יום ה', 4/4/1957
ישיבה ארוכה עם יהודה ארז על שלושה ספרים "בעייתיים", עם כל ההבדלים שביניהם. הוא האיץ בי כי אגמור להכין לדפוס את ספרי על המסע באסיה - קטעי היומן הנדפסים ב"דבר" ושאינם נדפסים - בטרם אכנס לענייני ע"ע. הייתה זו מישאלה בטלנית, שכן כבר נכנסתי לענייני ע"ע ואילו הכנת הספר היא ממילא עסק לחודשים. אבל התעוררה אצלי השאלה אם בכלל יאה יהיה לי להוציא ספר זה על ידי ע"ע. ב"מעריב" כבר כתב מישהו כי הנה מאחר שע"ע נמסר עכשיו לידי שרת, חזקה כי הספר הראשון שיופיע בהוצאה זו יהיה של שרת עצמו - המסע שלו באסיה. יהודה עצמו המציא לי רשימה זו וזה היה נימוקו להמריצני להחיש הוצאת הספר - עצה חסרת שחר. כדי למנוע לזות שפתיים אני חושב ברצינות להציע את ספרי על אסיה לאיזו הוצאה פרטית - נאמר ל"מסדה". יהודה הביע תמיכה ברעיון זה ואף הוסיף כי הוצאה פרטית גם תשלם לי יותר.
הספר השני שטיכסנו עצה עליו הוא מיבחר כתבי ארלוזורוב. עניין זה הסתבך על ידי מסירת העריכה מצד הסוכנות לידי רייכרט. זלמן שז"ר עשה זאת ללא כל מחשבה - מבלי שידע כי הדבר נמסר כבר ל"עיינות" ומבלי שעלה בדעתו לשאול את היורשים. עכשיו נוצרה בעיית רייכרט, הסבור כי הוא שעשה את מלאכת העריכה, בעוד שלמעשה עשה זאת ארז, בעוד שרייכרט היה סבור כי אין זו אלא "מלאכת מספריים". סיבוך אחר, הנוגע לי אישית, הוא דרישתה של סימה [ארלוזורוב] כי אני אערוך את הספר וגם אכתוב לו מבוא - פרשת חייו של חיים. יהודה הציע מוצא: תוקם מערכת, בראשה מ"ש, חבריה רייכרט, ארז, ארגוב, שולה. למעשה תהיה העריכה בידי מ"ש וארז.
הספר השלישי הוא של יואל בראנד והבעיה היא קביעת הנוסח הסופי של "אחרית דבר" אשר כבר חיברתי. עברתי עם יהודה על ההגהה וקבענו את המקומות הטעונים שינוי נוסח או השלמה.
מייד לאחר שהלך ישבתי על המלאכה, שגזלה כמה שעות. למעשה כתבתי מחדש חלקים שלמים של הפרשה הארוכה - זו שחיברתי ביום כיפור שעבר. הייתה זו העבודה הספרותית השלישית שעסקתי בה השבוע.
קיבלתי הגהת העמוד ב"דבר" בו כלול פרק יומני - והנה כל מה שנתתי להם השבוע נכנס. לא הותירו שום סֶרַח לשבוע הבא!
טילפנתי לאפטר ב"המשביר" לזרז הקמת אותו מכון של כותנה ובוטנים בבית-שמש, ישעיהו דן, המכונה "שייקה" [מצנחני "ההגנה"' למז' אירופה במלחה"ע השנייה], בא לספר על מסעותיו בבריה"מ ובמזרח אירופה ומפעלות רשת "אנשי שאול". הוא הצליח לחדור לווילנה ולראות שם הרבה יהודים. היו לו בדרכים גם פגישות אחרות מעניינות - עם יהודים ועם לא-יהודים. היהודים גם גאים על מסע סיני - מכל מקום ליבותיהם הלמו עם ישראל בכל ימי המסע ובכל תקופת המסה שלאחר מכן והם התפללו כי לא ניאלץ לסגת - אבל גם אומללים ממנה, עקב התגלות איבתו הזדונית של המימשל הסובייטי לישראל, אשר שולחה מעליו כל רסן, והידחסותה מחדש של האווירה מסביב להם בתוך בריה"מ וכן בגרורות. סיפורי ישעיהו דן הילכו עלי שוב אותה רוח כפולה האופפת אותי תמיד לשמע הידיעות על הלכי רוחם של יהודי בריה"מ - התרוממות הנפש נוכח הגילויים המפתיעים של נאמנות לציון על אף המצור החמור והניתוק האכזרי מזה, ודיכאון רב עקב הייסורים שנגזרו על הנשמה היהודית באותו בית עבדים, מזה.
