יום א',  7/4/1957

 

מוקדם בבוקר טילפנתי לרוחמה בירושלים נוסח של מברק לניו-יורק: "אֵי אימא והשלום לנימול".

העיתונות כולה תרועות גיל לבוא המכלית האמריקנית לאילת. ההרגשה היא של חג גדול למדינה. ניתנים תיאורים מרתקים לקצב המהיר של הנחת צינור הנפט לבאר-שבע, לעבודה הקדחתנית שנעשתה יומם ולילה להשלמת מכלי הדלק הגדולים באילת לקראת היום הגדול של שאיבה ישירה מהאונייה, לעליצותם והתרוממות רוחם של תושבי אילת נוכח התמורה המפתיעה שהתחוללה במעמד עירם עם בוא לנמלה כלי השיט הגדול הנושא דגל ארה"ב ומבשר עתידות כבירים. התמונה היא של דינמיות יעילה ביותר והעזה מוצלחת מצד הממשלה.

השגריר הסובייטי אברמוב חזר לארץ.

התחלתי לעשות הכנות לשהותי בבאר-שבע. לכתחילה קיוויתי כי אוכל להישאר ב"בית היא"ס" שבוע ימים לעשות עבודה הגונה, אך התוכנית נשתבשה. השבת ב"בית ברל" והישארותי בת"א להיום, לרגל חתונת [בת משה] גבירצמן [בוגר המחזור השני של גימ' "הרצליה"], שעליה להלן, קיצצו את השבוע, שכן אני מוכרח להיות בירושלים בטרם אדרים. פירוש הדבר כי אוכל להגיע לב"ש רק ביום ב' בערב ולשהות שם רק חמישה ימים, שכן ביום א' עלי לחזור לירושלים כדי לצאת ביום ב' לסדר בחמדיה. טילפנתי לרוחמה כי תשלח מברקים לקיבוצי חצרים, רביבים ומשאבי-שדה למען יתקשרו איתי ב"בית היא"ס" ביום ג' בבוקר ותקבע עם רענן וייץ את מועד הסיור ביישובים - הוא עצמו התנדב ללוותני.

נסעתי ל"דבר" לשם משימה משונה ביותר - להיות בורר יחיד בין המערכת לבין ברכה חבס. היא התובעת, ואילו דוד זכאי מופיע בשם המערכת כניתבע. ברכה נתאחרה בבואה מחיפה וזכאי פתח בשיחה. סיפר כי לאחר שכתב "קצרות" בהן הזהיר את גולדה על האחריות שהיא נוטלת על עצמה בכניסתה לתפקיד שה"ח כיורשתי [הכוונה לפסוק "החרדה  ל כ ך  היא בלב רבים מאוד בישראל, וזו שבאה במקומו צריכה לדעת זאת", ב"קצרות" 29.6.56], חדלה זו לדבר עמו. כתב לה להסביר מדוע כתב ולא ענתה. ערב יום כיפור כתב לה שוב לבקש סליחתה - ולסלוח לה על שלא ענתה לו. ושוב לא השיבה. רק תמול שלשום, בחתונת בקר, נפגשו מחדש כידידים. כן סיפר על הדין ודברים שהיה לו עם ב"ג עקב "קצרות" ובהן רב ריבי. ב"ג הראה גם לו את "התעודות" שנתן לקרוא להרצל [ברגר]. כבר שכחתי מה היו הניירות האלה ולא שאלתי. בכלל, לא נקטתי שום יוזמה בשיחה זו, אלא גיליתי אדישות גמורה.

