יום ד',  3/4/1957

 

היום עבר במתח עליון - כתיבה ועריכה והגהה של שלושה מאמרים גדולים בעת ובעונה אחת - עם פגישות והופעות ומסיבות ושיחות משיחות שונות.

העיתונות מלאה תיאור ודיווח של המעמד בכנסת אמש. היה לי סיפוק מרושע במקצת כי גם במעמד כה חשוב נעדרתי מהכנסת משום שתוכנו היה מדיניות חוץ. נראה כי הופעת ב"ג הייתה באמת רבת רושם, ריתקה את הכנסת והעיתונאים והפגינה כוח של אופי וחריפות של ניתוח. קראתי את הנאום - לא כולו אמת ולא כל האמת בו - אבל נאמרו דברים כדורבנות בתוקף רב. "הארץ" כותב בטור "ראיתי ושמעתי" כי שוב הוכח כי ב"ג הוא היחיד בצמרת מפא"י שיש ביכולתו להכריע את בגין בוויכוח. כיוון ששרת משך ידו לגמרי ממדיניות חוץ ולבון אינו מופיע בכנסת אלא נדיר, אין למפא"י איש אחר שיתמודד עם ראש "חירות" - על כל פנים לא ארגוב! - ומצב זה אינו בריא למפא"י.

חשבתי: מה יאמרו במפלגה כשיתברר כי אני מסרב בכלל להעמיד את עצמי לכנסת בבחירות הבאות? אהיה מוכן לתת את שמי כאחרון ברשימה, זאת אומרת על מנת שיהא ברור כי אינני עומד להיבחר, ואשתתף במלחמת הבחירות תוך בררנות קפדנית לגבי מספר האספות, מקומות ההופעה ונושאי הנאומים. אלא מה? להסכים כי יעמידוני שני לב"ג, בהתאם למסורת - לתת יד להפגנת כזב כי אנו צמודים לאחריות ולמנהיגות משותפת כבימים עברו? או שמא להתפשר עם הצבת שמי מייד אחרי שיטרית? אבל העיקר הוא כי יותר בריא ואמיתי ונקי יהיה אם יובהר לכל כי חדלתי להיות מועמד לרה"מ - לו גם מהטעם כי איני יכול להעלות על הדעת עבודה משותפת עם חברים אשר אבד לי יחס הכבוד לאישיותם והאמון הראשוני בהגינותם ואומץ לבם האזרחי ולא פחות קשה לי לתאר לעצמי עמידתי בראש קבוצה שאני מחולק איתה חילוק נוקב ביסודות המדיניות הישראלית.

מצב רוחי ביסודו בימים אלה הוא דיכאון בלתי מתרופף. הפעילות המוגברת ניערה אותי במקצת בהשרותה עלי אשליה של חשיבות תוכן חיי.

שלחתי בבוקר מעטפה לנמל האוויר של לוד - מכתבי לצפורה עם [גיליונות] שבוע של יומן בשבילה וחוברת "מולד" בשביל ללה - היא צורפה לחבילה המכילה את מצע-הברית, שנמסרה לידי הבלדר. המטוס יגיע ללונדון הערב ובו תעלה צפורה לטוס לניו-יורק.

טילפנתי לשורר ולשמחתי קיבלתי ממנו ללא קושי "היתר עיסקא" לפירסום מאמרי ב"הארץ". אז טילפנתי לשוקן בירושלים אשר שמח כמוצא שלל רב לבשורה כי בידי מאמר לשבת. שאל מייד לכותרת והבין היטב פירוש המילות. הם מוציאים כרזה על גיליון של שבת ויקבעו שם מאמרי בראשה. שאל אם המאמר הוא בן 1,500 מילה ואמרתי בי הוא קרוב ל-2,000.

ב"עם עובד" עם ירוחם לוריא. נתברר שורש ספקותיו. ההסתייגות כלפי אפרים ויצחק שנהר היא לא שלו אלא של משה כצנלסון. הלה גם חולה אנוש גם מחזיק בקרנות המזבח - סתירה מובנת בהחלט - והוא חושש פן כניסת שני אלה עתידה לנשלו, ואילו ירוחם רואה עצמו חייב בהזדהות גמורה עם משה אשר הוא שעוררו לנטוש את "דביר" ולעבור לע"ע. קיבלתי על עצמי ליישב את הבעיה עם משה וחייבתי את ירוחם להיכנס לעבודה ב-10 בח"ז ויהי מה.

בינתיים נפתרה בעיית קופלביץ. ברקת ישב על המדוכה והגיע איתו לידי הסדר לגבי חלוקת סמכויות בינו לבין ענבי. נקווה שההסדר "ידפוק" - על כל פנים "אין זו מיזוודה שלי" [לפי סיפור של שלום עליכם על כרטיסן החוקר ברכבת יהודי שוב ושוב לגבי מיזוודה העומדת בסמוך לו; היהודי אינו עונה דבר ולבסוף פוקעת סבלנות הכרטיסן והוא מטיל את המיזוודה החוצה בעד החלון; רק אז פותח היהודי פיו ומפטיר: "אין זו מיזוודה שלי"].

קיבלתי את פרק היומן חזרה מברקת עם שורה של הצעות על השמטת פסוקים. נעניתי לכולן.

שאנן ענה מלונדון כי זכות התרגום אינה בידי S.W אלא מסורה לסוכן אחד בניו-יורק. מייד הברקתי ל[חיים] איזק [סופר "דבר"] בניו-יורק לפגוע בהלה.