הבוקר הופתעתי למראה כותרת צעקנית בעיתונים: בנאומו בפתיחת "בית סוקולוב" הכריז ב"ג כי יש סיכויים לעלייה מבריה"מ. שאלתי את ישעיהו לפשר הדבר. אמר כי זו שערורייה. אין כל סימן לתזוזה בעניין זה - להיפך, ידוע ממקורות מהימנים כי בריה"מ התערבה אצל ממשלת פולין נגד העלייה לישראל בכלל ונגד עלייתם של היהודים המוחזרים עכשיו מבריה"מ לפולין בפרט. שאול התפלץ בראותו את דברי ב"ג. איתן טילפן ושאל אם ידוע משהו המצדיק הכרזה כזו, כיוון שמשה"ח אינו יודע דבר.
למעשה יצאו מבריה"מ לפולין כ-5,000 יהודים, כמעט כולם על מנת להמשיך לארץ. בכלל אלה הסתננו כמה בני זוג סובייטיים - נשים שנישאו ליהודים פולנים וגברים שנשאו יהודיות פולניות. לא ידוע אף מקרה אחד של היגרפות יהודי סובייטי "עצמאי" עם זרם היוצאים מבריה"מ. עד עתה היו החוזרים מבריה"מ מסדרים את יציאתם לישראל תוך ימים ספורים, בעוד שלגבי יהודים תושבי פולין היה זה עניין של כמה שבועות. לאחר התערבות בריה"מ נפסקה יציאת החוזרים אך הוגד לנו כי אין הפסקה זו אלא עד שיעבור זעם והתנועה תתחדש שוב.
שאלתי על תנאי הקליטה ונוכחתי שוב כי רעה נגד פנינו. התעסוקה, הייצור והשיכון מפגרים יותר ויותר אחרי קצב העלייה. מילא, הלא משום זה אני נוסע לאוסטרליה!
הודיתי מאוד לישעיהו על אשר טרח לבוא ולספר. הוא נוהג לפי מסורת ימים עברו, אשר רבים כבר זנחוה וגם לדידי פג טעמה.
קיבלתי הגהת מאמרי מ"הארץ" ונשארתי מרוצה מאוד - אבל באמת למעלה מכרגיל מקריאתו בדפוס. ברור כי יעשה רושם.
שלחתי ל"עיינות" את הנוסח הסופי של "סוף דבר" לספרו של בראנד.
נסעתי ל"הארץ" למסור את ההגהה, בעיקר משום שהוספתי פסוק אחד בעל חשיבות. בפעם הראשונה נכנסתי לאותו בית ברח' מזא"ה והייתי בדפוס - כל "המערך" דחוק וצנוע לאין שיעור מב"דבר". ראיתי את מאמרי מעומד - ארבעה טורים בעמ' 2, במקום המרכזי לגבי הגיליון כולו, המאמר כולו כחטיבה אחת, ללא ריסוק איברים ומשלוח הקורא לאיזו פינה נידחת כדי לקרוא את סיומו. שידלתי את הפועל המעַמֵד כי ינקד לי את ה"מיקשה" ואת ה"פירכות" והבטיח נאמנה. נתקלתי בשוקן אשר פניו זהרו לקראתי. אמר: "הן זה כתוב בטמפרמנט פובליציסטי בלתי רגיל! מאמר מצוין! אנו שמחים מאוד" וכו'.
