתחות משק השלחין, נעצרה, ולא עוד אלא מנקודת שפל מסוימת ואילך החלה עליית הקו וכיום מדובר על משק שלחין לא של 25-20 דונם אלא של 45-40 דונם. המיפנה חל עם המעבר ההולך ומתרחב מגידולי צריכה לגידולי שיווק - מתוצרת חקלאית שיגרתית לצמחי תעשייה ככותנה, סלק סוכר, בוטנים, תירס. ואם תבוא לחשוש להתכווצות יכולת קליטתה של החקלאות, הבנויה כך, לגבי העלייה הנמשכת, טעות תהא בידך, שכן הגורם המגביל את יכולת הקליטה הוא כמות המים ולא גודל השטח, ואילו גידולי תעשייה צורכים הרבה פחות מים מגידולי מאכל ונמצא שהפסד השטח הנוסף יוצא בשכר המים הנחסכים, והעלייה מרוויחה ואינה מפסידה בחשבון סופי. יתר על כן - וזה עיקר חשוב - בעוד שיכולת הקליטה של משק השלחין הישן מסתיים עם שיווק התוצרת לצרכן, הרי קליטתו של המשק החדש עולה עוד כמה קומות, עם תהליכי הייצור החרושתי, התובלה והשיווק לחו"ל המשתלשלים מהגידול כשלעצמו. הווה אומר, יש לפניך כאן מיבנה "של קליטה אנכית".
כל המינוח בסיכום קצר זה של התורה שקלטתי הוא משלי, אבל התורה על כל מושגיה החדשים היא משל רענן.
מראה השדות המוריקים ביישובים שביקרנו היה מרנין ביותר. נוף הנגב באותן סביבות נשתנה לבלי הכיר. הכל בזכות מי הירקון, עמל הכפיים וההדרכה היעילה.
בקבוצה הראשונה מורכבים ברוש ותדהר מאנשי העלייה של השנים האחרונות, בעוד שתאשור היא פרי התנועה מהעיר אל הכפר - שעטנז מגוון מאוד של עדות ושיכבות עלייה. נקלענו לבית אחד ומצאתי כי האישה היא יהודייה סובייטית ממש, דוברת רוסית כהלכה, אביה חוסל כ"טרוצקיסט", היא הצליחה להימלט לפולין, שם "סידרה לה ניירות" ובאה, נפגשה במונית עם בחור ספרדי, נישאה לו, ולפני כשנה התיישבו והם שבעי נחת מסיכויי העתיד. הקושי היחיד - היעדר לשון משותפת ביניהם: העברית שלה קלושה ביותר בעוד שהוא איננו יודע אפילו אידיש.
בשרשרת הכורדית ראינו בית כנסת נאה ביותר בגמר בניינו. האווירה בכל היישובים הייתה שונה בתכלית מזו שמצאנו בסיור הקודם, אני וצפורה, לפני כשנתיים: לא מרירות ולא צעקנות של תלונות בלתי פוסקות, אלא הרגשה של התקדמות והתבססות וביטחון בעתיד.
במושב רַנֵן הקביל פנינו המזכיר, קראי ממצרים, כרוב המתיישבים. גיליתי בו בוגר של הפקולטה לכימיה במכללת קהיר ע"ש פואד. גב' פטינקין השתוממה על כי הייתי בן-בית איתו בערבית ממש כשם שהייתי קרוב ומודע עם אותה אישה סובייטית ברוסית. ברנן היו בתחילה 62 משפחות קראיות ממצרים, במשבר "העזיבה" הגדול נטשו את המקום ונדדו לרמלה וליפו 25, מאז נוספו חדשים וכיום מספרם 75. יש כתריסר תוניסאים, אך ברור כי סופם להינתק ואת משקיהם יירשו קראים. נוספו למושב בזמן האחרון 12 משפחות קראיות מהעלייה המצרית החדשה ויש מועמדים רבים נוספים. נתלקטו סביבי בחורים מהעלייה הזאת - בריאים וחסונים, חניכי בתי ספר תיכונים, פניהם מפיקים תבונה. בעיית יהדותם של הקראים טרם נפתרה. נערה קראית כי תינשא ליהודי, אין מקפידים. אך בחור קראי כי יאמר לשאת נערה יהודייה מתעקשים הרבנים ומסרבים לסדר קידושין. צרה זו בעינה עומדת.