כל אלה פטרתי בחיפזון ומיהרתי הביתה לגמור את המאמר. רק תוך כדי העבודה התברר לי כי אתמול חיברתי רק קצת יותר ממחציתו. סוף סוף גמרתי והייתי מאוד מרוצה. היו דרושים לי מספרים - סכומי המענק ועודפי המזון ומילוות יצי"ב ומגביות וכו'. טילפנתי לפנחס אליאב במשה"ח והוא שקד באמונה להמציא לי את כל הדרוש, טילפן פעם אחר פעם, הוסיף ותיקן ודייק. משסיימתי את הכתיבה הראשונה ניגשתי מייד להעתקה - הכל ביד - וכתבתי בלי הפוגה, פרט לארוחת צהרים שנחטפה מבלי שאדע כי באה אל קירבי, עד ארבע. ראיתי כי המאמר הוא בן 2,500 מילה לפחות.

לא היה רגע להפסיד. שלחתי את המאמר בכתב יד ל"הארץ" לאחר שנדברתי עם [מזכיר המערכת ישראל] פינקלשטיין על מסירתו לדפוס והכנת ההגהות למחר. מיהרתי למרכז המפלגה, שם נקבעה לפי הצעתי פגישת סיום עם המשלחת ההולנדית למען תת להם אפשרות להציג שאלות על כל דבר הנראה להם מוקשה או מופרך. ישבתי ראש ואיתי ישבו ברקת והוגו. שאלו ושאלו ושאלו. עניתי והסברתי ופירשתי. הסמינר נמשך כשעתיים. כשקמנו ניגש אלי מזכיר סיעתם הפרלמנטרית ואמר: "הייתי רוצה להיות תלמיד במיכללה אשר בה אתה פרופסור!"

מהמפלגה ל"דבר" - להגהה ראשונה של פרק היומן. הייתי בטוח כי כמחציתו תישאר לשבוע הבא, אך הפעם עשה [יהודה] גוטהלף מאמץ והכניס את הכל - משמע כי בשבוע הבא שוב אצטרך לעבוד קשה, אבל גם זו לטובה, כי שלשלת הפרקים האלה נתארכה כבר למעלה מכל שיעור סביר ומוטב לקַצרה ככל האפשר על ידי הגדלת פרקיה.

מ"דבר" לרמת-אביב, לארוחת ערב-של-פרידה עם המשלחת ההולנדית. הארוחה הייתה בלתי רשמית לחלוטין, ללא כל נאומים. הקהל כולו נתחלק לשולחנות שולחנות נפרדים. סוף סוף עלה בידי לשבור את החרם על הנשים. הנוהג הנוקשה של מפא"י היה עד כה שגם אם יש במשלחת מחו"ל נשי חברים, אסורה על הללו פגישה עם נשים בישראל פרט לבבות אידלסון. התרעתי על פראות זו כמה פעמים והערב היה האות. הוזמנו סנטה [יוספטל] ולאורה יארבלום, ומרים ברקת, ואשת הוגו הדו-לשונית באנגלית ובגרמנית, ואפילו צילה בקר. ישבתי עם שני זוגות הולנדים - ראש המפלגה [אוורט פֶרְמֶר] ומזכיר הסיעה וכמובן דיברתי כל הזמן. אחר כך הגיעו אלי הדים נלהבים מהערכת המסובים איתי. מזכיר החוץ של המפלגה, מוֹזֶר, גרמני לפי מוצאו, שהתיידדתי איתו מאוד בהאג, ניגש אלי ואמר: // "zuzuhoren Dir geworden heiser ist Feermeer Der

[פרמר נצרד מרוב קשב לדבריך].

מ"רמת אביב" לבית סוקולוב - מועדון העיתונאים שנחנך היום. הפתיחה הרשמית, בהשתתפות ב"ג, הייתה כשעתיים לפני כן אך קבלת האורחים נמשכה עד שעה מאוחרת, כשהכיבוד שופע, לרבות משקאות. נתקבלתי בכבוד רב. מצאתי את הבניין המפואר, המפתיע בתנופתו, ברווחתו, בריבוי אולמיו וגודלם - הומה ושוקק מאדם. דומה שהייתה כאן כל תל-אביב ורבים מערים אחרות. מצאתי כמה שיכורים, בהם מטובי ידידי. הוליכוני והראוני את כל שכיות החמדה, בכלל אלה חדר על שם [עזריאל] קרליבך ואולם על שם [יוסף] הפטמן. פגשתי המון מכרים ולא היה קץ וגבול לשיחות ולקטעי שיחות. בראש הקרואים מצאתי את צֶלינה [הבת הבכירה של נחום סוקולוב] - חורבת אדם המחזיקה מעמד איך שהוא – תְחִיחוּת המסרבת להתפורר. בין השאר נתקלתי ביריב אזרחי וברעייתו. סיפרו לי כי בנם, תלמיד השביעית ב"תיכון חדש", חזר הביתה נפעם ונלהב מהרצאתי, לא חדל לספר עליה, כמוה לא שמע מעודו, גמר: "רק הוא צריך להיות רה"מ!" ניטפלה אלי זקנה אמריקנית, בלתי מוכרת לחלוטין, היה לה מה לאמר והוא - היא נלקחה אמש על ידי מכרים לשמוע אותי באסיפת עורכי הדין, ישבה שעתיים תמימות, לא הבינה אף מילה אחת אבל התפעלה מאוד מאוד מאופן הדיבור - "!relaxed so were you". [היית כה נינוח] - דיברתי ללא כל מתיחות ומתוך חופש כזה והורגש איך הכל מוסבר ומובן, ואיך זה, איך זה הרציתי שעתיים רצופות ללא כל פתק ביד ומבלי שלעו דברי אף לרגע קט.

חזרתי וכתבתי יומן.