באה ברכה וניגשנו לעניין. הניחה על השולחן שרשרת קובלנות על התנהגות לא הוגנת, קטנונית, אפליינית, אי-התחשבותית, גם לוקה ברשלנות מגונה לגבי מילוי חובות ראשוניות כלפי חבר ועובד ותיק בעיתון - מסכת אופיינית ביותר למידות ולצורות הווי השוררים בחוג מיוחד במינו זה אשר שמו מערכת "דבר". ממילא נוצר אצלה הרושם כי אין רוצים בה פה ונתעוררו אצלה מחשבות על מסירת דבריה לעיתונים אחרים. זכאי תירץ משהו, הודה בצידקת רוב הטענות, אלא טען מצידו כי לא הייתה כל כוונת זדון וברכה מקובלת עליהם כמאז והס מלהזכיר כי תיטוש את "דבר". שאלתי אם רצויות מסקנות בכתב וכשענתה ברכה כי אינה עומדת על כך, חרצתי מייד משפטי. אמרתי כי אני מכיר היטב את שני הצדדים - את "דבר" מייסודו, על כל סדריו המשונים, ואת ברכה מבת י"ד, כשישבה לפני תלמידה בכיתה ו' של "בית הספר לבנות" [שבשכונת נוה-צדק ביפו], על כל רגישותה היתרה [בפרוץ מלחה"ע הראשונה נמצא מ"ש בחופשה בא"י מלימודיו בקושטא; עד התגייסותו לצבא התורכי לימד תורכית בגימנסיה "הרצליה" ובביה"ס לבנות (צ"ש הייתה מתלמידותיו בגימנסיה)]. אבל סדרים משונים אין להצדיק בכוח המסורת המשפחתית. ההווי המשפחתי חלף, בארץ שורר עכשיו משטר של יחסים אחרים, ואין מנוס מהסתגלות אליהם. שכר סופרים יש לשלם בזריזות ולא לחכות עד שיידרש פעם ופעמיים, וכן יש לשלמו לפי מיכסה הנקבעת בהתאם לאיכות העבודה ולא תוך שרירות לב המביאה בחשבון את מצבו המשפחתי של הכותב (משלמים לברכה פחות מליהושע בר-יוסף בתואנה, כי הלה בעל משפחה ואילו היא אשת "אמיד"!). ואם ידוע כי ברכה רגישה ועלולה לחשוד בכשרים, יש להתחשב בזה ולא לפרנס את רגישותה על ידי התנהגות שאינה כשרה גם כלפי אדם בלתי-רגיש ביותר. שללתי טענה אחת של ברכה אבל אישרתי השאר, ואמרתי לזכאי כי הסברת אשמה והודיה באשמה אין פירושן הצדקת המעשה. הסיכום היה למעשה פסק של חובה כלפי "דבר" וכמדומני סיפוק רב, אם גם לא ב-100%, לברכה.

משם לע"ע לראיון עם אישיות ששמה [אליהו דוד] שפיר [אד"ש] - אותו איש בוהמה הנותן בכוס עינו ששמעתי עליו המלצות נלהבות ואזהרות חמורות. עשה רושם חיובי בהחלט לפי חזות פניו וכל הופעתו - תרבותי, איש ספר מובהק, מלא רצון לעבוד, נכון לשאת בעול, מבין את האחריות וכו'. מחזיק עצמו מומחה בעיקר לספרות הקלאסית אבל ידו רב לו בעריכה ובתרגום בכלל. ברור כי צורכי ההוצאה מחייבים מינויו, תוך סיכון מסוים ולתקופת ניסיון מסוימת.

ענבי הביא בעיה חדשה: ע"ע יעבור לדירת עיינות. שם דוחק. עד כה היה חדר ליהודה ארז. אבל אין שלום בינו לבין קופלביץ. הוא גם גר בקירבת מקום. הפיתרון הוא כי יסכים לעבוד בביתו. אמרתי אדרבה. לא, עלי אני לסדר זאת עם יהודה. האומנם עלי לטפל גם בזה? בהחלט, אין עצה אחרת, והעניין דחוף.