מ"הארץ" ל"דבר". הצלתי את פרק היומן שלי משני שיבושי-עימוד מפליצים. ביישתי את העובדים: "מה היה אילולא היה לכם עסק עם קפדן כמותי, הטורח שוב ושוב לבדוק אם הכל כשורה?"
מ"דבר" לוועה"פ של ההסתדרות - לישיבת מרכז מפא"י. המכונית שלרשותי מצילה את המצב ומאפשרת לי חופש תנועה בלתי מוגבל וגמישות גמורה של סדר-יום. מצאתי את אהוד על הדוכן - מרצה על בעיות הקליטה היישובית והרוחנית של העלייה החדשה. לא שהיתי הרבה ונסעתי למסיבה בבית אהרון בקר, לרגל חתונת הבת הבכירה, זו שהייתה עם חיים בחמדיה. הדירה [ב"מעונות עובדים" בשדרות הקה"ק] המתה מאדם והכיבוד היה בשפע אך לא במופרז. לא יכולתי לשכוח אף לרגע כי זוהי דירתם של רבקה ודב [הוז] - איזה קן-אושר היה זה, ואיך נחרב!
אחר כך שמעתי כי בשעה יותר מאותרת הופיעו בשמחה הזאת גם ב"ג וגולדה. התחלחלתי מהמחשבה כי יכולתי להיתקל בהם. אכן זוהי בעיה חדשה - כיצד להימנע באסיפות ובמסיבות מפגישות כאלו, בייחוד עם ב"ג.
מבית בקר הלכתי ברגל לבית האיחוד ברח' הירקון - "הבית האדום" לשעבר, זה שבו הייתי בסוף שנות העשרים חבר למועצת פועלי ת"א ויפו וכעבור שלושים שנה ממנו [כמישכנו המאולתר של משה"ח למחרת הכרזת המדינה] הרצתי מברקים לבשר לאומות העולם כי מדינת ישראל קמה ותהי ולשחֵר להכרתם ולידידותם. כאן מתאספים לפרקים קציני צה"ל גבוהים שהינם חברי מפא"י לשמוע דברי תורה ולפני חוג זה הישמעתי הערב את הרצאתי ה-42 על אסיה. דיברתי למעלה משעתיים. המסיבה הייתה מאוד הדוקה ונהניתי מנחת של דיבור, תוך ישיבה, וממנוחת נפש גמורה בניתוח ובהסברה. היו שאלות לעניין. נחום שדמי הובילני הביתה. אכלתי ארוחת ערב מאוחרת ומקוצרת ורק אז קראתי עיתונים ודואר שהגיע מירושלים.
רוחמה שלחה לי גזיר מ"הבוקר" - מאמר של [אייזיק] רמבה, שונאי בנפש, המתנכל לי בכל מיני דרכים זה שנים. הוא מרחיב דיבור ושופך קיתוני ארס על הופעתי בכנסת, טוען כי לא חידשתי דבר אלא חזרתי נדושות על רעיונותי, הידועים היטב לכל, ומוטב היה לי אילו החרשתי והכל היו שואלים על שום מה איני מדבר, משדיברתי ועתה תמהים הכל מדוע יצאתי מגדרי ונאמתי; ועוד כהנה. אך בין השאר חוזר רמבה על הדיבה הנושנה כי ערב העצמאות נכנעתי למרשל [שר החוץ האמריקני ג'ורג'] וביקשתי לדחות הכרזתה. כזב זה החוזר וצף מזמן לזמן רודף אחרי כל השנים. מה אעשה? שוב אכחיש? אגיב על רמבה - הפורש עכשיו מ"הבוקר" ומקבל לידו עריכת "חירות"? ומה אם יוסיף להעליל ולהשמיץ ב"חירות"? או אנהג דין אחר ב"הבוקר" ואכתוב להם? לא ידעתי [ר' על פרשה זו "בשער האומות", מ' שרת, "עם עובד" 1958, ע' 238-224 וכן "שלושה ימים", זאב שרף, ע"ע 1959, ע' 105; גירסת דב"ג ר' "ב"ג" ב', מב"ז, ע' 735-726].