בעיה זו של מיזוג עדות שונות בקרב יישוב אחד עודנה תלויה ועומדת. הצלחה התיישבותית מחייבת אחדות פנימית ורוח של צוות, ואלו אינן ניתנות אלא על רקע של מסורת משותפת ואחידות המוצא וההווי. סיסמת מיזוג הגלויות כשמנסים לבצעה עד חורמה על ידי עירוב היסודות בתחומי אותו המושב, רק מחריפה את הניגודים, הופכת את החיים לגיהינום וסופה שהיא מפוצצת את החטיבה החברתית תחת לגבשה ומפוררת את המשק תחת לבנותו. הניסיון מוכיח כי ההתעלמות מהפילוג החברתי מחבלת במשימה הלאומית בעוד שההתחשבות בפילוג, במידה שהוא מחויב המציאות, מבטיחה את ביצוע המשימה. שיטת ההתיישבות האזורית, מלבד שאר יתרונותיה, מסייעת למיזוג גלויות - במידה שאפשר להשיג מטרה זו בדור העלייה הראשון - מבלי שיהא הדבר לרועץ למשק. אפשר לצרף מספר יישובים, אשר כל אחד מהם הוא נחלת שבט ניפרד, לחטיבה אזורית אחת. בתוך כל יישוב ויישוב שורר אז שלום בית, ואילו שיתופם של היישובים החד-שבטיים באחריות למוסדות מרכזיים ובהנאה מהם, ממילא מקרב אותם על יסודות של שוויון וערבות הדדית ויוצר בסיס ליתר שיתוף בחיי הדור הבא. קושי נוסף הוא כי לא תמיד שוררים אחווה ורעות גם ביישוב השייך כולו לשבט אחד. יש יישובים המבוקעים לבתי אב שהינם צהובים זה לזה ויורדים איש לחיי רעהו תוך מלחמה על שררה. אין מנוס מהתחשבות גם בנגע זה - שום התעלמות ממנו לא תועיל. אין טעם להטיף לסובלנות הדדית ולהשלטת עקרונות הדמוקרטיה - יש להפריד בין הניצים שוב, לבל יבולע מההתכתשות הבלתי פוסקת ליעילות המשקית ולגיבושה של החברה במידה שהדבר אפשרי.
סרנו לביתו של מזכיר רנן ואשתו הגישה כוסות תירוש - מיץ ענבים משומר מאשתקד כתמצית שיש למָהלה במים לשתייה. בסביבה כולה משתרעים מרחבים מרהיבים של כרמי גפן צעירים, הן למאכל הן ליין, מהם הנותנים כבר את פריים. אגודת הכורמים של יקב ראשון לציון קיבלה את יישובי הסביבה הזאת כחברים - ההסתנפות סודרה במקובץ על ידי מחלקת ההתיישבות. על ידי כך נפתח פתח להתחוללות מהפכה חברתית בהרכבו של אותו גוף מיוחד, אשר אני זוכרו עדיין בשמו הצרפתי המפוצץ "Vignerove Cooperative Societe'".
המזכיר דיבר על תקופת העזיבה וההתפוררות כעל סיוט שחלף והוא הולך ונשכח. שאלתי מתי וכיצד חל המיפנה. אמר, כי שתי ישועות באו במשולב: החלה תנועת ההתנדבות של בני המושבים להדרכה ביישובים החדשים ובאותו זמן ניגשה מח' ההתיישבות - עם התקדמות ההשקיה - להגדלת היחידה המשקית מ-8 ל-20 דונם, כשלב ראשון לקראת הכפלה נוספת של היחידה.
שיכבת היסוד בקיבוץ אורים הייתה בולגרית. ממנה נותרו מעטים, אך הם אבות המשק ומנהליו עד היום. ההשלמה באה מ"הבונים" האמריקנים מזה ומ"המאוחדת" בארץ מזה. כשישבנו לאכול והחלו מופיעים טיפוסים – וטיפּוּסוֹת - אמריקנים מובהקים רציתי לשאול אם אין כאן מישהו מקליוולנד. עודני שוהה ופוהה והנה ניגש בחורון ישראלי ושואל: "שמא רצונך לשגר ד"ש ליעל ולגדעון - אני אראה אותם בעוד יומיים". שאלתי: "אתה מקליוולנד?" אמר: "הן". הוא טס לניו-יורק מחר עקב מחלת אביו. מייד כתבתי פתק לילדים ומסרתיו לו.