בשובי הביתה נכנסתי לחנות של מלאכת מחשבת תחת העמודים באבן גבירול וקניתי מתנה לבת גבירצמן הנכנסת היום לחופה - כד נחושת שחורה, נאה ביותר בחיטובו, אשר לקח לבי אמש בעוברי על פני חנות זו כשהיא מוארה. שילמתי 15 ל"י. הנהג שלי אמר מייד כי אילו ביקשתיו היה משיג את הכד ממקור סיטוני והיה חוסך לי 7-6 ל"י. ממש כמו בניו-יורק!

ארוחת צהריים במלון "דן" עם הזוג ההולנדי פוסטהוּמוּס, שנשתיירו מהמשלחת. הבחור, שהוא מזכיר הסיעה הפרלמנטרית [של המפ' הסוציאליסטית שם], הירבה בשאלות והשכלתיו.

מ"דן" ל"השרון" בהרצליה, מקום שם השיא [משה] גבירצמן את בתו הצעירה. נסעתי יחידי - כיוון שהמכונית היא בעלת מספר ירוק אין איש מרים ידו לדירדוך ["טרמפ"], וניתן לי החופש הגמור לשקוע במחשבות. אשר יגורתי בא - יָעלי הרושם שעשה מאמרי ב"הארץ" התנדפו וחזרתי לסורי כשקוע בעוגמת נפש שאינה מתרופפת.

החתונה הייתה ברוב עם - תוך רעש והתרוצצות כחתונה יהודית טיפוסית. התלקטנו באחת הפינות חבורה מכובדת של "גימנזיסטים" שזכרו למשה גְבֶרֶץ חסד נעוריו: [יקותיאל] בהרב [בוגר המחזור הראשון], הלל ודוד [הכהן], בתיה ושמואל ייבין, סגולה ו[חיים] רזילי, מרים רוקח ועוד שכבר שכחתי. משה ופאני רעייתו היו מאושרים שבאתי. הכל שאלו על צפורה.

בחזרתי לת"א לקחתי איתי את הלל הכהן המתגעגע לאודסה ומיצר בצערם של היהודים שם על אי-הופעתן של אוניות ישראליות בנמל לרגל הפסקת יצוא תפוחי הזהב לבריה"מ.

בדרכי לירושלים עבר אותנו אהוד. עצר מכוניתו וירד לשאול לשלומי. הרגיזני באומרו כי ודאי נתראה הערב בישיבת הוועדה המדינית. אמרתי כי אין דרכי לבוא לישיבות של גוף שאינני חבר בו. משונה שהחברים היודעים היטב את העוול שעשו לי מנסים להשקיט מצפונם על ידי העמדת פנים כי העניין אינו כה רציני ומה שאמרתי על התפטרותי בוועדה לא נאמר אלא תוך ריגשה וריתחה, והלא בוודאי גם אני איני מעלה על הדעת כי באמת ייפקד מקומי בוועדה המדינית של המפלגה.

בבואי הביתה מצאתי ערימה כבדה של דואר ובתוכו מיברק מצפורה שיצא מניו-יורק באותו יום: "הכל כשורה". חשבתי כי זוהי כבר תשובה לשאלתי מהבוקר. פירשתי שתי מילים אלו כחלות לא רק על הברית אלא על אופי הפגישה והיחסים. נחה דעתי. על השולחן במטבח מצאתי פתק של [העוזרת] ציונה כי רחל שוורץ טילפנה כמה פעמים. טילפנתי להם ושקלתי מלוא החוצן ברכות להולדת הנכד והזמנתי עצמי לארוחת ערב. ניגשתי לדודיק ולמירה להתחלק בחוויות וכשחזרתי בא צבי להסיעני. בבית שוורץ מצאתי את רותה [דיין] ואת בנה הקטן אסי וסיפרתי לו סיפורים מבדחים. רחל אילתרה על רגל אחת ארוחת ערב והחזירתני הביתה.

מיינתי את צרור הדואר וישבתי לענות על מכתבים עד שעה מאוחרת.