מצב רוחי לא נשתפר על ידי טינופת זו. הערב בצאתי מישיבת מרכז המפלגה הלך אחרי דוד. גולדה קראה אותו לביתה ופתחה בדבר הנאום של גבעת חיים. הביעה התפלצות, כינתה את הנואם "פרא אדם". טענה: "איך יכולתי אני לשנות את פני הדברים ולסדר את הרכישה הגדולה - הן הדבר הושג רק ימים ספורים אחרי כניסתי לתפקיד?" מיסכנה, היא לא-הבינה כי ב"ג לא התכוון כלל לזקוף את הרכישה לזכותה, אלא להיפך, כוונתו הייתה להסביר כי גולדה לא הפריעה, בעוד שאני הייתי מפריע, תוך הסתמכות על "טקס ופרוטוקול". בינתיים ניסה דוד להביאני לידי איזו התפייסות. אמרתי לו כי אין את נפשי לראות את גולדה - אין לי על מה לדבר איתה. אם היא הזדעזעה מאותו נאום - מדוע לא כתבה לי זאת? מדוע בכלל לא כתבה לי מילה? לא, אין לי מה לראות אותה. בכלל, ניתקתי את קשרי עם עולם מדיניות החוץ. כל העניין נסתאב לדידי. יותר לא אבוא לכנסת לשמוע את ב"ג, גם לא את גולדה. דוד ניסה שוב כוחו בטיח תפל: "הזמן ירפא, במרוצת הימים העניינים יסתדרו". התפרצתי נגדו: "יש דברים שאין לזמן שום שליטה עליהם. אלה הם אמת ושקר. ב"ג נתן ברבים גירסה כוזבת על התפתחות עניינים מסוימת, אשר סילפה את דמותי. לא אשכח זאת ולא אסלח - אחת היא כמה זמן יעבור. הוא יכול היה לחזור בו - הוא לא עשה זאת. החברים יכלו לתבוע עלבוני מידו - הם לא עשו זאת- איש מהם לא היה לו אומץ הלב לאמר לב"ג בפניו כי הוא אמר דבר לא-אמת. אחרי זאת לא אשמע מפיו סקירות והערכות על ענייני חוץ, כי הוא מוּעד לסלפם בעיני. לא אשמע אותו בוועדת חו"ב של המפלגה, אפילו לא בכנסת. פרשה זו נסתיימה בשבילי".
רתחתי מאוד ולבסוף חסתי על דוד ומיהרתי אל המעלית. אבל בלילה חזרה וצפה בזיכרוני כל אותה השיחה העצבנית ועוררה מחדש את סערת רוחי.
אני משנן לעצמי בימים אלה: אבל תודֶה כי אתה מנוצח. הם גילו הרבה יותר העזה ודינמיות בהנהלת ענייני חוץ משראה הציבור מצידך. והם שיחקו באש - והצליחו. תודֶה כי מאזן מסע סיני חיובי. הערכות מוסריות לחוד, אכל קרנה המדינית של ישראל עלתה לאין שיעור בעולם כולו. גם חשבון התוצאות הממשיות מראה יתרה חיובית - לפחות באילת. נכון, הורחק השלום. אבל מניין שהיה קרוב גם בלי מסע סיני? מכל מקום, נותרת בדד. רק בנך קובי אתך. הציבור - אפילו הציבור שלך - אינו גורס כמוך. יתר על כן, החינוך שניתן לציבור מאז פרשְתָ העביר אותו הרחק מעמדת הממשלה. הוא מתקומם עכשיו נגד מחנכיו ומתנקם בהם על ידי התמרמרותו נגד הנסיגה, על ידי נכונותו, או לפחות נטייתו, להכריע את הכף המדינית בתוך הארץ לטובת בגין. זוהי, כמובן, סכנה שאתה נקי מאחריות לה, אבל שוב - אם לשקול סכנה זו בפנים מול הישגים מובהקים בחזית חוץ, כלום לא הללו מכריעים?