בצאתנו מצריף האוכל נפלתי לתוך זרועותיו של אלן ברונפמן, שהיה נירגש מאוד מהפגישה. אף רעייתו איתו וגם השופט [סמואל] פרידמן מקנדה - אותה החבורה שסעדה אצלנו ברח' סמולנסקין דומני לפני כשנתיים. באו לישיבת חבר מנהלי האוניברסיטה, שאלו עלי בירושלים ולא נענו, מה טוב כי מצאוני פה.
מאורים נסיעה ארוכה דרומית-מערבית למיבטחים - נקודה הקרובה לגבול המצרי. עברו על המקום גלגולים ופגעים - מחסורים ושערוריות והתפוררויות ועזיבות. עתה מתחילים פה חיים חדשים. הגיעו מים והסביבה מתחילה להצהיל פנים. הביאו הנה מצרים, כאילו לקצר להם את הדרך, אם גם עלו דרך אתונה. בבואנו מצאנו כיתה מתאמנת במדים, בפיקודו של מ"כ מרוקני. שוב בחורים גברתנים, בעלי צורה, מובהקים בפרצופיהם, רובם עושים רושם של תקיפי אופי, אנשים היודעים מה הם רוצים לא נמושים כלל ועיקר. דיברנו צרפתית. הכל טוב ויפה והם מוכנים לשפוך דמם terre cette defendre pour [על הגנת הארץ הזאת], אבל יש רק דבר אחד seulement une chose" il'ya": המיטען שלהם מונח בחיפה זה חודש ימים וטרם הגיע, ואילו הם כאן רק כותונת אחת לבשרו של כל אחד. אחרי שדשו בבעיית המטען, שוב "chose une seulement il'ya" [יש רק דבר אחד]: הלחם מגיע מאוחר - הילדים רעבים מהבוקר עד הצהריים. אחר כך עוד דבר: מחיר הפול הירוק (אַלְפוּל אַלְאַחְ'דַר [בערבית]) בבאר-שבע 30 גרוש הקילו ואילו כאן 50. ועוד ועוד. ראיתי נשים - גברות. אחת חזרה מרופא, מאוד נעימה ותרבותית בהליכותיה. "petit e'tait tr'es medecin "le [הרופא היה קטן מאוד] אבל הוא מצא אצלה איזו inflammation [דלקת] והיא מודאגת מאוד. לה ארבעה ילדים, שניים אוחזים בשמלתה, חמודים מאוד מאוד, ותינוק פעוט על זרועות אמה, שאינה דוברת אלא ערבית, ויש כנראה נער יותר גדול המשולח לנפשו בדרור הנגב. הגברים חזקים, מסוגלים בהחלט לכל מאמץ גופני ולכל עבודה קשה, אך היחזיקו מעמד בחקלאות חלוצית ובפינה נידחת זו? הם מרוצים מהבתים שקיבלו, בתים מצוינים, "יש רק דבר אחד" - אין תריסים, וזה לא נאה, הנשים חוששות להתפשט. מי פה המדריך? עומדים להביא איזה תוניסאי, היודע צרפתית. זוהי איוולת. כאן דרוש בהחלט יודע צרפתית ודווקא דובר צרפתית נכונה ומשכילית, למען יהא להללו דרך-ארץ כלפיו, אבל עוד יותר מזה דרוש ותק וסמכות מוסרית וחוזק של אישיות. ודרושה אישה, בעלת לב ואופי כאחד. מה בדבר זה, חשבתי, שאחדל לבזבז זמני על כתיבת מאמרים והרצאות וצפורה תיטוש את אילנשי"ל ושאר עסקנויות, ונבוא הנה ונתיישב פה ונעשה שנינו עבודה של ממש, נלוש בחומר האנושי הזה ונָצוּר ממנו משהו?
הוחזרתי ל"בית היא"ס" קרוב ל-4.
נתקבלה מעטפה מת"א ובה הגהות פרק היומן [ל"דבר"]. פרקי יומן אלה גוזלים זמן למכביר. ישבתי שעה ארוכה על תיקונים וסימונים וחיבור כותרות. הפרק רחב-מידות - תהיתי אם ייכנס כולו. החזרתי את ההגהות המתוקנות לת"א עוד בערב.
טילפנתי לענבי בת"א לשאול אם נכנס סוף סוף ירוחם לוריא לעבודה. הוא קיבל על עצמו להתייצב ב-10 בחודש. לא, היום עוד לא נכנס, אבל מחר יתחיל. אמרתי כי ייגש מייד לריכוז כל כתבי היד ומיונם. עלינו להגיע למסקנות בדבר הספרים הקרובים בטרם אצא לאוסטרליה.
כל הערב כתבתי יומן.
